מוסר יש רק לבני אדם?

האם גם חיות יכולות לרחם? להתחשב? להתקומם? להקריב?

ניסוי אלטרואיזם חולדות

הרעיון שבעלי חיים יכולים להתנהג בצורה מוסרית - כלומר, לפעול ממניעים מוסריים - נשלל ונדחה לחלוטין על ידי כמעט כל הפילוסופים והמדענים בהיסטוריה - עד לאחרונה. ההנחה המקובלת היתה שאפשר להתייחס לבעלי חיים בצורה מוסרית, אבל הם בעצמם פשוט לא יכולים לנהוג במוסריות ('לפעול כסוכנים מוסריים') משום שזה דורש לא רק מודעות אלא גם מודעות-עצמית.

בעשורים האחרונים, ובמיוחד בעשור האחרון, ההנחה הזאת מאותגרת ומעורערת על ידי גילויים מדעיים חדשים על התנהגות בעלי חיים, לצד זיהוי כשלים פילוסופיים בהנחות המסורתיות. כיום מקובל יותר להניח שלפחות חלק מבעלי החיים פועלים לפעמים בצורה מוסרית, מפגינים אלטרואיזם למשל, בהשפעת רגשות ודחפים מוסריים. ספרו של מארק רולנדס, "האם חיות יכולות להיות מוסריות?" (Can Animals Be Moral?) שהתפרסם ב-2012 מהווה דוגמה לגישה החדשה, שנעשית מקובלת יותר.

לפי פראנס דה ואל, מחוקרי התנהגות בעלי חיים הידועים בעולם, שני עמודי התווך של המוסר, שעומדים בבסיס של כמעט כל תורה מוסרית הם 

  1. הדדיות - שקשורה להוגנות ולצדק 
  2. ואמפתיה - חמלה, היכולת להבין את רגשות הזולת ולחוות אותם  

ואת שני המרכיבים האלה ניתן למצוא גם בבעלי חיים שאינם בני אדם.

בגדול, לפי דה ואל, החיים בחברה (משפחה, קהילה, להקה, עדר) גורמים לזה ש"מלחמת הקיום" לא נראית רוב הזמן כמו מלחמה אלא יותר כמו פיקניק: שפע שיתופי פעולה, דאגה הדדית וחיי חברה שלווים. לא רק אצל בני אדם או אפילו קופים. אמפתיה היא תכונה מועילה מאוד לבעלי חיים שחיים בקבוצות מגובשות, או בזוגות, והיא התפתחה אולי בראש ובראשונה כאמפתיה לצאצאים, אבל מרגע שנוצרה היא יכולה לשמש - ואכן משמשת לא פעם (כשם שנוצות יכלו להתפתח כדי לחמם אבל עם הזמן לשמש למטרות אחרות לגמרי כמו תעופה) גם כלפי בני קבוצה אחרים, בני קבוצות אחרות ואפילו כלפי בני מינים אחרים.

הוגנות: חוש צדק טבעי?

פראנס דה ואל גילה במחקריו שקופים רגישים להוגנות (fairness) לא פחות מבני אדם. ב-2008 ערך דה ואל ניסוי שהפך למפורסם מאוד, כי הוא חשף בבירור את קיומו (ועוצמתו) של חוש הוגנות בקרב בעלי חיים לא אנושיים (קופי קפוצ'ין במקרה הזה). הניסוי התחיל בכך שלימדו שני קופים בכלובים סמוכים שהם יכולים לקבל פרוסת מלפפון על כל אבן שיגישו לנסיין (מקופסה מלאה בהן). שני הקופים שמחו להגיש לנסיין עוד ועוד אבנים תמורת פרוסות מלפפון. אבל כאשר הנסיין נתן לאחד הקופים עינב במקום פרוסת מלפפון - קרה משהו לכאורה לא צפוי: הקוף המקופח, שקיבל "רק" מלפפון - השליך אותו בזעם - במקום לאכול אותה כמו שעשה עד עכשיו בלי כל סימן למיאוס. אבל במקום זה, הוא השתולל, חבט בידיו על השולחן, הרעיד את הכלוב והתנהג באופן כללי כמו אדם שמרגיש שנעשה לו עוול נורא:

