האם דגים מרגישים כאב? ואיך יודעים את זה?
לרובנו התשובה לשאלה "האם דגים חשים כאב?" נראית מובנת-מאליה. וכך גם לרוב הביולוגים. תחושות ורגשות הם מרכיבים בסיסיים וכנראה הכרחיים של למידה; בלי רגשות שליליים, כאב ופחד למשל, לא היתה לאף יצור מוטיבציה לזכור דברים שסיכנו אותו ולהיזהר מהם בעתיד. גם מנגנוני ההגנה הגופניים שפיתחו יצורים ימיים שונים נגד דגים - קוצים על הגב או רעל צורב למשל - פועלים על ידי גרימת כאב לדגים שמנסים לאכול אותם - ולא היו מועילים כלל מול יצורים חסרי יכולת תחושה.
ובכל זאת, גם מדענים ניהלו (גם אם לא תמיד מסיבות מדעיות) ויכוח מדעי חריף על השאלה "האם דגים מרגישים כאב", עד לא כל כך מזמן. לפני כ-15 שנים התפרסמה סדרה של ניסויים מתוחכמים על יכולות החישה של דגים, שתוצאותיהם הביאו, לדעת רוב הביולוגים, להכרעה בוויכוח: דגים מסוגלים לחוש ומרגישים כאב כמו עופות ויונקים.
בואו נראה איך הצליחו מדענים להוכיח שדגים מסוגלים להרגיש כאב!
שלב 1: מנגנוני כאב בגוף הדגים
בתור התחלה, גילו מדענים שלדגים (כמו לעופות, זוחלים, דו-חיים ויונקים) יש קולטני חישה רבים - וכמו אצלנו חלקם רגישים למגע, חלקם לחום וחלקם לצריבה. קולטי החישה רבים במיוחד, כמו אצלנו, באזורים רגישים, כמו הפנים. גם הולכת האותות לפגיעה במערכת העצבים נמצאה דומה מאוד להולכת האותות לפגיעה במערכת העצבים שלנו. גם בדיקה של פעילות אזורים במוח גילתה תוצאות דומות לאלה שמתגלות בבדיקת מוחותיהם של בני אדם, כלבים, ציפורים וצפרדעים: מדענים הראו שאכילה יכולה להפעיל במוח הדג מנגנונים שידועים כקשורים בהנאה, ושלעומת זאת, חישמול דגים מפעיל אזורים אחרים במוחם, הידועים כקשורים בפחד.
דגים מרגישים "כאב לא מודע"??
לכאורה, נראה שקיומם של כל הרכיבים המוכרים ממערכת הכאב האנושית (והכלבית, והציפורית) מקולטני החישה ועד אזורי העיבוד במוח - היה אמור להכריע את הדיון. לשם מה לטבע (או לאלוהים) לבנות את כל המערכת המטורפת הזאת של הולכת אותות פגיעה ועיבודם כמו אצלנו, אם לא בשביל להרגיש כאב כמונו? מה הסיכוי שמערכות דומות כל כך יתפקדו לגמרי אחרת? ובכל זאת, נמצאה קבוצה של מדענים שסירבה להשתכנע. הם טענו שייתכן ומדובר במנגנונים אוטומטיים, ואולי בסוג של "כאב לא-מודע"! הטענות הושמעו בעיקר מחוקרים המזוהים עם תעשיית הדיג, אבל גישתם עדיין ייצגה ספקנות מדעית רגילה. מדענים לא מוכרחים אינטרס בשביל להיות סקפטיים.
שלב 2: ניסויי התנהגות
כדי לבחון האם הדגים אכן סובלים באמת, ניגשו מדענים לערוך ניסויים התנהגותיים בדגים. במסגרת הניסוי הפשוט ביותר, פשוט הזריקו לשפתיים של דגים חומרים צורבים (ארס דבורים או חומצה), בעוד שלקבוצת ביקורת הזריקו חומרים נייטרליים – ואז בדקו את תגובותיהם. התברר ש:
- הדגים שספגו חומר צורב – איבדו עניין באוכל (בדומה לנו בשעת כאב)
- קצב הנשימה שלהם התגבר יותר ולאורך זמן רב יותר מאשר דגי קבוצת הביקורת
- רמת הקורטיזול (הורמון המצוקה בגופם ובגופנו) – עלתה לאורך זמן ממושך בהרבה
- התנהגותם (כמו זו שלנו בשעת כאב) היתה לא נורמלית, וכללה תנועות מצד לצד בתחתית המכל וניסיון לשפשף את האיבר הפגוע
כל הראיות ההתנהגותיות הצביעו בבירור על כך שדגים מרגישים כאב.
