איזה חיות מזהות את עצמן במראה?
איזה חיות מצליחות לזהות את עצמן במראה? איזה מבחן מדעי סטנדרטי פיתחו כדי לבחון את זה ומה מקובל להניח שמעידה היכולת "לזהות את עצמך במראה"? האם ילדים שגדלים בחברות בלי מראות לא מפתחים מודעות עצמית?! או שאולי המבחן מוטה תרבותית לטובת מי שנחשפו להמון מראות מלידתם? ואולי "מבחן המראה" אפילו מוטה ביולוגית לטובת יצורים שראייה היא החוש הדומיננטי שלהם? ולבסוף, איך דג אחד קטן מצליח להביס במבחן המראה את כל הכלבים והחתולים והסוסים בעולם? כל התשובות - בפוסט שלפניכם
מבחן המראה
"מבחן המראה" הוא ניסוי פסיכולוגי שפותח ב-1970 במטרה לבדוק זיהוי-עצמי במראה. במהלך הניסוי מציירים על המצח של יצור חי כלשהו (ילד קטן או בעל חיים, לרוב) כתם בלי שישים לב. איך מונעים ממנו לשים לב לסימון? יש טכניקות שונות - למשל סימון בזמן שהוא ישן או מורדם או תוך כדי ניקוי פניו. זה כמובן צריך להיות כתם שלא מעורר שום תחושה מיוחדת בעור (מוודאים את זה בעזרת קבוצת ביקורת, אבל לא ניכנס לפרטים). אחר כך מציבים מראה מול המסומן-שלא-בידיעתו. אם הוא מתחיל לשפשף לעצמו את המצח בניסיון להסיר את הכתם - אז מזל טוב! הוא עבר את מבחן המראה. הכוונה היא שהוא הצליח להבין שהדמות שהוא רואה מולו - היא הוא-עצמו.
ולמה זה כל כך מרגש ונדיר? כי בשביל לזהות את עצמנו במראה אנחנו צריכים שיהיה לנו בכלל מושג מופשט של "עצמנו" בראש - שנבין שאנחנו ישות, אחת מבין רבות בעולם, שניתן להתבונן בה מבחוץ. אם זה נשמע לכם ברור מאליו - כדאי לכם להיזכר, או להבין, שגם לכם לקח כמה שנים טובות של חיים להבין את העניין הברור מאליו הזה.
לכן, "מבחן המראה" נחשב למבחן חשוב כל כך בהערכת התפתחות המודעות של יצור חי - אדם או בעל חיים אחר. משמעות המבחן היא בדיוק זו: אישור לקיומה של מודעות עצמית - שלב מורכב ומתקדם בהתפתחות הקוגניטיבית, שנראה כי רק מעט מבין כל היצורים המודעים (שחווים חוויות וחושבים מחשבות) מגיעים אליו.
מי עבר עד היום את מבחן המראה?
עד היום מוסכם כי עברו את המבחן רק מינים מעטים - 4 מינים של "קופי על" - שימפנזים, בונובו, גורילות ואורנגוטנים - כמה יונקים ימיים כמו דולפינים ולווייתני אורקה ומינים ספורים של ציפורים, בעיקר עורבים ועקעקים. עוד כמה מינים עברו את המבחן בהתאמות מסוימות. בשנת 2019 עבר את מבחן המראה לראשונה יצור שאינו יונק או עוף - אלא דג, ועל כך בהמשך הפוסט.
אבל האם מי שלא עובר את מבחן המראה, בעצם "נכשל" במבחן? האם זה מוכיח שהוא חסר מודעות עצמית? ובאותה עוצמה שמעבר במבחן מוכיח את ההפך? יש המציגים כך את תוצאות הניסויים, אבל כפי שנראה מייד, "מבחן המראה" נתפס כיום כאינדיקטור יעיל לאישוש - אך לא לשלילת - קיומה של מודעות עצמית. למה בעצם? בשביל זה בואו נסקור על קצה המזלג את הבעייתיות של מבחן המראה.
