איך דגים מתרבים?

4. מיניות היא עניין הרבה יותר נזיל מתחת למים

החיים מתחת למים הרבה יותר נזילים מינית, מסיבה כלשהי, מהחיים ביבשה. למשל, כרבע מכל דגי השונית יכולים להפוך את מינם בנסיבות מסוימות. יש גם לא מעט דגים שהם זכר ונקבה גם יחד. בעיקר במעמקים החשוכים, שם הביטוי "יש הרבה דגים בים" לא ממש תופס, אז כדאי למי שחי שם להיות גם-וגם.

דגי שושנון ("דגי ליצן"), למשל, משנים את מינם ואפילו את גודל גופם בהתאם להיררכיה והתפקיד החברתי שלהם בלהקה הקטנה. אם "מוצאים את נמו" היה מדויק ביולוגית, אז כשאמא של נמו מתה בתחילת הסרט, אבא שלו היה אמור... להפוך לאמא שלו. אפשר להבין למה בחרו בפיקסאר לא לדייק בעניין הזה.

5. גם במים יש הורים מסורים

מעריכים שטיפול הורי התפתח לפחות 22 פעמים בנפרד בדגים במהלך האבולוציה. כרבע ממיני הדגים החיים בעולם כיום - כ-8,000 מינים - מטפלים בצאצאיהם שלהם בדרך כלשהי. הצאצאים מואכלים לעתים קרובות במוקוס של ההורה, השכבה הרירית העוטפת את גופם ומגנה עליו, וכמו קולוסטרום (החלב הראשון שיונק גור מאמו) יש לו תפקיד חיסוני קריטי - העברת נוגדנים רבים למחלות שונות מההורה לצאצאים. בין היתר, הצליחו עד היום לבודד ממוקוס-דגים-הורי כזה משפחה חדשה של אנטיביוטיקה.

יש נקבות דגים (שפמנונות באגם מלוואי למשל) שמאכילות את הדגיגים שלהן בביצים לא מופרות. יש אפילו דגים שמייצרים בגופם מזון ייעודי לצאצאים שלהם בדומה לחלב יונקים - המוכר ביותר בהקשר זה הוא כנראה אמנון מדרום אמריקה, דיסקוס. 

מסירות והקרבה הורית הרואית מסוג אחר היא של דגים שמתרבים כשגאות הים מתחילה לסגת. הם נותרים בכוונה מחוץ למים, על החול הלח, תוך שהם יוצרים בגופם המעוגל בריכה קטנה שרק בה הם מטילים את הביצים ומפרים אותן. הם סובלים חנק מייסר וסיכון עצום לעצמם כדי להעניק הגנה לצאצאיהם. 

עד היום נמצאה הגנת דגיגים בפה של הוריהם ב-9 משפחות דגים, אבל היא הכי נפוצה בדגים ממשפחת האמנונים - שקרויים בעברית על שם התכונה האופיינית זו. אבל למעשה, לא פעם זה האב (הזכר) דווקא או שני ההורים יחד שמטפלים בצאצאים - ולא רק האם, כמו אצל יונקים. מי היה מאמין שכשהיינו דגים המצב היה שוויוני יותר.

בגלל הכמות המוגבלת של דגיגים שיכולים להידחס לתוך לוע של דג לא גדול - אמנונים מטילים פחות ביצים מדגים אחרים. אבל מצד שני - אחוזי השרידה של הצאצאים האלה, שלא במפתיע, גבוהים הרבה יותר. ההקרבה ההורית היא ענקית. לא מדובר רק על הטירחה והפגיעה הישירות שכרוכות בהפיכת גופך למעין גן-ילדים. הקושי הגדול ביותר הוא הרעב: אמנונים שמטפלים בצאצאים לא יכולים לאכול לרוב במשך שבועות כדי לשמור את הפה כמקלט פנוי לדגיגים (לחלקם, לפחות). אפילו כשהם כבר מצליחים לקחת לעתים רחוקות מזון לפיהם - מתברר שהוא נאכל לרוב על ידי הקטנטנים שנמצאים שם. יש אמנונים שתועדו מרעיבים את עצמם עד מוות במהלך טיפולם המסור בצאצאים שלהם.

