עד כמה בעלי חיים צריכים חברה?
או: האם בדידות יכולה להיות קשה לבעל חיים כמו רעב?
כשמדברים על צרכים של בעלי-חיים אפשר להבחין בין שני סוגים:
- הראשון הוא צרכים אוניברסליים - שמשותפים לכל מין ללא יוצא מן הכלל, כמו מזון ושינה.
- השני הוא צרכים ייחודיים או כאלה שקיימים בעוצמות שונות מאוד - למשל, הצורך להטיל בפרטיות כנראה לא קיים בקרב זכרים או יונקים (אלא אם הם במקרה ברווזנים). כזה הוא כנראה גם הצורך בחֶברה – שקיים במידה שונה מאוד בקרב מינים שחיים מטבעם כחלק מקבוצה (להקה, עֵדֶר וכדומה) ובקרב מינים סוליטריים (יחידאיים) שחיים רוב הזמן לבד ונפגשים בעיקר בתקופות הרבייה.
כל בעלי החיים - אם ימנעו מהם לאכול או לישון לאורך זמן - יסבלו קשות, ולבסוף ימותו. אבל מה לגבי בידוד חברתי? האם זה לא משהו שקל יותר לסבול? רבים נוטים לתפוס צרכים ייחודיים כחלשים יותר ובסיסיים פחות. אבל האם זה נכון? האם באמת בדידות בהכרח פחות מייסרת ומזיקה מאשר רעב, למשל?
בפוסט הזה נראה למה, לפחות ככל שזה נוגע לצורך בחברה, אין סיבה להניח קשר ישיר בין האוניברסליות של צורך לבין החוזק/חשיבות שלו. כמו שנראה, צורך בחברה יכול להיות לא פעם חזק לא פחות (עבור חיה חברתית) מהצורך במזון. כמובן, לא כל החיות החברתיות הן חברותיות באותה מידה, ואפילו בין חיות שונות מאותו מין קיימת שונות אישית בחוזק הצורך החברתי. אבל בגדול, אם להקדים את הסיכום לרגע - כמעט תמיד חיי חברה הם לא מותרות עבור חיות חברתיות - אלא מרכיב חיוני ממש לבריאותן. כפי שנראה, בדידות עלולה לגרום כאב פיזי ממש, ועם הזמן גם שיבושים פיזיולוגיים הולכים ומחריפים - מהרמה התאית ועד מבנה המוח.
למה יש בכלל צרכים חברתיים?
בעלי חיים חברתיים התפתחו לחיות בקבוצות ולהישען על מגע ושותפות עם בני מינם. הקבוצה סיפקה יתרונות ברורים כמו הגנה מטורפים, שיתוף פעולה במציאת מזון, טיפול משותף בצאצאים ועוד. כלכלית אפשר לראות כאן יתרונות של 'פיזור סיכונים', 'איגום משאבים' ו'שימוש בחוכמת-ההמון', למשל. היתרונות האלה גרמו למינים מסוימים לפתח דחף פנימי חזק להיות עם אחרים. כמו שרעב - והנאה מאוכל - התפתחו כדי לעודד אותנו לחפש ולצרוך מזון, כך הבדידות - וההנאה החברתית - התפתחו כדי לעודד אותנו לחפש חברים ולבלות איתם.
למעשה, בדידות היא מצב כל כך לא טבעי בשביל חיה חברתית, עד שהיא מעוררת, כפי שנראה, תגובות לחץ חריפה והתנהגויות שנועדו להחזיר את הקשר שנותק. זה מתחיל כבר אצל גורים, שמייללים בפחד כשהם מגלים שאמא שלהם לא לידם. זה הבסיס האבולוציוני של הצורך החברתי. במינים מסוימים, מי שמיהר לחזור לקבוצה (או, כמובן, להורים/גורים שלו) ולהימנע מהרפתקאות אישיות - זכה יותר לשרוד ולהעמיד צאצאים. בכך הוא הוריש ליותר צאצאים את רתיעתו מבידוד / נטייתו-תלותו החברתית. תחושת הבדידות התפתחה עם הזמן להיות איתות אזהרה חריף - צורך בוער שיהיה בלתי אפשרי להתעלם ממנו, ויכריח ממש את הפרט האובד לחזור לקבוצה.
