האם חיות ממינים אחרים סובלות פחות?
האם יש קשר בין אינטליגנציה או יכולת לשונית לבין עוצמת תחושות כמו כאב וסבל? האם יצורים חסרי שפה, כמו חיות ממינים אחרים או תינוקות אנושיים, חווים תחושות ורגשות חלשים יותר? ואולי דווקא להפך?
ההנחה ש"חיות סובלות פחות"
בדיונים על תודעה וסבל של בעלי חיים, עולה לא פעם הטענה שיצורים חסרי שפה או חסרי יכולת חשיבה מופשטת - סובלים (וליתר דיוק: מסוגלים לסבול) פחות מבני אדם. הרעיון הזה שמתחבר גם לדרכי חשיבה פופולאריות ("אין שכל - אין דאגות") חזר והופיע בפילוסופיה המערבית שוב ושוב בדרכים שונות.
את הגרסה הכי קיצונית של הרעיון ביטא הפילוסוף רנה דקארט, שטען שבעלי חיים הם חסרי נשמה - ומכאן בהכרח גם חסרי כל תחושה או רגש. אפילו בימיו היתה זו עמדה חריגה, וכיום ספק אם נותרו לה תומכים. אבל גם פילוסופים שהכירו בתודעה של בעלי חיים, ואפילו טענו שיש להתחשב בסבלם, נטו להניח הבדל מהותי בעוצמת הסבל בין בני אדם לחיות ממינים אחרים - בגלל הפער באינטליגנציה, ובעיקר בגלל היכולת הלשונית של האדם. הפילוסוף ארתור שופנהאואר, למשל, טען שככל שיצור אינטליגנטי ומודע יותר - גדלה יכולתו לסבול; האדם סובל מדאגות, חרדות וייסורים רבים בגלל מודעותו-העצמית, בזמן שבעל חיים "פועל לפי דחפים רגעיים", ו"חסין" מסוג כזה של סבל. רעיון דומה ביטא הפילוסוף פרידריך ניטשה, שתיאר את "קנאתו" ב"אושרן חסר הדאגה" של פרות שרועות להן בשלווה ו"לא יודעות מהו אתמול או מחר". החיה, מסביר ניטשה, חיה רק את הנאתה או אי-נוחותה הרגעית והשטחית, בלי מלנכוליה, שעמום או חרדות; בעוד שהאדם סובל מזכרונות ודאגות.
הוגים אחרים טענו שרק יצור שיכול להגיד "אני סובל" חווה סבל "אמיתי". כך, למשל, הסופר וההוגה הבריטי ק״ס לואיס (מחבר "נרניה") הציע הבחנה בין תחושת כאב לבין מודעות לכאב. הוא נתן לדוגמה הכאה חוזרת של חיה בשוט, וטען שהחיה תחוש כל הצלפה ככאב נפרד, אבל לא "תצבור" אותם, כמונו, כזיכרונות כאובים. סבלה יהיה גופני ושטחי, לעומת סבל אנושי מהצלפה, ש"יחוזק" לרוב ברגשות מורכבים כמו בושה או חשש מפני המוות.
ובקיצור, הנחה מקובלת היא שבלי שפה ומחשבה מופשטת - הסבל (ויתר התחושות, בעיקר השליליות) של חיות ממינים אחרים הוא שטחי ורגעי יחסית לסבל (וליתר התחושות) של יצורים לשוניים כמונו.
ראיות וטענות נגדיות
האם ההנחה הזו מוצדקת? פילוסופים ומדענים רבים מטילים בכך ספק. אלה 6 הבעיות העיקריות שההנחה מעוררת או, אם תרצו, שישה סוגים של הפרכות ל"תיאוריה" - שלוש הראשונות יותר "ביולוגיות" ושלוש האחרונות יותר "פילוסופיות":
- "עובדות" רבות עליהן ההנחה מבוססת - פשוט לא נכונות. למשל: גם חיות אחרות לא תמיד "חיות בהווה", ועלולות לסבול למשל מזכרונות רעים (כפי שיודע בעצם כל מי ששמע על ניסוייו של פבלוב).