הקוף ששכנו קיבל עינב מתנהג כאילו הפרו כלל או חוק שכל אחד מכיר. אבל מאיפה הוא מכיר בכלל את ה'חוק' הזה? מאיפה צץ לקוף רעיון על "שוויון" - שאנחנו מייחסים לרוב לחברה הנאורה המודרנית? ומאיפה הביטחון הזה שלו שמדובר בחוק שכולם מכירים או לפחות אמורים להכיר? ההתנהגות שלו לא רק מזכירה באופן מדהים התנהגות של אדם מקופח (שחקן כדורגל מול שופט, או ילד שצועק "זה לא פייר!!") אלא גם באופן עמוק יותר, אנלוגית לדפוסי התהוות של מחאות חברתיות רחבות (כמו האביב הערבי) שניצתות בדרך-כלל על רקע תחושות אי-שוויון, אפליה והתרחבות פערים - ופחות בחברות שכולם בהן עניים.

בבונים צעירים

כשחזרו על הניסוי עם צמדי שימפנזים - התגלתה תופעה מדהימה אפילו יותר: היו שימפנזים שסירבו לקבל עינב אם חברם מהכלוב השכן מקבל רק מלפפון! וזו כבר נראית כמו בחירה מוסרית שלצערנו נדירה גם בקרב בני אדם (ששמחים לרוב לקבל שכר גבוה יותר מעמיתיהם לעבודה).

אחת הביקורות שהוטחו בניסוי (למעשה, בפרשנות שלו) מדגימה באופן נפלא את ההתנשאות המודרנית-אנושית: לפי הביקורת, לא ייתכן שהקוף זועם על חוסר הוגנות כי מושג ההוגנות הומצא לראשונה במהפכה הצרפתית… 

בפועל, מתרבות הראיות לחוש ההוגנות של בעלי חיים. ונראה שאפילו מעבר לכך: יש שימפנזים שמרגישים זעם כשבן קבוצתם מפר קודים חברתיים של הלהקה, ואפילו נוטים לשמש כ"שוטרים" שמענישים את "מפר החוק". 

אמפתיה: חוש הזדהות טבעי

לפי פראנס דה ואל, ביונקים לפחות טבוע דחף אמפתי טבעי לחוש את מצוקת הזולת, להזדהות איתה ולפעול להעלמתה. חיות חברתיות נוטות להיות רגישות מאוד למצב הנפשי של חברותיהן, ולהזדהות איתן במספר רמות - מהפשוטה ביותר ("נוירוני מראה" יוצרים מעין הדבקה רגשית אוטומטית, כמו זו שגורמת לנו לחוש עייפים ולפהק כשאנחנו רואים מישהו אחר מפהק, או לאמץ את הבעת האדם שאיתו אנו מדברים) ועד אמפתיה שמניעה אותן להשקיע מאמצים בשיפור מצב החבר המדוכא. הנטייה לנחם חבר להקה (אחרי כישלון במאבק פיזי למשל) היא אולי אחד הביטויים הנפוצים לדחף העידוד הזה. היא מאוד בולטת אצל קופים (מושא המחקר העיקרי של דה ואל) אבל כפי שנראה, ממש לא מיוחדת להם.

