האם רכיבה על סוסים פוגעת בהם?

רכיבה על סוסים משווקת כ"חווייה כיפית", לעתים אפילו "חינוכית" ו"מעצימה"! ואולי מדויק יותר יהיה לשווק אותה כחווייה אכזרית, מסוכנת ומשחיתה? מוזמנים ללמוד מעט על הסבל הכרוך ביצירת "סוסי רכיבה" ו"חוויית רכיבה" (כאן ובמקורות נוספים) - ולשפוט בעצמכם!

סוסה עם סייח בשדה

סוסים נפגעים בדרכים רבות מהרכיבה עליהם. גם במובן הצר - מעצם הלחץ הלא טבעי שמפעיל אדם על הגב שלהם; אבל בעיקר במובן הרחב - כדי שיהיה ניתן להציע "מוצר" כמו "רכיבה על סוס" צריך לעשות לשם כך דברים רבים מאוד לסוס, הרבה לפני שהוא יפגוש את ה"לקוח" הראשון שירכב עליו. לרוב גם התחנה האחרונה בחייו תהיה הרחק מטווח ראייתו של צרכן "חוויית הרכיבה" האחרון שיפגוש. בפוסט קצר לא נוכל לפרט את כל (או את רוב) הפגיעות שנגרמות לסוסים כדי לרכב עליהם, אלא רק להזכיר כמה מהעיקריות שבהן (ולהציע קישורים למחקרים, כתבות וסרטונים להרחבה) ב-5 תחומים בולטים: האילוף, תנאי הכליאה, "ציוד רכיבה", נזקי הלחץ על הגב, וסוף החיים.

1. האילוף  

סוסים, למרות שבויתו כבר לפני אלפי שנים, לא נולדים בתור "סוסי רכיבה"; צריך להפוך אותם לכאלה. על מנת שסוס ישלים עם זה שבני אדם ילבישו עליו ציוד מכאיב, יכאיבו לו בקביעות, ואפילו יישבו על גבו ויחליטו במקומו לאיפה ללכת ומתי לעצור - צריכים לשבור את רוחו. בלשון מקצועית קוראים לזה "לגרום לו לפתח 'חוסר אונים נרכש'", אבל המאלפים קוראים לזה פשוט "לשבור את הסוס". המטרה היא להביא את הסוס למצב של כניעות מוחלטת וצייתנות עיוורת. בתהליך הממושך והכואב הוא לומד להתעלם מכל הדחפים הטבעיים שלו, ואפילו מהדחף הבסיסי להתגונן בפני גרימת כאב. הסוס צריך להשלים מתוך ייאוש מוחלט עם גרימת נזקים וכאבים לגופו כדי שאפשר יהיה לרכב עליו. סוסים מאולפים לרכיבה הם בעלי חיים אומללים שלמדו להחניק כל ביטוי לרצונותיהם,  ולא למחות - או אפילו להראות - כשמכאיבים להם.

"לרוב האנשים אין מושג שבעלי החיים שהם מבלים איתם נמצאים במצב מוחלט של חוסר אונים נלמד, של התניה, שלא מאפשר להם לבטא את הטבע האמיתי שלהם. מה שאתם חווים הוא  גרסת הקליפה הריקה של החיה שמולכם."

רן הרסט, מאמנת ורוכבת סוסים לשעבר

יש אינספור "שיטות" לאילוף של סוסים, וחלקן אכזריות במובהק יותר מאחרות. גברים רבים (בעיקר) מפרסמים ברשת סרטוני הדרכה לאילוף סוסים שבהם הם מדגימים התעללות קיצונית בסוסים לצורך אילופם, כולל:

  • הצלפות בכל חלקי גופם, ואפילו כאשר הסוס עושה את מה שהוא נדרש ("כדי לפתח סיבולת וכניעות")
  • קשירות ממושכות בתנוחות צוואר כואבות ("כדי שיפתח גמישות")
  • שימוש בדורבנים מכאיבים במיוחד ("משחיזי סלעים") שיוצרים שקעי דרבן בין צלעות הסוס
  • מריחת סודה קאוסטית (חומר מאכל) על רגלי סייחים (שיטת אילוף אכזרית כל כך שהיא נאסרה בכמה מדינות - אבל אפילו בהן האיסור לא באמת נאכף)
  • הרעבה והצמאה ממושכות
  • ועוד ועוד