- המחקר הביולוגי העדכני מזהה את התשתית הביולוגית של התחושות, המשותפת לכל בעלי החוליות, ומתארך את היווצרותה למועד קדום בהרבה (במאות מיליוני שנים) מ"המהפכה הלשונית" האנושית.
- ההנחה לא תואמת את תובנות המחקר העדכני לגבי תחושות של בני אדם חסרי יכולת לשונית, בעיקר תינוקות שטרם רכשו שפה או מבוגרים דמנטיים שאיבדו את היכולת.
- שפות אנושיות מתגלות כדלות לתיאור חוויות נפשיות. סבל עז - בין אם ממכה, ממחלה או מפרידה מבן זוג - מרגיש כמו חוויה מאוד לא מילולית לרובנו. לא צריך להבין את מושג ה"אַין" כדי לפחד על חייך.
- שפה גם משככת סבל. שפה וחשיבה מופשטת יכולות לא רק להעצים כאב - אלא גם לשכך אותו, ובדרכים רבות. יש סיבות להניח שסבל "גולמי", לא מילולי, עלול להיחוות דווקא בצורה עזה יותר.
- אינטרס פסיכולוגי וכלכלי חזק. יש לבני אדם תמריץ חזק "להניח" שהסבל שהם גורמים ליתר החיות קטן ככל הניתן. גם עצם העיסוק הלשוני בחשיבות הלשון כרוך בהטיה מובנית ל"טובת" הלשון.
בואו נבחן כל אחת מהבעיות או ההפרכות להנחת הקשר בין שפה או רציונליות לסבל, בקצת יותר פירוט.
1. טעויות עובדתיות
לא נוכל כמובן לעבור כמובן על כל הטעויות, אבל הנה כמה בולטות לדוגמה שהזכרנו לעיל:
- "חיות (אחרות) חיות רק בהווה". מחקרים הוכיחו שלבעלי חיים יש זיכרון ויכולת ציפייה שמפריכים את הטענה ש"הם חיים רק בהווה ולכן אין אצלם סבל מתמשך". אם לחיות לא היה זיכרון, ורצון להימנע מתוצאות רעות - הן לא היו שורדות הרבה זמן. וגם אי אפשר היה לאלף אותן, למשל. כלבים שעברו התעללות מפגינים סימני חרדה שמצביעים על קיומם של "זיכרונות כאובים" ועל חשש מסבל עתידי - התנהגות שכל ההוגים שהזכרנו ורבים אחרים טענו שהיא בלתי אפשרית. יש ראיות רבות שבעלי חיים יכולים לפתח הפרעת דחק בעקבות טראומה. למעשה, אפילו "התניה קלאסית" בפסיכולוגיה (שפבלוב הדגים על כלבים בניסוי המפורסם שלו) היא עדות לכך שגם בלי מילים, מוח של חיות אחרות מסוגל בהחלט לצפות שמשהו רע עומד לקרות, ולהגיב בפחד עוד לפני שקרה. ההצלפות החוזרות בסוס בהחלט עלולות "להצטבר" ולדרדר את מצבו הנפשי ואת יכולתו להתמודד עם עוד הצלפות (למשל, ע"י הפיכתו לפסימי יותר). לחיות יש זכרונות ודאגות, גם אם שונים בחלקם משלנו.
- "חיות פועלות רק לפי דחפים רגעיים". בעלי חיים תועדו פועלים לפי תוכניות בנות מספר שלבים, ובניסויים הוכיחו לא פעם יכולת לדחות סיפוקים בעבור תמורה עתידית (למשל ב"מבחן המרשמלו", שבודק אם יצליחו להתאפק לא לאכול ממתק לזמן מה אם יידעו שבכך ירוויחו ממתק נוסף).
- "חיות לא סובלות משעמום". מסתבר שחיות דווקא עלולות בהחלט לסבול משעמום.
2. התעלמות מהתשתית הביולוגית של החישה
ההנחה שיצורים חסרי שפה סובלים פחות מתערערת ככל שמצטבר יותר ידע על גופם, מוחם והתנהגותם של בעלי חיים.