תצפיות: סימני מצוקה וחזרה ללהקה
עדויות חזקות לצורך החברתי אפשר למצוא כבר בתצפיות התנהגותיות. פרטים שנפרדו או הופרדו מהקבוצה שלהם מגלים סימני מצוקה ברורים, ומנסים לחזור אליה במהירות. למשל, גדיים ועיזים שהופרדו מהעדר מראים עלייה בפעולות חיפוש וריצה, לצד געיות חזקות יותר, במיוחד אם הם לא יכולים אפילו לראות עיזים אחרות. מחקר הראה שעיזים שבודדו בלי קשר עין לחברותיהן הפגינו סימני לחץ פיזיולוגיים (דופק מוגבר, הורמוני לחץ) והתנהגותיים (קריאות, חיפוש) שמשקפים מצוקה גדולה. באופן דומה, אצל צאן ובקר ידוע שכל טלה או עגל מבודד יבכה בקול ויחפש דרך לפרוץ ולהצטרף לעדר.
גם קופים מפגינים צורך חזק מאוד בלהקה: קופים צעירים שנלקחים מהקבוצה שלהם משמיעים קריאות מצוקה בלתי פוסקות, ואף מפתחים התנהגויות לא נורמליות כשמונעים מהם לגמרי מגע חברתי. הניסויים האכזריים המפורסמים של הארי הארלו הראו שגורי קופים יבחרו "תחליף אמא" בדמות בובת פרווה המספקת מגע רך ונעים, אפילו יותר מאשר "תחליף אמא" שמספק חלב אבל עשוי ממתכת - המחשה ידועה לכך שהצורך של תינוקות בקרבה וחום חזק לא פחות מהצורך במזון.
גם חיות בוגרות בטבע מתנהגות בצורה שמעידה על עוצמת הצורך החברתי: זאבים ותנים מייללים ארוכות כדי לאחד את הלהקה אם התפצלו, ציפורים משמיעות קולות קריאה מיוחדים; דולפינים ולווייתנים משמיעים שריקות מיוחדות כדי לקרוא לבני קבוצה אבודים. ההתנהגויות האלה משקפות אותו דחף להשיג מחדש קרבה חברתית שאבדה.
ניסויים: כמה עבודה שווה מפגש?
כדי להבין עוצמת הצורך החברתי, חוקרים בדקו בניסויי מעבדה מבוקרים האם ועד כמה בעלי חיים מוכנים "לעבוד", או להתאמץ, כדי לזכות במגע חברתי שנשלל מהם, או כמה חזקה תגובת הלחץ שלהם בהיעדרו. הם פיתחו שיטות כדי להעריך במדויק את מידת המאמץ שבעל חיים מוכן להשקיע כדי לזכות בחברה. לרוב הם השתמשו בסוג כלשהו של מתקן התניה אופרנטית (תיבת סקינר): בעל החיים לומד שלחיצה על דוושה תזכה אותו בתגמול – אבל במקום אוכל (התגמול הסטנדרטי) התגמול הוא גישה לחבר למשך זמן קצר. באופן כללי, התגלה שבמינים חברתיים רבים, בעלי החיים ילחצו שוב ושוב על הדוושה כדי לזכות בחברה, בדומה לאופן שילחצו כדי לקבל אוכל (=קבוצת הביקורת ברוב הניסויים הללו). הנה כמה דוגמאות:
- שימפנזים (צעירים): ניסוי השווה בין המוטיבציה של שימפנזים ללחוץ על דוושה כדי לקבל אוכל - וכדי לפתוח חלון שאפשר מגע/משחק עם שימפנזה אחר. התברר שהלחיצות עבור מפגש עם חבר התמידו בעקביות, והיו דומות או אפילו רבות מהלחיצות שנלחצו עבור קבלת אוכל.
- חולדות (בוגרות): ניסוי דומה גילה ש(גם) עבור חולדות בוגרות מגע עם חבר משמש כתגמול חזק כמו אוכל (כמו שראינו בהזדמנות אחרת, חולדות רבות אפילו יוותרו על תגמול נכסף כמו שוקולד כדי לשחרר חבר כלוא בצורה אכזרית!)