ניתן למצוא בקלות גם סרטוני ביקורת על "האכזריות המיותרת" של שיטות האילוף השונות, אך גם המבקרים - שבאים רובם-ככולם גם הם מתוך "עולם (ניצול) הסוסים" לא מציגים לרוב אלטרנטיבה נטולת התעללות - אלא לכל היותר "חסכונית יותר" בהתעללות: דרבנות ומתגים (ראו הסבר בהמשך) פחות מכאיבים, צמצום מזון במקום הרעבה, קשירה קצרה במקום ארוכה, וכיו"ב. מאמנים רבים שואפים (לפחות באופן מוצהר) לצמצם את הפגיעה בסוסים "כמה שאפשר", אבל קל להבין שגם לפי שיטותיהם נדרשת מידה לא מבוטלת של גרימת כאבים, פחדים וסבל לסוסים כדי להפוך אותם לעבדים כנועים וצייתנים - מה שאנחנו קוראים לו פשוט "סוסי רכיבה".

סוסים בתאים באורווה

2. תנאי הכליאה 

כשנותנים לסוסים לחיות כרצונם, לפי דחפיהם הטבעיים, הם ינוחו וירעו זה לצד זה, יטפחו זה את זה וישחקו זה עם זה, ואם יתאפשר להם הם גם ידהרו יחד עד 25 ק"מ ביום. גם בחוות (ללא תאי בידוד) סוסים נוטים ליצור חברויות ולעזור זה לזה; כך למשל צמדי סוסים נוהגים לעמוד לא פעם ראש אל זנב בקיץ, כך שזנבותיהם יוכלו להרחיק את הזבובים אחד מפני השני, ולהיצמד זה אל זה פנים אל פנים בחורף כדי להתחמם.

שני סוסים מטפחים ומנקים זה את זה באזורים שקשה להם לנקות בעצמם

בחוות סוסים, בדרך כלל כלואים הסוסים רוב שעות היממה בתוך אורווה סגורה, בתאי בידוד צרים שמאפשרים להם בקושי להסתובב במקום (אם בכלל). כליאת סוסים בדרך כזו נוחה מאוד למנצלים שלהם - אבל לא לסוסים עצמם. סוסים הם חיות עדר חברתיות, וחברה היא צורך טבעי חשוב שלהם. הבידוד והכליאה הממושכים פוגעים בהם קשות נפשית (שעמום, תסכול ולבסוף דיכאון והתנהגות סטריאוטיפית) ופיזית.

White horse standing in the stable.

הכליאה והבידוד גוזלים מהסוסים לא רק את חופש התנועה, אלא גם את האפשרות לבטא התנהגויות טבעיות כמו שכיבה והתגלגלות, רעייה במרעה והתנהגויות עדר. סוסים גם מעדיפים לא לאכול ולישון ליד הצואה והשתן שלהם; אבל בתאים הצרים באורוות אין להם כל אפשרות להתרחק מההפרשות שנערמות סביבם. לכן גם הזבובים, הופכים באורוות (כמו ברפתות) למטרד המוני ונורא כל כך (זו הסיבה שלעתים חובשים לראשי הסוסים מעין 'מסכות כוורנים' - כדי להגן עליהם ממתקפות הזבובים הבלתי פוסקות - כי הם שורצים ומתרבים סביבם בתנאים אידיאליים עבורם). תאי בידוד גם מונעים מסוסים שינה תקינה. אחד מארבעת שלבי השינה של סוסים הוא שלב REM - שבו כל החיות חולמות חלומות. סוסים יכולים לעמוד בזמן שלבי השינה האחרים, אבל בשלב החלומות - הם צריכים לשכב כמו חיה נורמלית. בתאים הם מתקשים לעשות זאת לא רק מפאת המקום הצר, אלא גם משום שהם מעדיפים להישכב רק כשהם בחברת סוסים נוספים, כי הם זקוקים לעדר כדי לספק להם תחושת הגנה וביטחון הנדרשת לכך. הפרעה קבועה לשלב חיוני זה בשינה עלולה להוביל לבעיות נפשיות ופיזיות קשות.