אולי הביטויים הכי מרשימים לאמפתיה בקרב בעלי חיים היא במקום שבו היא הכי פחות צפויה. לכן סרטונים של בעלי חיים שמצילים חיות ממינים אחרים (גורילה מצילה מטביעה ציפור למשל) זוכים להרבה צפיות והתלהבות, ובטח כשמדובר בחיות רחוקות ושונות זו מזו כמו טורף ונטרף. כלבים או פרות שלא מוכנים לזוז מהכביש עליו מוטל חברם המת, דולפין שהציל צוללן - אלה סיפורים מדהימים ומרתקים - אבל מדענים נוטים לא להתעניין בהם משום שהם אנקדוטליים, ניתנים לפרשנות, ומתרחשים בתנאים לא מבוקרים ובלתי ניתנים לשחזור. לכן, גם על מנת להוכיח שלבעלי חיים יש מוסר, מדענים מעדיפים לכלוא בעלי חיים ולהתעמר בהם כרצונם (אם לנקוט לשון עדינה).

אז הנה כמה ניסויים מדעיים מבוקרים שעזרו לשכנע מדענים ספקנים שלבעלי חיים חברתיים יש דחף מוסרי. או במילים אחרות, שבעלי חיים - משימפנזים עד חולדות - נוטים לפעול בצורה אלטרואיסטיסטית, המנוגדת להנחות ה"אנוכיות" המקובלות:

  • ניסויים גילו ששימפנזים יעדיפו לרוב לחלוק מנת מזון משובחת שמצאו עם חבר מאשר לאכול את כולה בעצמם.
  • קופי רזוס מורעבים בחרו לא לקבל מזון כשלמדו שהדבר כרוך בחישמול קוף בכלוב סמוך
  • בניסוי שנערך על חולדות וזכה לפרסום רב גילו להפתעתם החוקרים שהחולדות בוחרות בעקביות לשחרר חולדה אחרת מצינור פלסטיק שקוף אליו נדחסה, "למרות שהן לא מקבלות על כך שום תגמול!" (הן עשו זאת גם כשהשחרור של חברתן היה לאזור נפרד משלהן, למשל)
  • בניסוי המשך התברר שהחולדות בחרו לשחרר את חברתן בעקביות אפילו במקום תגמול. הסתבר שכשמציגים לפני חולדה בו זמנית שני צינורות סגורים - באחד דחוסה חולדה במצוקה ובשני יש שוקולד (הממתק האהוב עליהן!) רוב החולדות מעדיפות לשחרר קודם כל את החולדה הסובלת ורק אז לחלץ את השוקולד המגרה - ואפילו לחלוק אותו עם החולדה שחילצו! החולדות למעשה צריכות להתגבר על הדחף החזק שלהן לקפוא במקום - התגובה הטבעית שלהן למצוקה - שהן מרגישות עם הרחת מצוקת חברתן הדחוסה, כדי שיוכלו לנסות לעזור לה באופן פעיל. 

פראנס דה ואל ומדענים אחרים הסיקו מהניסויים הללו (ואחרים) שאמפתיה טבועה עמוק בקרב יונקים, ושעזרה לזולת היא דחף טבעי - לחולדות כמו כנראה גם לבני אדם. אבל האם רק אצל יונקים?

קופי מקוק

ציפורים אלטרואיסטיות

בדרך-כלל כשמתייחסים לאמפתיה ולאלטרואיזם כתכונות טבעיות של בעלי חיים, מתייחסים ליונקים. ונכון שיונקים באמת מבטאים את הנטיות האלה באופן הכי מובהק. אבל מסתבר שהם לא היחידים. 

במשך חצי שנה עמל צוות מחקר אוסטרלי לייצר רתמות מעקב לעקעקים, כאלה שהם לא יוכלו להסיר מעצמם, למרות תחכומם הרב. החוקרים הצליחו לחלוטין במשימה שהגדירו לעצמם, ואף לכדו עקעקי בר והלבישו עליהם את הרתמות (שלאחר מכן שוחררו ו"התעופפו בלא שהראו סימני מצוקה כלשהם," לכאורה). למרות זאת, כל הרתמות היקרות הוסרו בתוך 3 ימים. הכיצד? מסתבר שהחוקרים לא לקחו בחשבון אפשרות של הסרת הרתמה על ידי… עקעק אחר מזה שהולבשה עליו! נדרשו בממוצע, כמסתבר, 20 דקות של מאמץ פיזי וקוגניטיבי ממוקד כדי לחקור את הרתמה ולאתר את "נקודת החולשה היחידה שלה" - אבזם חבוי באורך מ"מ, ובאמצעותו לשחרר את החבר ממנה. החוקרים הופתעו מההשקעה הרבה של ציפור במשהו שהיא לכאורה "לא הרוויחה ממנו כלום". 