כאב או אולי רק רפלקסים??
אבל גם הפעם, היו מדענים שטענו שאולי גם כאן מדובר בסוג של תגובות פיזיות מתוחכמות, רפלקסים התנהגותיים, של יצורים בלי שום מודעות. צריך להודות שהסקפטיות הזאת כבר נראית מאולצת יותר, אבל עדיין היו מדענים שסירבו לראות בראיות שהצטברו עד אז הוכחה מדעית לזה שדגים סובלים.
שלב 3: ניסויים עם משככי כאב
כדי לשלול את הטענות להתנהגות לא-מודעת או רפלקסים, הפכו הניסויים ההתנהגותיים למתוחכמים עוד יותר, וכללו גם שימוש בחומרים משככי-כאב. אחד הניסויים, למשל, התבסס על שתי עובדות:
- כשכואב לנו, אנחנו מרוכזים בכאב, ופחות שמים לב לדברים אחרים
- דג (במצב רגיל) נרתע מחפץ זר שמוכנס למכל שלו (שומר מרחק עד שמבין שהחפץ לא מסוכן)
אבל החוקרים גילו שכאשר ממקמים חפץ זר מול דג שבדיוק הוזרקה לו חומצה – הוא לא נרתע ממנו כרגיל. החוקרים הסיקו שהכאב מסיט את תשומת הלב של הדג מהסכנה האפשרית. כדי להוכיח שההשערה שלהם נכונה, חזרו החוקרים על הניסוי אבל הפעם הזריקו לדגים בנוסף לחומצה גם מורפיום, משכך-כאבים חזק. שיכוך הכאב גרם לדגים להתנהג הפעם, כצפוי, באופן עירני, זהיר ונורמלי יותר.
בניסוי אחר, ניתנה לדגים אפשרות לבחור בשלב ראשון אם לשהות באקווריום עם מים בלבד, או באקווריום שיש בו גם צמחייה ואבנים. לא קשה לנחש באיזה אקווריום בחרו הדגים, נכון? כל הדגים כמובן בחרו באקווריום עם הצמחייה, שבה יכלו להסתתר ולהתעסק. בשלב השני של הניסוי הזריקו החוקרים לדגים חומצה מכאיבה, ופיזרו באקווריום הריק תרופה נגד כאב. אם דגים יכולים להרגיש כאב, החוקרים ציפו שהם יבחרו באקווריום הריק עם התרופה, שיספק להם הקלה מהכאב. והדגים המוזרקים? הם אכן עברו כולם במהרה לאקווריום הריק מצמחים, אבל שמכיל משכך כאבים.
לפיכך, גם ניסויים הכוללים שימוש במשככי כאבים הראו כולם שדגים מרגישים כאב, כפי שהראו גם הניסויים האנטומיים וההתנהגותיים.
ואולי הארץ שטוחה?
הניסויים האלה ודומים להם - שכנעו כנראה את רוב המדענים שדגים מרגישים כאב ופחד. למעשה, מאז נראה שנפרץ הסכר, וגם דיכאון והרעבה עצמית של דגים הפכו לנושאים לגיטימיים למחקר. כמובן, עדיין אפשר להטיל ספק ביכולת של דגים להרגיש (כמו שאפשר להטיל ספק גם ביכולת של אנשים מלבדך להרגיש, או כמו שאפשר להטיל ספק בזה שכדור הארץ כדורי...) אבל יש כבר כל כך הרבה ראיות נגד הנחה כזאת, שזה הופך למגוחך.
האירוע שמגלם בצורה הברורה ביותר את ההכרה המאוחרת של הקהילה המדעית-ביולוגית ביכולתם של כמעט כל בעלי החיים, ובהם כל הדגים ואפילו חסרי חוליות כמו תמנונים להרגיש כאב (ולמעשה, מגוון חוויות נפשיות נוספות) התרחש בשנת 2012 וזכה לכינוי "הצהרת התודעה של קיימברידג'". כמה מחוקרי המוח המובילים בעולם חתמו על הצהרה שהמוח האנושי אינו ייחודי בייצור חוויות ורגשות! ובהקשר שלנו, חשובה במיוחד התייצבותם הפומבית והמשותפת נגד מיתוס "חייבים קליפת מוח כדי להרגיש" שטיפחו במשך שנים מכחישי הכאב בדגים:
"נראה שהיעדר ניאוקורטקס (קליפת מוח) אינו מונע מאורגניזם לחוות מצבים רגשיים. עדויות מתכנסות מצביעות על כך שלבעלי חיים לא אנושיים יש את הבסיס הנוירואנטומי, הנוירוכימי והנוירופיזיולוגי הדרוש למצבי תודעה יחד עם היכולת להפגין התנהגויות תכליתיות. לפיכך, כובד הראיות מצביע על כך שבני אדם אינם ייחודיים בתשתית הנוירולוגית ליצירת תודעה שקיימת בגופם. חיות לא-אנושיות, כולל כל היונקים והציפורים, ויצורים רבים אחרים, כולל תמנונים, מצוידים בתשתית נוירולוגית כזאת."