הביקורת על מבחן המראה
מבחן המראה אמור לבדוק אם יש למישהו מודעות עצמית. אבל עם השנים הצטברו לא מעט סימנים שמעידים כי הוא כנראה מבחן קשוח מדי. המבחן מותאם במיוחד לקופים, שמרוכזים בחוש הראייה, ומאופיינים בדחף כפייתי לסלק מהגוף כתמים חשודים (ככינים, למשל). מבקרים הציעו שלכלבים למשל צריך לאפשר זיהוי עצמי בחוש הדומיננטי שלהם - הריח - וניסויים הראו שהם באמת נוטים לרחרח יותר כתמי שתן (ישנים) שלהם ביחס לכתמי שתן (ישנים) של כלבים אחרים. זו אולי לא הוכחה למודעות עצמית, אבל זה אולי עוזר להמחיש את הקשיחות השרירותית של מבחן המראה, שכמו נתפר למידותינו האנושיות והמודרניות.
כי גם הדחף לסלק כתמים מהגוף הוא לא תכונה אוניברסלית של בעלי חיים, אלא דחף נפשי שמוטבע בבעלי חיים מסוימים בגלל ההתנהגות הרצויה באקולוגיה מסוימת. כיום נהוג לחשוב שרוב הפילים, למשל, ש"לא עברו את מבחן המראה" - פשוט לא התרגשו בכלל מזה שיש כתם על הגוף שלהם. הם רגילים לזרוק על עצמם בוץ ואפילו עלים כדי להתקרר וכדי להגן על עורם מהשמש. הפילים שלא עברו את מבחן המראה אולי היו מאוד מרוצים לראות על עצמם כתם-מגן, לעומת קופים וצאצאיהם שממהרים לפלות טפילים מעורם הדקיק והפרוותי, ונזהרו לא למחות אותו… אבל בכל מקרה לבסוף הסתבר שהבעיה היותר גדולה היתה… פשוט הגודל של הפילים. המראות שהביאו להם בהתחלה היו פשוט קטנות מדי בשבילם. וגם לסימון מצאו לבסוף צורה וצבע שהפילים נטו לסלק.
אבל מה שכנראה הצליח לשכנע את כולם שהמבחן בעייתי זה הגילוי המפתיע שגם ילדים אנושיים רבים מתרבויות שאין בהן מראות - לא עוברים את מבחן המראה בגיל 4, 5 ואפילו בגיל 6! האם באמת אין להם מודעות עצמית? זה לא נראה סביר לאף אחד מהאנשים שבחנו אותם, שהתרשמו משיחה לא-מדעית איתם, שהם דווקא מפגינים חוכמה ובגרות רבות יותר משל בני גילם המערביים, מוקפי-המראות-מלידה. מכאן הסיקו עם הזמן שמבחן המראה עלול לשקף הטייה רצינית לא רק לטובת בני אדם (או קופים בכלל) אלא אפילו במיוחד לטובת בני אדם מתרבויות מודרניות, שנחשפו מינקות למראות. מכאן כבר היתה קצרה הדרך לקבוע שהמבחן מצריך לכל הפחות "התאמה תרבותית" שתפצה במקצת את הנבחנים שלא נחשפו מעולם למראות, למשל באמצעות חשיפה מקדימה למראה גם לפני הניסוי הקצר. עם זאת, עדיין מקובל לטעון שבעלי חיים רבים לא עברו את מבחן המראה - אבל בהסתמך על ניסויים שהוכר כבר שהם קשוחים ושרירותיים בהתאמתם למינים אחרים.