אישה עם סוסים בתאים

מנהלי חוות רבים מצדיקים את כליאת הסוסים בתאי בידוד במונחים של הגנה על הסוסים כביכול, מפציעות ומחלות למשל. ובאמת, כשהם כלואים כל היום בתוך התא הם כנראה מוגנים יותר מפני סכנות מסוימות. אבל לא זאת בלבד שהם חשופים לסכנות (נפשיות ופיזיות) אחרות - אלא שה"הגנה" עליהם היא למעשה הגנה על נוחות ורווחיות הניצול שלהם, על "מוצרי" הרכיבה שהם מספקים - ולא עליהם באמת, כסובייקטים מרגישים. חוות הסוסים רואות בסוסים סוג של "ציוד" יקר. וציוד יקר יש לשמור כשאינו בשימוש מאוחסן ונעול במגירה המתאימה, בצורה נוחה לשליפה בעת הצורך. סוס שרועה עם חבריו קשה יותר להביא ל"שיעור רכיבה" - גם פיזית אבל גם פסיכולוגית; לסוס שכלוא כל היום בתא, מפגש עם לקוחות לפחות כרוך בשחרור זמני ממנו.

בטבע, סוסים יבלו כ-60% מזמנם במרעה. סוסים באורוות מבלים לרוב רק 15% מזמנם באכילה - המזון שמוגש להם מרוכז, אחיד, ונטול כל זכר לחוויית הרעיה המקורית שכוללת תנועה וחיפוש, תלישה וליחוך, בחירה (וגיוון) בין חלקי צמחים מסוגים ומצבים שונים, ועוד. שלא לדבר על ההבדל בין ליחוך קבוצתי - שהיא "ארוחה משפחתית", חווייה חברתית - לבין אכילה לבד מאבוס בבידוד. סוסים שזוכים לרעות נוטים הרבה פחות לבצע התנהגויות סטריאוטיפיות, וכן לפתח מחלות שונות, בעיקר במערכת העיכול.

סוסים שמחים רצים על שפת הים

3. "ציוד רכיבה"

מה שאנחנו מכירים בתור "ציוד רכיבה" - האוכף, השוט, המושכות, וכו' - הוא מבחינת הסוסים אוסף של מכשירי עינויים. לדוגמה, רק על מנת שאדם יוכל לשבת על סוס בנוחיות ובבטחה (יחסית, על גבי אוכף) - צריך להדק בצורה חזקה מאוד חגורת בטן מייסרת לבטן הסוסים (שכמובן שונאים את זה וסובלים ממנה מאוד); החגורה והאוכף עלולים גם לגרום פצעי לחץ, שפשופים, נמק, ופגיעות נוספות. מקוצר המקום, נתמקד להלן רק בשני פריטי ציוד שמיועדים לגרום במכווון כאב לסוסים - ולא רק גורמים להם אותו "בלית ברירה" (כמו חגורת הבטן).

השליטה של הרוכב בסוס ובתנועותיו מבוססת על גרימת כאב במקום רגיש לכאב במיוחד - בדומה לנזם שמוחדר לאף של פרות. בשעת הרכיבה סוסים סובלים לא רק מכאבים נלווים (כמו בגב, ר' סעיף הבא) אלא גם מכאבים מכוונים - בעיקר בצלעות ובפה. סוסים סובלים מכאב בלתי פוסק מהמתגים (bit) שמונחים בתוך פיותיהם - כאב שמתגבר מאוד עם כל משיכה קלה במושכות. בנוסף, מכים אותם בשוט (או מפחידים אותם שיכאיבו להם באמצעותו), ודוקרים אותם בעוצמות משתנות בדרבנות בצלעותיהם.