יש אפילו אמנונים רווקים צעירים שעוזרים לזוגות לגדל את הקטנים שלהם, ככל הנראה כשיש מחסור במשאבים או בני זוג בעונת הרבייה, ומשערים שהדבר מסייע גם להם כ"אימון" בעקיפין. נעשו כמה ניסויים (מרושעים למדי לדעתי) על אמנונים-עוזרים כאלה. מסתבר שהעוזרים "פיצו" בעזרה רבה יותר אם מדענים חטפו אותם לזמן מסוים שבו לא יכלו לעזור, ואז החזירו אותם. זאת, למרות שלא ניכר שהזוג מפגין כעס כלשהו על ה"עוזר" שנעלם לכמה שעות מי-יודע-לאן.

6. משיכה מינית מושפעת חברתית

מתברר שדגים זכרים, לפחות ממינים מסוימים (הוכיחו את זה על דגי מולי) מגבשים את ההעדפות הרומנטיות-מיניות שלהם בהשפעת העדפות של זכרים אחרים בסביבתם. נסיינים גילו שההשפעה הזאת יכולה לגרום להם לחזר אפילו אחרי דגים ממינים אחרים! 

עוד גילו החוקרים לתדהמתם, שדגי מולי זכרים מנצלים את האפקט הזה בצורה מתוחכמת ואפילו נכלולית: הם נוהגים להטעות יריבים, בעיקר צעירים ובלתי מנוסים, ולהפגין מולם עניין בנקבות לא אטרקטיביות (לדעתם) - כדי להפחית את התחרות על מי שהם באמת מעוניינים בהן.

7. הרביית דגים בתעשייה היא עינוי מחריד

במקום חיזור, בחירת בן זוג חופשית והזדווגות מרצון - בתעשיית הדגים בוחרים בפתרון הכי זול וזוועתי שיש - בשירות צרכני הדגים ששמחים לשלם, רצוי כמה שפחות, בלי לשאול שאלות. ביצים וזרע נסחטים מגופם של דגים חיים ורגישים כאילו מדובר בתפוזים, חסרי מערכת עצבים ומוח, תוך גרימת מצוקה חריפה ופציעות:

אילוץ הטלה, סחיטת זרע, והיפוך מין הורמונלי כפוי - הם רק חלק משגרת העבודה המזוויעה שבה תעשיית הדגים מייצרת דגיגים לחיי סבל בבריכות ביבשה ובכלובים בים.

היכולת לעצור את זה מצויה רק בידיים שלנו, האוחזות בכרטיסי אשראי חורצי גורלות.

בשורה התחתונה

איך דגים מתרבים? לרוב באמצעות הפריה חיצונית (שמתרחשת מחוץ לגוף): הנקבה מטילה ביצים במים, והזכר מפרה אותן בזרעו. אבל יש להם כ-30 שיטות נוספות, נפוצות פחות. וגם הפריה חיצונית צריכה במינים רבים להתרחש במיקום ספציפי מוגן יחסית - על הקרקעית, על עלה או בקן בועות, למשל. בדומה ליונקים וציפורים, גם דגים מזדווגים לרוב לאחר תהליך מורכב של היכרות, חיזור, בחירת בן הזוג ולעתים "משחקים מקדימים" וריקודי כלולות. גם שלב הטיפול בביצים המופרות ובצאצאים דומה אצל דגים רבים לטיפול המסור של עופות או נקבות יונקים בביצים ובצאצאים שלהם. הזכרים היחידים שנושאים בבטן את צאצאיהם העתידיים הם דגים - סוסוני ים. לכל זה אין כמעט זכר בתעשיית הדגים בימינו, שם הרבייה נעשית בצורה מלאכותית ואכזרית, באמצעות אילוץ הטלה וסחיטת הזרע והביצים בכוח מגוף הדגים.

 

מקור עיקרי

ספרו (המומלץ מאוד!) של ג'ונתן בלקומב, "מה דג יודע?" (רב-מכר של הניו-יורק-טיימס) שלמרבה הצער טרם תורגם לעברית: 

Jonathan Balcombe, What a Fish Knows : The Inner Lives of Our Underwater Cousins, New York: Scienctific America, 2016