חזירים, למשל, מקובל לקטלג כבעלי חיים שלא עברו את מבחן המראה, ויש הקופצים מכך למסקנה שהם לא יכולים לזהות את עצמם במראה ואף שהם חסרי מודעות עצמית. ייתכן, אבל ה"כישלון" שלהם במבחן המראה לא הוכיח את זה. וייתכן שגם במקרה שלהם יסתבר בעתיד אולי שהדחף הטבעי שלהם להתכסות בבוץ הוא ש"הכשיל" אותם, או היעדר חשיפה מספקת למראות קודם לניסוי - ולא מחסור במודעות עצמית דווקא. חזירים, למשל, הצליחו ללמוד הרבה יותר מהר מילדים להשתמש במראה לתועלתם. בניסוי אחד הם לא עברו אמנם את מבחן המראה - אבל כן למדו ממש במהירות איך עובדת מראה ואיך אפשר להשתמש בה כדי לראות דברים שאי אפשר לראות ישירות.
פילים ועורבים מילא, אבל דגים??
העשורים האחרונים ראו התרחבות מתמידה של המועדון האקסלוסיבי של היצורים שהמדע ניאות להכיר במודעות העצמית שלהם. אם רק לא מזמן נאלצו בני האדם להכניס בחשדנות כמה קופי-על, הרי שהיום כבר מתרווחים במועדון גם פילים ויונקים ימיים לצד כמה מיני ציפורים. וזה בלי להזכיר את המועמדים הרבים למועדון שגודשים את חדר ההמתנה - חיות שעוברות את המבחן בהתאמות מסוימות, שעדיין אין הסכמה על פרטיהן.
אבל המצטרף הקטן שבאמת היכה גלים של תדהמה ומחלוקת במועדון - כלומר, בקהילה המדעית של חוקרי התודעה, זה כנראה זה שהגיח במחקר שפורסם לפני 3 שנים, בפברואר 2019. המחקר מצא לראשונה שמין כלשהו של דגים מסוגל לזהות את עצמו במראה. הדג החכם הוא דג הנקאי האילתי, ממשפחת השפתוניים. הוא הדג הראשון שהוכח מדעית שיש לו מודעות עצמית. זה גם לא המבחן היחיד שבו הוא הוכיח את האינטליגנציה המדהימה שלו - והוא אפילו "הביס" שימפנזים במשימות מסוימות:
אבל רגע, לא כל כך מהר. הכנסת דג למועדון בעלי המודעות העצמית היה כנראה צעד אחד יותר מדי לרבים מדי מבאי המועדון, שהתחילו לשקול את חברותם בו. במילים אחרות, מדענים רבים סירבו לקבל או לעכל שיש ילדים בני שש שנכשלים במבחן קוגניטיבי שדג קטן - ויהא מוכשר יחסית לדג ככל שיהיה - עובר בקלות. לא פלא שהמחקר משך הרבה אש - ואפילו לפני שפורסם! גם הפרסום עצמו נקט גישה ולשון זהירות מאוד - כמעט באופן קומי - בפירוש משמעות התגלית. בניגוד לאופן בו פורסמה הצלחתם במבחן של דולפינים או עורבים - המחברים נזהרים מלקבוע שההצלחה במבחן מעידה על מודעות עצמית. למעשה, הם קובעים כי הדבר יכול להעלות שאלות לגבי משמעותו של מבחן המראה לא פחות מאשר לגבי מודעותם של דגים.