דורבנות - יש הרבה סוגים של שוטים ושל דרבנות, אבל כולם נועדו להכאיב ולגרום מצוקה לסוסים.

דרבנות למכירה

דרבנות הם דוקרני מתכת הצמודים לעקבי הרוכב שבאמצעותם הוא דוקר בקלות, תוך כדי רכיבה, את הסוס בצלעותיו - מקום רגיש וכואב במיוחד.

לעתים נשמעת הטענה ש"לסוסים יש עור עבה" ולכן הם רגישים פחות לכאב של הצלפות ודקירות - אולם טענה זו הופרכה מחקרית בשנת 2020 - כשגילו כי למעשה (למרות שעור סוסים בכללותו אכן עבה יותר) ריכוז קצות העצבים של סוסים לא נמצא עמוק (ומוגן) יותר משאר אצל בני אדם. בקיצור, מחקר שבדק את הנושא לא הצליח למצוא כל ראיה פיזית שתחזק את הטענה הפופולארית שהצלפת שוט כואבת לסוסים פחות מאשר לבני אדם.

חלקי עור מייצגים מעור סוס (A) ומעור אנושי (B) בהגדלה פי 400. קצות העצבים צבועים באדום. הצילומים ממחישים את הממצא שקצות העצבים נמצאים בצפיפות שווה על פני עור הסוס והאדם (איור 6 מתוך המאמר " A Comparative Neuro-Histological Assessment of Gluteal Skin Thickness and Cutaneous Nociceptor Distribution in Horses and Humans")
חלקי עור מייצגים מעור סוס (A) ומעור אנושי (B) בהגדלה פי 400. קצות העצבים צבועים באדום. הצילומים ממחישים את הממצא שקצות העצבים נמצאים בצפיפות שווה על פני עור הסוס והאדם (איור 6 מתוך המאמר " A Comparative Neuro-Histological Assessment of Gluteal Skin Thickness and Cutaneous Nociceptor Distribution in Horses and Humans")
עור סוס ועור אדם

מתגים - "מתג" הוא הכינוי העברי ל"ביט" (bit) - מכשיר מתכת אכזרי שמונח בתוך פיותיהם של סוסים המנוצלים לרכיבה.

מתג ביט פשוט

מתגים מאפשרים לרוכבים לשלוט בקלות בתנועת הסוסים באמצעות כאב: כל משיכה קלה באחת המושכות, שמחוברות למתג שמונח בפי הסוס, תחריף את הכאב שהמתג גורם אפילו במצב מנוחה בתוך פיו - בעיקר בחך העליון, בלשון ובשיניים.

מתגים ביטים באתר למכירת ציוד רכיבה על סוסים

יש מתגים שבנויים כך שיגרמו כאב חריף בהרבה מאשר מתגים אחרים (וביותר אזורים של הפה והפנים) אבל כל המתגים מציקים ומכאיבים - לכך הם נועדו.

סוסים סובלים ממתגים (ביטים) מכאיבים במיוחד

מחקרים הראו שמתגים גורמים כאבים ממושכים ברקמות רגישות בפה של הסוסים ואף לפצעים וזיהומים בפה, ומובילים לפגיעה בעצם הלסת. בנוסף, המתגים גורמים בעיות נשימה בשל שינוי לחצי האוויר במערכת האף והפה של הסוסים (שלעתים מכניסים את לשונם בין החך העליון למתג כדי להקל על הכאב) וגם משום שחלק מהסוסים מכופפים את צווארם בצורה שמקשה עליהם לנשום, כדי להקל על כאב המשיכה במתג.

תמונה קטנה מתג ביט בתוך פה סוס פתוח

בנוסף לכל זה, רוב מכשירי העינויים האלה לסוסים - משוטים ומושכות ועד אוכפים - עשויים בעצמם מעור - כלומר מגופם המת (ולא בנסיבות טבעיות) של בעלי חיים אחרים. יש משהו חולני במיוחד בשימוש בחלקים מגופו הטבוח של קרבן אחד לשם התעללות עד שבירה בקורבן אחר - והכל למען "חוויית רכיבה לכל המשפחה"...