הבסיס הפיזיולוגי של תחושת הכאב דומה מאוד, ולמעשה משותף, לכל בעלי החיים - מרמת קולטני הגירויים והמסלולים העצביים, ועד האזורים במוח והוויסות ההורמונלי של התחושות. כשאנחנו נפצעים למשל, מופעלים בגופנו ובמוחנו אותם מנגנונים ואותן תרכובות כימיות כמו אצל חיות אחרות, ומייצרים אצלנו ואצלן אותן תגובות התנהגותיות נצפות: קיפאון, אנחות, החזקת האיבר הפגוע, איבוד תיאבון, וכדומה.
אבל לא מדובר רק על כאב או על סבל גופני - אלא גם על התשתית הביולוגית של רגשות מורכבים בהרבה, כולל אפילו אבל ודיכאון. תצפיות רבות הצטברו על תגובת אבל ואובדן בקרב בעלי חיים חברתיים. דוגמאות של פילים, קופים ודולפינים מתאבלים הובילו חוקרים כמו פרופ' ברברה קינג לקבוע ש"אהבה וצער אינם רכוש אנושי בלעדי, הרגשות הללו נפוצים גם אצל בעלי חיים אחרים". במילים אחרות, גם בלי "שפה", בעלי חיים חברתיים חווים מצוקה רגשית עמוקה כמו אובדן, חרדת נטישה ובדידות. מחקרים הוכיחו שאפילו דגים יכולים לשקוע בדיכאון, עד כדי הרעבה עצמית. למעשה, דגים הפכו ל"חיות המודל" העיקריות שמנוצלות לחקר דיכאון ולפיתוח טיפולים נגד דיכאון.
מנגנוני פחד וחרדה נחקרים באופן השוואתי נרחב בין בני אדם לבין בעלי חיים ממינים אחרים, שמשמשים בתור "חיות מודל" לבני אדם בניסויים, בגלל אותו דמיון פיזיולוגי עמוק. תרופות נגד חרדה בבני אדם יוצרות את אותו אפקט נוגד-חרדה גם על מינים אחרים - חזירים, עכברים או קרפיונים. בעלי חיים יכולים לסבול גם מהפרעות פוסט-טראומטיות (PTSD) מה שממחיש שטראומה גם היא מעובדת על ידי מנגנונים ביולוגיים ותיקים מאוד. ותיקים בהרבה מהלשון האנושית הקדומה ביותר.
גם הנוירוביולוגיה ההשוואתית מציעה תמיכה אמפירית לכך שמנגנוני הסבל הם קדומים אבולוציונית, ובלתי תלויים ביכולת לשונית. חוקרים הראו שקיימות במוח מספר מערכות פעולה רגשיות ליבתיות (כמו פחד, זעם, פאניקה וטיפול) שמשותפות לרוב בעלי החיים. התפקוד הדומה של אזורים מוחיים דומים באותן נסיבות ולאותן מטרות (למשל מטרת הפחד היא לגרום עירנות מוגברת לסכנות) - רומז לתוצאה דומה. יש עדיין קשיים טכניים גדולים בהשוואת סריקות מוח של חיות ממינים שונים בהקשרים רגשיים, אבל מצטברות יותר ויותר ראיות לדמיון גם כאן. למשל, נראה שבעלי חיים משחזרים במוחם בשעת חלום ממש כמונו פעולות שעשו במהלך היום. חלימה בכלל היא דוגמה נוספת לתופעה נפשית מורכבת ועוצמתית נפשית שמשותפת לכל בעלי החיים, ולא תלויה כנראה כלל ביכולת לשונית או חשיבה מופשטת.
ולסיכום הסעיף - המחקר הביולוגי העדכני סבור שגם בלי שפה, לבעלי חיים יש אותה תשתית ביולוגית כמונו ליצירת תחושות כמו כאב וסבל. מחקרים מראים שלכל בעלי החוליות (יונקים, עופות, זוחלים, דו-חיים, דגים) ואפילו לכמה חסרי חוליות כמו תמנונים, יש מערכות עצביות ומוחיות שדומות מאוד לאלה של בני אדם מבחינת מנגנוני החישה והרגש. ב-2012 פרסמה קבוצת מדעני מוח בכירים את "הצהרת קיימברידג' על התודעה", לפיה בעלי חיים לא-אנושיים חולקים עמנו את המבנים הנוירולוגיים שיוצרים תודעה וחוויה סובייקטיבית. במילים אחרות, האדם לא ייחודי ביכולת להרגיש, ולמעשה נראה שתחושות כמו סבל נוצרו כחצי מיליארד שנים בערך לפני שבני אדם התחילו לפטפט.