- אפרוחים: חוקרים ערכו לאפרוחי תרנגולים "מבחן מסלול" – שבו נמדדה מהירות הגעתם במבוך אל היעד - שבו חיכו להם שאר חבריהם, או לחלופין - קערת אוכל. נמצא שהאפרוחים - ובמיוחד הנקבות - רצו מהר יותר לחברים מאשר לאוכל! החוקרים ראו בכך עדות למשיכה חברתית חזקה.
- עגלים: ניסוי בדק עגלים כלואים בתאי בידוד (הצורה הסטנדרטית והאכזרית שבה מוחזקים כל העגלים ברפתות בינקותם) עם דוושה שלחיצות עליה אפשרו מפגש קצר עם עגל אחר: במגע ראש דרך מוגבל סורגים - או מפגש מלא בלי מחיצות בכלל. נמצא שהעגלים הפגינו נכונות גבוהה לעבוד בשביל שני סוגי המגע החברתי. והם הראו כמובן מוטיבציה גבוהה יותר (=יותר לחיצות על הדוושה) למגע מלא בלי מחיצה.
יונקים ועופות
הצורך החברתי של יונקים חזק במיוחד בתקופת הינקות. במחקרים על סוסים, סייחים שהופרדו מאמם או מעדרם הראו עלייה בהתנהגות חרדה וקולות בכי. מחקרים מצאו שאם מונעים מחזירונים מגע עם בני קבוצתם, הם מפתחים התנהגות עצבנית ונטייה ללעוס חפצים – סימני שעמום ולחץ. גורי מכרסמים חברתיים כמו עכברים וחולדות מפיקים ציוצים על-קוליים אם מפרידים אותם מהקן – קריאות מצוקה שמכוונות בעיקר לאמא שלהם. ומתברר שגם מאפייני "בכי התינוקות" הזה - למרות שהוא נראה תופעה "אוניברסלית" למדי בקרב יונקים לפחות - קשורים מאוד במידת החברתיות של המין:
- מחקר השווה בין שני מיני נברנים (מכרסמים שדומים לעכברים): נברן ערבות, שהוא מין מונוגמי וחברתי מאוד, לעומת נברן הרים, מין קרוב שהוא פחות חברתי. למרבה ההפתעה, נמצאו הבדלים דרמטיים בתגובת גורים משני המינים לבידוד קצר: גורי נברן הערבות השמיעו עד כ-600 קריאות על-קוליות במהלך 5 דקות של בידוד ורמת הורמון המצוקה בגופם זינקה פי 4-6 אחרי חצי שעה. לעומתם, רוב גורי נברן ההרים באותם תנאים - כמעט שלא קראו כלל, והראו רק עלייה קלה מאוד ברמת הורמון המצוקה. זאת למרות ששני המינים דומים מאוד פיזיולוגית ומגיבים בצורה דומה לגורמי מצוקה אחרים. הניסוי ממחיש כיצד, במינים שהתפתחו כחברתיים, בידוד קצר יכול לגרום מצוקה חריגה בעוצמתה, בעוד שבעל חיים ממין קרוב אך סוליטרי יכול להגיב אליו בכמעט אדישות.
רוב העופות הם חברתיים, אך לעתים באופן חלקי - לא בכל שלבי החיים או עונות השנה. תרנגולים, תוכים, יונים ורוב ציפורי השיר הם מינים חברתיים מאוד שחיים בלהקות יציבות עם מדרג חברתי ו/או בזוגות קבועים - ובידודם גורר לחץ רב. אפרוחים ירוצו במהירות לחבריהם ויצייצו בלי הרף עד שיחזרו ללהקה. תוכים ידועים כרגישים במיוחד לבדידות, ואם כולאים אותם לבד בכלוב הם עלולים לפתח התנהגות נוירוטית, כולל מריטת נוצות עצמית - סימן למצוקה נפשית קיצונית.