4. פגיעות מהלחץ על הגב

גבם של סוסים לא התפתח - ולא מותאם - לשאת על גבו משקלים משמעותיים כמו משקל אדם. ישיבה על גב סוס גורמת לו כאבים - וגם פגיעות חמורות בשלד (שבר, התאחות חוליות), בשרירים, בעור, בזרימת הדם, ובמערכות נוספות. הפגיעות מתגברות כצפוי ככל שהסוס צעיר יותר ומשקל הרוכב גדול יותר, אבל גם ככל שהרכיבה כוללת יותר דהירות וקפיצות (שגורמות להפעלת לחץ גדול יותר על הגב והחוליות של הסוס).

פגיעה בשרירים ובשלד של סוסים כתוצאה מהרכיבה היא הגורם המוביל למה שהתעשייה מכנה "בזבוז" של סוסים (סוסים שהופכים ל"בלתי שימושיים לרכיבה", ולכן נשלחים לשחיטה או ניצול עד מוות, ר' הסעיף הבא). גם מדריך וטרינרי מקצועי לטיפול בסוסים מסביר שהגורם השכיח ביותר לכאבי ובעיות גב של סוסים הוא "נזק לרקמות הרכות בשרירים וברצועות בגב הסוס" שגורמת הרכיבה על גבם.

5. סוף הדרך 

מה קורה ל"סוס רכיבה" כשהוא נפצע? נחלש? חולה? מזדקן? ברוב החוות סוסים לא זוכים "לצאת לפנסיה" גם אחרי שנים של ניצול ועבודה קשה למען רווחי החווה (אחרי אילוף אכזרי). הם נמכרים בזול לניצול שארית כוחם לעבודה (סחיבת משאות) או לניצול גופם ובשרם ממש (שחיטה ומכירת אבריהם לתעשיות שונות).

*

בנוסף לחמשת תחומי הפגיעה שפורטו לעיל, יש תחומי פגיעה נוספים שלא נעסוק בהם מפאת קוצר היריעה, כמו פגיעות גופניות תורשתיות מהעיוות (ה"טיפוח") הגנטי והגזעי, פגיעות נפשיות וחברתיות, ועוד. סוסים שמנוצלים לרכיבה תחרותית (מרוצי סוסים) סובלים מפגיעות רבות נוספות (כגון דימומי ריאות וסימום) לצד החרפת מרבית הפגיעות שפורטו לעיל.

ומותר גם לתהות עבור מה גורמים את כל הפגיעות הקשות הללו (ורבות נוספות) לסוסים האומללים. אולי "כדי להציל חיי אדם"? כמובן שלא. לרוב זו פשוט עוד דרך לבלות (מצד אחד) - ועוד דרך להרוויח כסף (מצד שני). אך יש כמובן אין סוף דרכים אחרות לבלות ולהרוויח, שרובן לא כרוכות בפגיעה בבעלי חיים. מבחינה זו, ניצול סוסים לרכיבה דומה לניצול חיות לביצוע פעלולים בקרקס - ניצול שהוצא אל מחוץ לחוק בישראל ובמדינות נוספות.

הכחשה נסערת במיוחד של הפגיעה

רוכבים רבים חיים בסרט (מצויר וקסום) שבו הסוס מפיק מהרכיבה בדיוק אותה הנאה כמוהם - ולא סובל מאף אחת מהפגיעות הקשות - הגופניות והנפשיות - שכרוכות בהפיכת סוסים ל"סוסי רכיבה" ובניצולם המסחרי בחוות (שחלקן הוזכרו לעיל). לכאורה זה לא מצב יוצא דופן. גם רוב צרכני הביצים, למשל, מעדיפים לדמיין את התרנגולות שמטילות אותם (במקרים הנדירים שנזכרים בקיומן) מנקרות בחצר, כמו בספרי הילדים, ולא דחוסות בכלובי סוללה; ובאופן כללי - בני אדם נוטים תמיד להמעיט בחומרת הפגיעות שהם גורמים לחיות, ואף לבטלה כליל.