3. תינוקות לא סובלים פחות (רק מפחות דברים)
הרפואה הקלינית נאלצה להתמודד עם האתגר של הערכת עוצמת כאב במטופלים חסרי יכולת דיבור, כמו חולי דמנציה, מטופלים מונשמים, וכמובן תינוקות. אוכלוסיות פגיעות אלה נחשבות למצויות ב"סיכון מוגבר להערכת-חסר של כאבן", מה שעלול לחשוף אותן לסבל מיותר ולהחמרת מצבן. כדי להתמודד עם האתגר, פותחו שיטות הערכה שמסתמכות על מדדים שמהווים תחליף לדיווח מילולי. המשמעות לענייננו ברורה: אפשר להעריך עוצמות כאב בדרכים עקיפות, אם רוצים; אנחנו לא באמת מניחים שאי יכולת לשונית הופך כאב לפחות חשוב (או לפחות כואב); והעובדה שמישהו לא יכול לדבר - לא נותנת לנו פטור מוסרי מהתחשבות בו.
כמו שרופאים למדו להעריך כאב בעזרת סימנים עקיפים כשצריך - ניתן ללמוד להעריך גם סבל של בעלי חיים מהתנהגותם ותגובותיהם הפיזיולוגיות. בעלי חיים מפגינים שפע של סימני מצוקה כשהם כואבים או סובלים: הם מצטנפים, משמיעים קולות מצוקה, מנסים לברוח מהגורם המזיק או ללקק את המקום הכואב, מאבדים תיאבון. גם הדופק שלהם ורמות הורמוני המצוקה בדמם משתנים.
האם בגלל שאין להם שפה, תינוקות סובלים פחות ממבוגרים? במובנים מסוימים כן. השפה באמת יכולה להוסיף נושאים לסבול בגללם, שלא קיימים אצל יצורים לא לשוניים. תינוקות לא עלולים לסבול, למשל, ממחשבה כמו "למה זה מגיע לי?". אבל היעדר השפה, שמגביל את טווח גורמי הסבל, עלול דווקא להעמיק את הסבל בתחומים שבהם הוא קיים - בגלל שאין לתינוק כלים לנסח לעצמו אפילו הבנה מנחמת פשוטה כמו "הכאב יעבור".
חוקר הפסיכולוגיה ההתפתחותית הידוע ז'אן פיאז'ה טען שתינוקות בשלב ההתפתחות הטרום-לשוני חווים את העולם בעיקר דרך חוויות חושיות ומוטוריות; ושהם לא מבינים שהסבל ייגמר, או בכלל מה מקורו, בהשוואה למבוגרים שיכולים להשתמש בשפה כדי לנחם את עצמם. הפילוסוף פיטר סינגר טען שבני אדם יכולים למצוא משמעות לסבל, מה שמאפשר להם להתמודד איתו בצורה שאינה נגישה לרוב בעלי החיים. הפילוסופית מרתה נוסבאום טענה שהשפה מאפשרת לבני אדם בוגרים לפתח כלים לנחמה עצמית ולשליטה על רגשותיהם (וראו סעיף 5 להלן); הם מבינים שהסבל זמני ויכולים לעבד רגשות בעזרת השפה, מה שמעניק להם כוח-על בהתמודדות עם תחושות של כאב או אובדן. לעומתם, תינוקות ובעלי חיים חווים כאב וסבל באופן גולמי, ואולי אינטנסיבי יותר, בהעדר הכלים הקוגניטיביים לעבד אותם ולהבין את זמניותם.