נראה שכיום המדענים היחידים שמתעקשים "לא לדעת" אם דגים יכולים לסבול - הם כאלה שמקבלים את המימון למחקריהם מתעשיית הדיג, שחוששת מחוקים שיגבילו את מה שמותר לעשות לדגים. התעשייה שמחה לממן כל מחקר שיכול להטיל ספק ביכולת דגים להרגיש, וככה לדחות ולעכב ולמסמס אפשרות שתוטל עליה רגולציה בנושא הטיפול בדגים. בדיוק כמו שתעשיית הנפט (ויתר דלקי המאובנים) שמחה לממן מחקרים שמטילים ספק בשינויי האקלים. אבל מבחינת מי שמתעניין באמת להכיר את העולם והעובדות - התשובה כבר ברורה.
ולמה בכלל חשוב אם דגים מרגישים כאב?
כי היכולת של יצור לסבול מחייבת אותנו להתחשב בסבל הזה. במילותיו הידועות של הפילוסוף ג'רמי בנת'ם:
השאלה היא לא 'האם הם יכולים לדבר' או 'האם הם יכולים לחשוב בהיגיון';
השאלה היא 'האם הם יכולים לסבול'.
מהסיבה הזו בדיוק גם אי אפשר לסקור את המחקרים האלה ולהתעלם מהאכזריות הכרוכה בהם. נכון, מחקרים בבעלי חיים יכולים להיות מרתקים, אבל הסקרנות שלנו לא יכולה להצדיק עינוי והרג של יצורים חפים מפשע. יש שיאמרו שמחקרים כאלה חשובים כדי לשכנע אנשים שדגים סובלים, וככה לצמצם סבל! לצערנו, הראיות הרבות ליכולת של דגים להרגיש כאב, פחד ואפילו דיכאון – לא גרמו בינתיים לאנושות להפחית אפילו טיפה את חומרת הסבל שהיא גורמת להם או את מספר הדגים שהיא מענה והורגת, מספר שעומד על טריליוני דגים בכל שנה.
בואו נסיק כבר את המסקנה המתבקשת מכל הניסויים האכזריים שנערכו בדגים - דגים מסוגלים להרגיש כאב (ופחד וסבל, והמון תחושות נוספות, גם חיוביות כמובן). וזה רע לגרום סבל למישהו אחר, כשאפשר בקלות להימנע מזה. דגים מסוגלים לסבול, ולכן רע לפגוע ולהתעלל בהם.
בואו ניתן לדגים לשחות ולשגשג באוקיינוסים שהפכנו לפח אשפה ולשדה קטל, ונפסיק לצופף אותם ולהרוג אותם כאילו מדובר באבנים או תפוחי אדמה. הם יצורים מרגישים בדיוק כמונו. כשדוקרים אותם כואב להם, וכשהם נחנקים - הם, בדיוק כמונו, ממש מתים לנשום.
השורה התחתונה
האם דגים מרגישים כאב? כן. בדיוק כמו יתר בעלי החיים (בעלי החוליות לפחות) גם גופם מצויד בקולטני כאב, במערכת עצבים להעברת אותות הכאב, באזורים מוחיים לעיבוד הכאב, ובמנגנונים הורמונליים שנועדו לווסת כאב ולהתמודד עמו. זאת, בנוסף לראיות ההתנהגותיות הרבות לחישת כאב בדגים, כמובן.
להרחבה ופעולה
- הרצאה בת שעה (אנגלית ללא תרגום) של החוקרת שהובילה את הניסויים שהכריעו לדעת רוב הביולוגים את הוויכוח בשאלה האם דגים חשים כאב, פרופ' ויקטוריה בריית'ווייט: Do fish feel pain and why does it matter?
- תנו לדגים לשחות ובואו לנסות כמה מתכוני דגים ללא דגים!