צילום מסך כתבה מהארץ

נראה שגילוי ההתנהגות הזו שולל גם חלק מהביקורות שהופנתה נגד הניסוי בחולדות המשחררות - לפיהן החולדה המשחררת רצתה רק להקל על הסבל שנגרם לה-בעצמה מכליאתה (גם אם לא בצינור) לצד חולדה כלואה בצינור. במקרה הזה הרי העקעקים לא היו כלואים ליד העקעק הרתום - אלא יכלו להתעופף גם הרחק ממנו אם רצו פשוט להיפטר ממראה שגורם להם הרגשה רעה. 

דגים אלטרואיסטים

מחקר חדש (פורסם במרץ 2021) מאוניברסיטת אוסקה, הוכיח לראשונה כי דגים (או לפחות דגי אמנון מהמין Convict cichlid - אולי לא מקרי שאלה דגים מונוגמיים שבהם שני ההורים מטפלים בצאצאים) יכולים לגלות חמלה ולנהוג בצורה אלטרואיסטית. המחקר אפשר לדגים לבחור אם רק הם יקבלו אוכל - או שגם דג אחר יזכה במזון, בנוסף להם. מסתבר שכאשר היה מדובר בזכר שהכירו מתקופת גידול הצאצאים - הם בחרו שגם הוא יזכה במזון. הם גילו נדיבות דומה גם כלפי נקבות לא מוכרות - אבל לא כלפי זכרים זרים שהם תפסו כיריבים. כלפיהם בחרו האמנונים הזכרים באופציה האנטי-חברתית - לאכול לבד ולהוציא ליריביהם את העיניים. 

דג אמנון "מורשע"

אמנונים הם גם הדגים המעונים והנצרכים ביותר בישראל כיום.

המחקר הזה מצטרף לשורת מחקרים מפתיעים מהשנים האחרונות שממחישים שלדגים יש יכולות מנטליות מפותחות ביותר, שעד לפני שנים ספורות היה מקובל להניח שיש רק לבני אדם ואולי כמה קופי-על (למשל, לזהות את עצמם במראה).

איורים מתוך המאמר המדעי על אלטרואיזם בדגי אמנון

הוויכוח הפילוסופי

כל הראיות החדשות להתנהגויות שלא הכרנו (ולא שיערנו) מחזקות את האפשרות שלבעלי חיים יש לפחות מידה של התנהגות מוסרית. אבל הנימוק הפילוסופי הקלאסי נגד האפשרות שבעלי חיים מפגינים התנהגות מוסרית הוא שמודעות-עצמית (להבדיל מ"סתם" מודעות) היא תכונה הכרחית להתנהגות מוסרית. ולפי המדע כיום, רוב בעלי החיים - כלבים או חולדות, למשל - הם חסרי מודעות עצמית. כדי לבחור בין התנהגות רעה לטובה אנחנו צריכים להיות מודעים להתנהגותנו, וזה כמובן מחייב מודעות עצמית. אנחנו צריכים לחשוב על המעשים שלנו, אבל כלב לא מסוגל לחשיבה רפלקסיבית על מחשבותיו. ולכן הוא לא מסוגל לבחור ברע או בטוב בצורה המודעת והחופשית שהפילוסופיה והמשפט מניחים שבני אדם בוחרים. לסיכום הטענה הקלאסית: חיות פועלות מתוך דחפים, מתנהגות "בהתאם לטבע שלהן"; בעוד שבני אדם פועלים מתוך שיקולים מחושבים.