אבל במקרה של רכיבה, לא מדובר בקשר צרכני בשלט-רחוק עם יצורים שלא פגשנו ולא נפגוש (חיים) בחיים - אלא עם יצורים שנפגשים איתם פנים אל פנים, ואפילו באים איתם במגע פיזי קרוב. לכן גם הצורך הפסיכולוגי להאמין שאנחנו לא פוגעים בהם חזק הרבה יותר משל צרכן ביצים או בשר ממוצע. רוכבים יגנו בלהט רב יותר על תחביבם כי הם מנהלים עם הסוסים יחסים מהסוג הישן, הישיר - ולא מהסוג המנוכר שמנהלים צרכני ביצים ובשר עם הקורבנות שלהם.

"רכיבה נותנת לסוסים הזדמנות לצאת ולרוץ קצת" הוא טיעון שנשמע פעמים רבות מפי מגיני הרכיבה כעיסוק לגיטימי. מגני התחביב כמובן מתעלמים מכך שהסיבה היחידה שסוסים זקוקים בכלל ש"ישחררו" אותם, או "שיתנו להם לרוץ קצת", היא שבני אדם מלכתחילה כולאים אותם שם למטרות רכיבה...

האם רכיבה על סוסים פוגעת גם ברוכבים?

רכיבה על סוסים עלולה לפגוע גם ברוכבים - ובאופן הברור ביותר כאשר הם נופלים מהסוס. נפילה כזו עלולה להסתיים בפציעות, נכות ואפילו מוות. מחקר אחד חישב שרכיבה על סוסים מסוכנת פי 9 מאשר רכיבה על אופניים, למשל. נתונים מלמדים שהיא מסוכנת יותר גם מרכיבה על אופנוע או מסקי. גם כאשר לא נופלים מהסוס אפשר להיפגע גופנית מרכיבה על סוסים: מחקר אחד מצא שרכיבה על סוסים היא הספורט המועד ביותר לטראומת ראש - יותר מהיאבקות! מחקר אחר גילה שרכיבה על סוסים מסוכנת במיוחד לגב (הו, האירוניה) וגורמת פגיעות ושברים בעמוד השדרה - שעלולים להוביל עם השנים גם לנכות.

"כואב לך הגב מרכיבה על סוסים? זה בטח ממש קשה לך"

אבל כל אלה עדיין פגיעות גלויות וברורות - בגוף. אך רכיבה עלולה לגרום גם פגיעות סמויות יותר מהעין.

בשנים האחרונות, ובמיוחד עם פריחת תחום ה"רכיבה הטיפולית", רכיבה על סוסים נעטפת לא פעם גם ביומרות חינוכיות. מאחורי לא מעט מהן מסתתרת פשוט סוגנות - אידיאולוגיה של עליונות האדם על כל יתר המינים. רכיבה על סוס מבטאת את העליונות הזו היטב: האדם למעלה והחיה מתחתיו, האדם נח והחיה מתאמצת; האדם פוקד והחיה נכנעת ומחניקה את כל כאביה ודחפיה ורצונותיה בפניו. הרכיבה מיועדת לאשש ברוכב תחושת עליונות וביטחון שמבוססת על הכנעה, שליטה וגרימת כאב לאחר. זוהי אנושיות רעילה, שמטפחת, מתחת לכל שכבות ההסתרה וההכחשה - סדיזם. הנאה מגרימת סבל לחיות משחיתה את הנפש שמבססת עליה את דימויה העצמי. בטחונם העצמי של ילדים יכול להתחזק גם מהתנכלות לילדים חלשים מהם, למשל - אבל זה לא אומר שמדובר בחווייה שתהפוך אותם לבריאים יותר בנפשם, ובוודאי לא לאנשים טובים יותר. בריונות על סוסים אמנם מקובלת חברתית הרבה יותר מאשר בריונות על ילדים - אבל המבנה הנפשי שהן מטפחות הוא דומה.