- במחקרי מעבדה, זברה פינק, מין של ציפורי שיר מתלהקות, משמשות "מודל" נפוץ לבדיקת השפעת הבידוד. מחקרים מצאו שפרידה של 10 דקות בלבד מהלהקה מספיקה כדי לגרום להם עלייה משמעותית ברמות הורמון המצוקה. מעניין לציין שהימצאות בן/ת-זוג בכלוב הבידוד לא מעלימה את תגובת הלחץ. עצם ההפרדה מהלהקה גורמת למצוקה, למרות נוכחות בן/ת הזוג. סימני לחץ התנהגותיים כוללים קריאות חיפוש ותזזיתיות רבה.
ממצאים מסוג זה מלמדים שבעופות מתלהקים, אפילו פרקי בידוד קצרצרים עלולים לעורר מצוקה חריפה.
דגים: גם בעלי "דם קר" צריכים חברה?
מיני דגים רבים חיים בלהקות, חלקם רק בשלבים מסוימים של חייהם: למשל דגי גופי, דגי זברה, או דגי סלמון צעירים. דג זברה, למשל, הוא דג שחי בלהקות ונפוץ כ"חיית מודל" במעבדות ניסויים. דגי זברה מבודדים נוטים להתנהג בחששנות מוגברת, וינסו להתקרב ככל שיוכלו לדגים אחרים, אפילו דרך מחיצה שקופה או לדגים בסרטון על מסך. הם מפתחים את הדחף החברתי החזק שלהם כבר שבועיים-שלושה אחרי הבקיעה.
במחקר על השפעות בידוד חברתי בדגי זברה, התגלה שבידוד ממושך גרם לשינויים נרחבים בפעילות המוח שלהם ואפילו להתנהגות "אנטי-חברתית": לאחר מספר ימי בידוד, הדגים הראו סימני חרדה וירידה ברצון להתקרב לדגים אחרים כשהוחזרו לאקווריום עם קבוצה. החוקרים מצאו שבמוח של הדגים ה"בודדים" האלה, אזורים שקשורים לעיבוד חוויות חברתיות ולחרדה פעלו בצורה מוגברת ולא סדירה. אפשר להגיד שהבידוד שיבש להם את "אזור התפקוד החברתי" במוח, ככה שהמפגש החברתי המחודש גרם להם ל"הצפה רגשית"/חרדה במקום לסיפוק/הנאה. ממצא מעניין במיוחד הוא שאחרי שנתנו לדגים תרופה נוגדת-חרדה - שגם בני אדם נעזרים בה: בוספירון - הדגים המבודדים הצליחו לחזור להתנהגות חברתית תקינה! כלומר: השינוי היה הפיך, ובעזרת הפחתת החרדה החברתית שגרם הבידוד - התפקוד החברתי והמוחי יכלו לחזור לתקנם.
ממצאים אלה מראים את הדמיון בין עוצמת וחשיבות הצורך החברתי של יונקים ועופות חברתיים לבין זה של דגים חברתיים. הם ממחישים שגם לדגים בידוד עלול לגרום מלבד מצוקה חריפה (זמנית בעיקרון) - גם השפעות הרסניות קבועות לטווח הארוך.
הורמוני חיבור והורמוני לחץ
מה קורה בתוך הגוף של בעלי חיים חברתיים כשהם בחברה, לעומת כשהם בבידוד? שני הורמונים משחקים כנראה בתפקידים הראשיים במחזה הזה:
- "הורמון האהבה" – אוקסיטוצין הוא הורמון שידוע כ"הורמון האהבה" או ה"חיבור". הוא מופרש אצל יונקים בזמן מגע חברתי חיובי – למשל במהלך הטיפול ההורי, בהנקה, בחיברות, ואצל חלק מהמינים גם סתם בקרבה פיזית נעימה. אוקסיטוצין יוצר תחושת רוגע, מפחית חרדה ותורם לחיזוק קשרים חברתיים.
- "הורמון המצוקה" – קורטיזול (או מקבילו בעופות וזוחלים: קורטיקוסטרון) הוא "הורמון הסטרס" הידוע (של יונקים ודגים). רמותיו בדם עולות כאשר בעל החיים במצוקה, בחרדה או תחת איום. למשל, כתוצאה מבידוד.
מחקרים הראו כי בידוד חברתי ממושך יוצר חוסר איזון בשני ההורמונים הללו: פחות אוקסיטוצין ויותר קורטיזול.