חלק מההנחות שלעיל כבר הופרכו. למשל, כמה בעלי חיים כבר "עברו את מבחן המראה" וגילו בכך סימנים למודעות עצמית - כולל אפילו דג. אבל גם נתייחס רק לבעלי חיים ש"נכשלו" במבחן המראה, והם לכאורה חסרי כל מודעות עצמית - זה לא באמת מחייב שהם לא יכולים להפגין התנהגות מוסרית. 

ייתכן באמת שאין חשיבה מוסרית אצל בעלי חיים לא-אנושיים. אבל נראה שחשיבה מוסרית היא לא באמת מרכיב הכרחי, או אפילו אופייני, של התנהגות מוסרית אצל בני אדם בפועל. האם אדם שקופץ להציל ילד זר טובע פועל מתוך מחשבה מוסרית? או דווקא יותר מתוך דחף מוסרי שקודם לשיקול דעת (ואף מנוגד לו - ייתכן שהיה נמנע לסכן את חייו למען זר, אם היה עוצר לחשוב על זה)? למיטב שיפוטי, רוב בני האדם עוזרים לזולת ופועלים למענו מתוך רגש מוסרי יותר מאשר מתוך חשיבה מוסרית רציונלית.

דחפים מוסריים דומים להפליא קיימים גם בקרב בעלי חיים ממינים אחרים. האם לא ניתן לזהות בהם לפחות את מקורות המחשבה המוסרית האנושית? האם אמפתיה או הזדהות עם צאצא או בן זוג נאמן (במינים מונוגמיים) אינה הבסיס הברור גם להתנהגות מוסרית גם של בני אדם?

מחשבות לסיום

אם ציפורים בוחרות לעזור לזולת במצוקה במקום פשוט להתעופף למקום אחר - אולי הגיע הזמן שגם אנחנו בני האדם נפסיק להסב את מבטנו מהעוולות שאנחנו עצמנו גורמים - ונחליט להפסיק לממן אותן?

אנחנו חושבים על טבע העולם כאכזרי. "אדם לאדם זאב" אנחנו אומרים, במחשבה שחיות הן אכזריות מטבען, לעומתנו, בני התרבות השלווים. אבל זאבים הם חיות חברתיות ונאמנות ושיתופיות, ממש כמו הכלבים שאנחנו מכירים כ'חבריו הכי טובים של האדם'.

אנחנו לא מהססים להכתיר את עצמנו בתור "המין המוסרי היחיד" - למרות שאנחנו המין היחיד שהכחיד המוני בעלי חיים בכל היבשות ושהוא החיה הכי מסוכנת בעולם אפילו לבנות מינה. הגיע הזמן שנתבונן במראה ונתחיל ליישם יותר ברצינות את החשיבה המוסרית המפותחת שאנחנו כל כך אוהבים לייחס לעצמנו.

בשורה התחתונה

האם רק לבני אדם יש מוסר? הפילוסופיה והמדע הקלאסיים טענו שכן. אבל ביולוגים החלו לגלות עם השנים אמפתיה, אלטרואיזם ואפילו חוש צדק אצל בעלי חיים (חברתיים או מונוגמיים). גם טיעונים פילוסופים חדשים מצאו כשלים בהנחות הוותיקות. כיום מקובל יותר להניח שבעלי חיים מבטאים חושים מוסריים, דחפים מוסריים והתנהגויות מוסריות - שמעידים על קיומה של תשתית ביולוגית ותיקה לחשיבה המוסרית והדתית האנושית.

מקורות:

ספרים בנושא:

  • "Wild Justice: The Moral Lives of Animals" (University Of Chicago Press, 2012)
  • "Can Animals Be Moral?" (Oxford University Press, October 2012)