האמת מאחורי תעשיית החלב
כל פרה בתעשיית החלב היא אמא
פרה מפיקה חלב רק לאחר שהיא מביאה לעולם גור, עגל. לכן תעשיית החלב מכניסה להריון את כל הפרות שוב ושוב, באמצעות הזרעה מלאכותית. לאחר תשעה חודשי הריון, העגל או העגלה נלקחים מאמם מיד לאחר שנולדו. אם זה זכר – הוא מועבר לתעשיית הבשר; ואם זו נקבה – לתעשיית החלב. ההפרדה המוחלטת מהאם היא חוויה טראומטית לעגל, הזקוק לה. גם האם מבטאת את מצוקתה באמצעות קריאות וגעיות, לעתים במשך ימים לאחר שהוא נלקח ממנה.
פרה שמנוצלת לחליבה בישראל נכלאת כל חייה ברפת, על רצפת בטון עמוסה בשתן וצואה, ולא זוכה לצאת למרעה לעולם. ההתבוססות בזוהמה וחוסר התזוזה התמידיות גורמות לפגיעות רגליים קשות כמו דלקות פרסות וצליעה, ומחייבות "טיפולים" שגרתיים הנעשים באלימות וכרוכים בפציעות ובריסון מפחיד ומכאיב. את צמיחת קרני הפרות מונעים באמצעות מריחת חומר כימי מאכל או שגודעים אותן בקאטר.
באמצעות עיוות גנטי, הגדילו את כמות החלב שחולבים מגופה של פרה מ-8 ליטר של חלב ביום ל-40 ליטר ויותר. גוף הפרה לא הותאם לשינוי ולכן היא סובלת ממחלות רבות, נכויות וכאבים. הלחץ העצום על העטין גורם לקריעת כלי-דם. כשגידי התלייה של העטין מתרפים – העטין צונח, הפטמות מזדהמות, ודלקות עטינים מתפתחות במהירות.
פרות יכולות לחיות יותר מ-20 שנה, אבל ברפתות החלב כיום הן לא זוכות לרוב אפילו להגיע לגיל שש. ייצור החלב האינטנסיבי שנכפה על הפרות מביא להרס מהיר של עצמותיהן וגופן. הן נשלחות לשחיטה לרוב לאחר 4-3 שנות חליבה, כשמצבן הגופני מידרדר ותפוקת החלב שלהן פוחתת. פרות רבות מתמוטטות, וכדי לפנותן למשאית ההובלה גוררים אותן על הקרקע באמצעות טרקטור. התוצאות: פציעות וחבלות חמורות, קרעים ברצועות ושבירת עצמות.
תעשיית החלב בסרטונים
עדות של עובדת רפת חלב