כך לדוגמה, בבעלי חיים חברתיים כמו אוגרים ונברנים, עצם ההפרדה מפרט אחר מורידה את רמות האוקסיטוצין במוח ומעלה את רמות הורמוני המצוקה. ניסוי על נברני הערבות החברותיים שהוזכרו לעיל מצא שתקופה של בידוד כרוני לא רק העלתה את רמות הקורטיקוסטרון שלהם, אלא אפילו התחילה להשפיע על סימני הזדקנות תאית כמו קיצור טלומרים. עם זאת, כאשר החוקרים הזריקו לנברנים הבודדים אוקסיטוצין כל יום, זה מנע חלק מנזקי הבידוד. כלומר, תוספת מלאכותית של "הורמון קשר" הגנה על הנברנים מנזקי הבדידות. ממצא משלים הוא שחסימת פעולת האוקסיטוצין בגופם של נברנים הגבירה את סימני הדיכאון והחרדה בזמן בידוד – סימן שבדרך כלל אוקסיטוצין טבעי עוזר לנברנים להתמודד עם הבדידות, אם הם נאלצים לחוות אותה.
ומה לגבי קורטיזול? כאמור, רמות הורמוני הלחץ מזנקות בזמן בידוד אצל רוב המינים החברתיים. למשל:
- אצל קופי רזוס תינוקות שנפרדו מאמם נמדדו רמות קורטיזול גבוהות בהרבה מאשר אצל אלה שנותרו צמודים לאם, במתאם עם רמות הבכי וחוסר השקט שלהם.
- כשמבודדים אפרוחי תרנגולים ככה שהם לא יכולים לראות או לשמוע את בני מינם, רמות הקורטיקוסטרון שלהם נוסקות; אבל אם מספקים להם לפחות מראה של בן קבוצה, אפילו צילום וידאו של אפרוחים אחרים - העלייה ברמת הורמון הלחץ קטנה יותר. כלומר, אפילו אשליה של נוכחות חברתית יכולה להרגיע מעט את המוח שבנוי לזהות סימנים לחברה (כנראה לא נחוץ מחקר בשביל לדעת שגם בני אדם משתמשים לפעמים בטלוויזיה כדי להרגיש "פחות לבד").
- למעשה, קורטיזול גבוה יכול לשמש סמן ביוכימי לבדידות: גם בבני אדם מחקרים מצאו שרמות קורטיזול של אנשים בודדים כרונית נוטות להיות גבוהות מהממוצע.
מה קורה במוח שחווה בדידות?
התקדמויות במחקר הנוירולוגי איפשרו למדענים ממש "להציץ" למוח בעלי חיים במצבי התחברות ובדידות. שאלה מרכזית היא: האם יש "מעגלי בדידות" במוח, שמאותתים לחיה לחפש חברה? מסתבר שכן. מחקר משנת 2016 חשף את קיומן של קבוצות תאי מוח בעומק גזע המוח של עכברים, המגיבות במיוחד למצבי בידוד. החוקרים ב-MIT גילו שבאזור הנקרא 'גרעין התפר הגבי' קיימים נוירונים מפרישי דופמין שפעילותם מושפעת באופן חד ממצב חברתי: כשהעכברים היו בקבוצה, התאים היו שקטים, אבל אחרי יממה של בידוד, התאים הפכו רגישים במיוחד, וירו בעוצמה בזמן מפגש מחודש עם עכבר אחר. החוקרים כינו את התאים הללו "נוירוני הבדידות", כי הם נדלקו אחרי פרק זמן של בידוד, ונראה שהם אחראיים ל"תגמול" המוגבר מהמפגש החברתי אחרי תקופת בידוד. העכברים המבודדים הפגינו גם "התפרצות" של התנהגות חברתית נלהבת.