דגי נקאי עוברים גם מבחן מראה משודרג
החודש (פברואר 2022, כעבור 3 שנים) פורסם מחקר חוזר, מורחב ומשופר - שמחזק את הראיות שדגי נקאי הם בעלי מודעות עצמית, ולכל הפחות - שהם מזהים את עצמם במראה. זה המחקר עצמו וזו סקירה שלו שבה מרואיין גם חוקר תודעת בעלי החיים המפורסם פראנס דה ואל, שמחמיא לעורכי הניסוי על התיקוף המחוזק לממצאיהם הקודמים, שהפך את הביקורות על הניסוי הקודם - כולל זו של דה ואל עצמו - לתוכנית עבודה לניסוי משופר. וזה התקציר הנגיש של המאמר החדש, בתרגום חופשי:
בעל חיים שמנסה להסיר מגופו סימן שנראה לעיניו רק באמצעות התבוננות במראה - מציג את היכולת לזיהוי עצמי במראה (MSR, זע"ם), שמקובל לראות בה הוכחה למודעות עצמית. לפי פרשנויות שמרניות, עדויות משכנעות לזע"ם מוגבלות כיום לקופי-על. מחקר זה הוא תגובה לביקורות שהופנו למחקר קודם שערכנו על זע"ם בדגי נקאי, על ידי הוספת משתנה של חשיפה מוקדמת למראות ועל ידי סימון דגים בצבעים שונים. מצאנו כי
(1) 14/14 דגים חדשים גירדו את גחונם כאשר סומנו בסימן חום, אך רק בנוכחות מראה;
(2) סימונים בצבע כחול או ירוק לא עוררו גירוד;
(3) הזרקה מכוונת של הסימן עמוק יותר מתחת לעור גררה גירוד ספונטני ללא מראה;
(4) דגים שלא נחשפו בעבר למראה וסומנו בסימן חום - גירדו את גרונם פחות בהשוואה לדגים שנחשפו בעבר למראה;
(5) בניגוד להשתקפות במראה, ראייה של דג אחר עם אותו סימון לא גרמה לגירוד הגחון; ו
(6) העברת המראה למקום אחר לא עוררה תוקפנות מחודשת אצל דגים שהכירו מראות.
מכלול התוצאות הללו מגביר את הביטחון שלנו שדגי נקאי אכן עוברים את מבחן המראה (זע"ם), אם כי רק אם הוא מוצג בהקשרים רלוונטיים מבחינה אקולוגית [כלומר, הדגים חשו צורך להסיר רק כתם שנחשד כטפיל, ולא התרגשו מכתם שיכול להיות סתם אצה, למשל]. לכן, אנחנו חוזרים על המסקנה של המחקר הקודם כי יש לבחון מחדש את הנחותינו לגבי מודעות עצמית בבעלי חיים - או את תקפותו של "מבחן המראה".
הניסוי החדש לא רק מחזק את ההוכחות למודעות העצמית של דגי נקאי ורומז לכך שאנחנו חוטאים בזלזול חסר הצדקה מדעית במודעותם של דגים בכלל. הניסוי גם מחזק מאוד את התובנה בנוגע להטיות הכרוכות במבחן המראה, הן בחשיפה מוקדמת למראות והן בהקשר האקולוגי שמכתיב את הדחפים ההתנהגותיים השונים של כל מין של בעל חיים. לבעלי חיים מסוימים ייתכן שדרוש לא רק צבע או צורה מסוימים כמו אצל דגי נקאי או פילים, אלא מבחן שמבוסס על חוש אחר לגמרי. אבל בינתיים, אפילו המועדון של מבחן המראה המסורתי צריך לקבל אליו דגים. לא כקישוט באקווריום, אלא כשותפים.
השורה התחתונה
איזה חיות מזהות את עצמן במראה? קשה לומר, אבל אלה לפחות המינים שהוכח מדעית עד היום שהם בעלי יכולת לזהות את עצמם במראה: אדם, שימפנזה, גורילה, בונובו, אורנגוטאן, דולפין, לוייתן, פיל, עורב, עקעק ודג נקאי. בחלק מהמקרים מדובר על כמה מינים קרובים. מינים נוספים, כמו יונים וחזירים, מפגינים שימוש אינטליגנטי במראות ו/או מזהים את עצמם במראה לאחר אימון כלשהו או בהתאמות מסוימות. כיום מבינים ש"מבחן המראה" הוא מבחן קשוח ושרירותי מדי, שמותאם במיוחד לבני אדם מודרניים מוקפי-מראות-מלידה, לחוש הראיה שלהם ולדחף התנהגותי שמוטבע בהם. סימנים אלה ואחרים, לצד התרחבותה העקבית של רשימת המינים שיכולים לזהות את עצמם במראה בעשורים האחרונים, רומזים שייתכן שזו עדיין רשימה חלקית וראשונית ביותר.