פסיכולוגים מסוימים, כמו פול אקמן, מבחינים בין "רגשות ראשוניים" כמו פחד או כאב, שתינוקות יכולים לחוות גם בלי שפה, לבין רגשות מורכבים יותר כמו בושה או אשמה. ואמנם, ברור שישנם דברים רבים שתינוקות פטורים מהיכולת לסבול בגינם, כמו דאגות כלכליות, המצב הפוליטי, משמעות החיים; אבל זה לא אומר דבר לגבי עוצמת הסבל שהם יכולים לחוות, מרעב למשל. יש אפילו סיבות לחשוד שהעוצמה של החוויות המעטות-יחסית שזמינות לתינוק עלולה להיות חזקה יותר דווקא משל אותן חוויות ממש באדם לשוני בוגר. במילים אחרות, תינוקות באמת סובלים מפחות דברים - אבל זה לא אומר שהם סובלים פחות.
4. דלות השפה לתיאור חוויות נפשיות
ניסיונות "לנסח כאב" במילים ממחישים שהשפה היא כלי מוגבל לתיאור המציאות הנפשית. חוויות של טראומה או כאב פיזי עז מרגישות לעיתים קרובות "בלתי ניתנות לתיאור". קיים פער מהותי בין החוויה הפנימית לבין השפה; עד כדי כך שלעתים מציאת שפה הולמת הופכת לגורם נוסף של סבל לסובל: תסכול מהקושי להסביר את מצבו לאחרים, או אפילו "להבין אותו" בעצמו.
הפנייה הנפוצה לשימוש במטאפורות לתיאור כאב (למשל "שורף") מגלמת סוג של הודאה של השפה בכישלונה לתאר דברים באופן מדויק ובהיר. חוקרים טוענים שאפילו ההבנה המדעית-רפואית של כאב היא בהכרח מטאפורית, וכן שלמטאפורות שבוחרים להשתמש בהן יש השפעה מכריעה על חקר הכאב וגם על הטיפול בו. מטאפורות משמשות לתיאור חוויית הכאב לא בתור קישוטים, אלא בתור התיאור הטוב ביותר שזמין. קצת כמו שהומרוס נאלץ לתאר את צבע הים כ"יין כהה", כי המושג לתיאור חוויית הצבע "כחול" עוד לא הומצא ביוונית של זמנו. אולי יום אחד נמציא מונחים מדויקים יותר לתיאור כאב, אבל כיום גם המדע נאלץ להשתמש בסוגים שונים של מטאפורות-עומק (תקשורתית, מכאנית, אקולוגית, מלחמתית, ועוד) כדי לאפיין תחושות כאב ואת השתנותן.
"תאוריית אי-ההלימה הלשונית" מצביעה על כך שהשפה היא, מטבע התפתחותה, כלי מוגבל, ובמיוחד עבור דברים מופשטים כמו תחושות. הפילוסופית איליין סקארי טוענת שכאב גופני עז "לא רק מתנגד לשפה אלא הורס אותה אקטיבית" - הסובל מאבד את כושר הדיבור והמילים הופכות לזעקות ונהמות. תחשבו על הפעם האחרונה שקיבלתם מכה חזקה בזרת, או סבלתם מקלקול קיבה או הרגשתם חרדה או אובדן - האם חשיבה מופשטת ויכולת מילולית היו המאפיינים הבולטים של התחושות שלכם? אם לא, אתם לא לבד. סקארי ואחרים מציינים שהחוויה הגולמית של הסבל היא טרום-מילולית ובלתי ניתנת לתיאור מלא במילים. נראה כי סבל לא זקוק לשפה כדי להיות מוחשי ואפילו משתק. לפיכך נראה שיצור חסר שפה יכול לחוות כאב באופן ישיר, בלי מנגנוני עיבוד לשוניים שעוזרים גם לשכך את תחושת הכאב. ייתכן שדווקא העדר השפה משאיר את הסובל לבד עם כאבו, בלי אפשרות לנחמה משיתוף אחרים או מהבנה רציונלית של המתרחש (ועוד על כך בסעיף הבא).