מחקרים נוספים חיזקו את הממצא שבידוד חברתי גורם לשינויים מוחיים. מחקרי מוח בעכברים, באפרוחים ובדגים הראו שלא רק גרעין התפר הגבי, אלא גם אזורים לימביים, שקשורים לרגש, כמו האמיגדלה וההיפוקמפוס, עברו שינויים עקב בידוד מתמשך. לדוגמה, במחקר על דגי זברה ראו שפעילות הפחד התגברה אחרי בידוד. בעכברים צעירים, בידוד ממושך מוביל לשינויים בהתפתחות הסינפסות במוח הקדמי – מה שיכול לגרום בהמשך לבעיות בהתנהגות חברתית. עכברים שגדלו בבידוד הראו קושי בתקשורת עם עכברים אחרים ופחות פעילות בקורטקס הפרה-פרונטלי בזמן מפגשים, בהשוואה לעכברים שגדלו בחברת אחרים. הדבר מדגים כי חסך חברתי בגיל צעיר עלול לשבש את ההתפתחות התקינה של "המוח החברתי".
לבסוף, מעניין לציין שקיימים מנגנונים מוחיים שאחראיים ל"חיזוק חברתי", בדומה למנגנוני תגמול על מזון או סמים. במוחם של יונקים, מערכות הדופמין ומערכת האופיאטים הפנימיים (אנדורפינים) משחקות תפקיד בהנאה מקשרים חברתיים. למשל, משחק חברתי בין גורים גורם לשחרור אנדורפינים. קשר חברתי גורם ישירות לתחושות חיוביות ולהפחתת לחץ – המוח ממש מתגמל על כך ב"סמי הנאה". בהיעדר חברה, לעומת זאת, המוח עלול להיכנס למצב לא רק "חסר תגמול" אלא אפילו דמוי-כאב: בידוד מפעיל במוח מנגנונים חופפים לתחושת כאב, מה שיכול להסביר מדוע דחייה ובדידות יכולות לגרום לתחושת כאב פיזית ממש.
סיכום
הצורך החברתי של בעלי חיים חברתיים הוא צורך ממשי וחזק, למרות שהוא לא "אוניברסלי". ראינו שבעלי חיים חברתיים מוכנים להשקיע מאמצים ניכרים – לפעמים על חשבון צרכים אחרים – כדי להיות יחד. הם יבחרו בחברה כתגמול, ירוצו אל בני מינם כשהם מופרדים, וישמיעו קריאות מצוקה אם הופרדו מהם. בידוד חברתי עלול, במיוחד ככל שהוא מתארך, להוביל לסימני מצוקה התנהגותיים (חיפוש נמרץ, ירידה במשחק ובאכילה), פיזיולוגיים (הורמוני לחץ, הזדקנות תאית) ונוירו-ביולוגיים (שינויים בפעילות המוח ואף במבנהו).
המוח והגוף של חיות חברתיות מצפים לנוכחות חברתית, ומתוגמלים על כך. כשהציפייה הזו לא מתממשת, המערכות נכנסות ל"מצב חירום" נפשי ופיזי. ההקשר האבולוציוני כאן ברור: עבור חיות ממין חברתי, להיות לבד = סכנה, ולכן האבולוציה הטמיעה בהם "אזעקה" פנימית חזקה מפני מצב כזה. עוצמת ה"אזעקה" אמנם שונה ממין למין ומפרט לפרט (יש למשל דגי זברה, או בני אדם, שאוהבים להתבודד קצת יותר מאחרים...) אבל בסך הכל, הדחף החברתי הוא מהכוחות החזקים והמשמעותיים בעיצוב ההתנהגות של חיות חברתיות.
הבנת הצורך החברתי של בעלי חיים חיונית להבנת המצוקות - והרווחה - שלהם בשבי ובטבע, וגם מלמדת אותנו על הפסיכולוגיה שלנו, בהיותנו מין חברתי (מאוד) של בעלי חיים. מחקרים כאלו מחדדים עד כמה בדידות היא לא מצב תקין או סביר עבור יצור חברתי, או עד כמה חברה חיונית לבריאות הנפשית והגופנית שלנו. חברים הם לא "מותרות" לדולפין, אפרוח, אדם או פיל, אלא חלק מהותי מהתנאים הנחוצים לבריאות פיזית ונפשית תקינה.
ובקיצור - הצורך בחברה טבוע עמוק בבעל החיים החברתי - ובדידות ממושכת יכולה להיות כואבת פיזית ממש, הרסנית למוח ומסוכנת לבריאות.
אל תבודדו חיות חברתיות - כ"חיות מחמד" בכלוב למשל, ואל תשלמו למי שעושים את זה - בתעשיות הבשר למשל.