5. שפה וחשיבה מופשטת - גם מפחיתות סבל
בני אדם יכולים להבין לרוב יותר בקלות מרוב בעלי החיים שסבלם זמני, מוגבל, משרת מטרות חשובות להם או יפוצה בעתיד. יכולת החשיבה המופשטת גם מספקת לבני אדם מגוון "מנגנוני הגנה" פסיכולוגיים, שמאפשרים להם להתמודד עם סבל בצורות קיצוניות יותר כמו קהיון רגשי, הדחקה או הכחשה. ליצורים לא-לשוניים אין כנראה כלים קוגניטיביים כאלה כדי "להרחיק" מעצמם כאב, להפחית מחשיבותו או להעניק לו משמעות חיובית.
בלי שפה ככלי-עזר לחשיבה רציונלית, יצורים לא-לשוניים אולי חווים סבל בצורה יותר "גולמית"; הם לכודים בסבלם בלי סיפורים מנחמים, למשל שהסבל יוביל אותם לגן עדן, או שהוא חלק מתהליך החלמה בריא. יכול להיות שבמקרים רבים במקום סבל מופחת, יצורים לא-לשוניים חווים דווקא סבל עז יותר, כי הוא לא מרוכך על ידי חשיבה מופשטת. "סבל אילם", "טהור" ובלתי מעובד יותר, אולי נחווה בעוצמה גדולה יותר.
אפילו ניטשה, שהביע כזכור קנאה ב"אושר חסר הדאגות" של חיות, הביע במקום אחר דווקא מעין "רחמים" על אומללותן הקיומית, על כך שהן לא יכולות לייחס "משמעות עמוקה" לסבלן, ובכך הוא נותר חשוף ומייסר במיוחד, בלי שום נחמה:
"לא עולה על הדעת גורל קשה מזה של חיית הטרף; היא נדחפת על־ידי הרעב […] להיאחז בחיים בעיוורון ובטירוף, בלי שום מטרה; לא לדעת את הסיבה ואף לא את עצם קיומו של העונש שלך […] פירושו של דבר להיות בעל־חיים."
נקודה מעניינת נוספת היא שמיתוסים פופולאריים לא נמנעים מלייחס לבעלי חיים לעתים יכולת הנאה גדולה יותר משל בני אדם - להבדיל מיכולת סבל גדולה יותר - כמו שראינו למשל במיתוס לגבי "האורגזמה החזירית" שנמשכת חצי שעה. הנאה מינית חייתית "על-אנושית" כן מתיישבת עם ההנחות התרבותיות שלנו לפיהן תאווה היא עניין "גופני", ולפיכך "נמוך" ו"חייתי", כזה שחשיבה מופשטת דווקא יכולה לרסן, להגביל ולצמצם (באמצעות בושה בתשוקה או בגוף, אמונה שמדובר בחטא, ועוד). סבל חייתי על-אנושי, לעומת זאת, מתיישב פחות עם ההנחות שלנו, ואולי בעיקר עם האינטרסים של התרבות מנצלת-החיות שלנו, כפי שנראה בסעיף הבא.
6. ההנחה מבוססת על אינטרס פסיכולוגי וכלכלי
אי אפשר להתעלם מכך שהנטייה להמעיט ביכולת הסבל של בעלי חיים ממינים אחרים נוחה עבורנו. למעשה, היא מהווה חלק מפרויקט ותיק ונרחב שנועד להצדיק את ניצול יתר בעלי החיים, בין היתר באמצעות הכחשת או צמצום יכולתם לסבול. האידיאולוגיה של הפרויקט הזה נקראת סוגנות (ספשיסיזם).
כפי שמציין האקולוג קארל ספינה, בני אדם פירשו במשך מאות שנים את העובדה שבעלי חיים לא מדברים כ"הוכחה" לנחיתותם. הנחת הנחיתות היתה נוחה, כי היא עזרה להצדיק את ניצול החיות. ספינה ואחרים מדגישים שבאופן היסטורי, בני אדם הצדיקו באותו אופן בדיוק גם ניצול ושיעבוד של בני אדם (עבדות) בטענה שבני הקבוצה המנוצלת (כהי-עור למשל) רגישים פחות לכאב ולסבל. וכמובן, גם ה"הנחה" הנוחה שבעלי חיים "סובלים פחות" שימשה הצדקה לעריכת ניסויים מחרידים על גופם, לכליאתם בתנאי התעללות קשים במשקים תעשייתיים ולחינוך לאדישות כלפי כל פגיעה שיטתית בהם. היא ודאי עזרה להקל על מצפונם של לא מעט צרכני מוצרים מהחי ואפילו עורכי ניסויים בחיות.
בנוסף, השוואת סבל בין יצורים לשוניים לחסרי-שפה כפופה להטיה מובנית "לטובת" היצורים הלשוניים, בהיותה לשונית בעצמה. במילים אחרות, השפה היא הכלי שבו אנחנו משתמשים להשוואה, ולא מפתיע שחשיבה לשונית מייצרת הערכת-יתר לחשיבותה שלה-עצמה.
קיום אינטרס לא מוכיח כמובן, כשלעצמו, שההנחה שמשרתת אותו שגויה בהכרח, אבל הוא כן אמור לעודד אותנו לגלות כלפיה חשדנות וביקורתיות בריאה. במקרה הזה, כפי שראינו, יש שפע של סימנים נוספים לכך שההנחה החשודה היא אכן בלתי מבוססת פילוסופית ומדעית.
בשורה התחתונה
השאלה "האם יצורים בלי שפה באמת סובלים פחות?" מתגלה כשאלה מורכבת. מצד אחד, נכון שלשפה ולמודעות האנושית יש השלכות על אופי וטווח הנושאים של הסבל: בני אדם יכולים לסבול מהרבה דברים ייחודיים למדי. אבל מצד שני, אין ראיות מדעיות או טיעונים פילוסופיים משכנעים שסבל של יצורים לשוניים בהכרח חזק יותר בעוצמתו משל יצורים אחרים. בעלי חיים אחרים חווים כאב ופחד כמונו, יכולים לחוות טראומה ולחשוש מהבאות, ולבטא מצוקה רגשית, כולל דיכאון, בדרכים לא מילוליות רבות.
אנחנו יכולים, וצריכים, להתגבר על ההטיות וההנחות הקדומות ורוויות-האינטרסים שירשנו באמצעות שילוב של ידע, אמפתיה וביקורתיות. כבר בתחילת המאה ה-19 ביקר הפילוסוף ג'רמי בנת'ם את ההנחה שסבל תלוי בשפה או בתבונה, כשטען כי היכולת לסבול היא המדד המכריע למעמד מוסרי, ולא היכולת לדבר או לחשוב בצורה רציונלית. בנת'ם הצביע על כך שתינוק אנושי בן יומו או שבוע הוא הרבה פחות רציונלי ומתקשר מסוס או כלב בוגרים, אבל זה לא מפחית מיכולתו להרגיש סבל.
נכון, אנחנו לא יכולים להבין ישירות את סבלם של תינוקות או חיות ממין אחר באותה קלות שאנחנו מבינים את סבלו של אדם לשוני בוגר. אבל אנחנו כן יודעים שסבל לא תלוי בתחביר או באוצר מילים, אלא במערכת עצבים ובנפש חיה (או חשה). ההנחה שיצורים לא-לשוניים סובלים פחות מתגלה כפשטנית, מוטה ולא משכנעת. במקומה, אנחנו מתחילים להכיר וללמוד את הדרכים והנסיבות השונות שבהן מפגינים לעתים בעלי חיים תחושות ורגשות. סבל של כלב, תמנון או ציפור יכול להיות שונה מזה שלנו, אבל אין לנו בסיס אמיתי להניח שהוא פחות קשה עבורם.
כפי שכבר דרווין טען, ומוכיחים מחקרים בני-זמננו - הרצף האבולוציוני מקשר אותנו אל שאר בעלי החיים לא רק בגוף אלא גם בחוויות הנפשיות שלנו. הכרה בכך לא רק מפרקת הנחות שגויות, אלא גם מקרבת אותנו להבנת הסבל באשר הוא - בין אם הוא מנוסח בשפה רהוטה (ככל שזה אפשרי) ובין אם הוא מבוטא רק במבט מיוסר, בקרקור, בגעייה (שעל שמה נקראים "געגועים" בעברית!) או אפילו בקולם, הבלתי נשמע לאוזנינו, של הדגים.
