איך המדע הכיר בדיכאון של דגים?
איך השתנתה התפיסה של דגים במדע מ"אורגניזמים ספק-חשים" - לחיות ה"מובילות" במחקרי דיכאון?
בפוסט הקודם ניתחנו איך התגבשה ההכרה המדעית ביכולת של דגים להרגיש כאב - חרף עיכובים משמעותיים שהצליחה לגרום "תעשיית ספק" במימון והכוונה של גופי דיג. בפוסט הזה נבחן תהליך היסטורי דומה באופיו אך קצר יותר, בנושא קרוב: כיצד התגבשה ההבנה המדעית שדגים יכולים לחוות דיכאון? וכיצד היא דחקה במהירות מפתיעה, במקרה הזה, את הספקנות כלפי היכולת של דגים לחוות רגשות כלשהם?
תחילת המחקר בנושא
הדיון המדעי בדיכאון דגים נולד בעקיפין לפני יותר מ-50 שנים. פסיכולוגים שפיתחו את מודל "חוסר האונים הנלמד" (Learned Helplessness) כמודל לדיכאון אצל בעלי-חיים, ערכו ניסויים ראשוניים במינים שונים – ביניהם גם בדגים. כבר בשנות ה-70' דיווחו מחקרים שדגים שגורמים להם מצוקות חוזרות ונשנות שאין להם שום דרך לברוח מהן - מפגינים "חוסר אונים"; כלומר, מפסיקים לנסות לברוח ומגלים סימני דיכאון נוספים. אחד המינים הראשונים שנחקרו בהקשר זה היה דג זהב, שעליו נערכו "ניסויי הלם חשמלי בלתי-נמנע" שהראו ירידה בניסיונות ההימלטות שלו אחרי ש"למד" שהם חסרי תועלת, בדומה לממצאים ממינים אומללים אחרים.
הממצאים האלה אמנם רמזו שדגים יכולים לחוות דיכאון, אבל בתקופה ההיא מרבית החוקרים ביטלו לחלוטין את האפשרות שדג יכול לסבול מהפרעה נפשית. האפשרות נתפסה כקוריוז תיאורטי, ונותרה בשוליים. עם זאת, תצפיות אנקדוטליות שתמכו בה הצטברו עם השנים: חוקרים הבחינו למשל בשינויים בהתנהגות של דגים כשהוציאו אותם מסביבתם הטבעית: חלקם הפסיקו לאכול או התרחקו מדגים אחרים. תצפיות כאלה, למרות שלא הוגדרו אז כ"דיכאון", רמזו שלדגים יש תגובות מורכבות למצבי מצוקה.
סביב שנת 2000 חל שינוי במעמד של דגי מעבדה במדעי החיים. במיוחד דג הזברה התחיל להתבסס כ"מין מודל" חשוב בגנטיקה ובביולוגיה התפתחותית, ובמהרה גילו חוקרים שתכונותיו עושות אותו אטרקטיבי גם למחקר נוירולוגי והתנהגותי. דג הזברה הוא דג קטן ועמיד, אפשר להרבות אותו בקלות במספרים גדולים, ומערכותיו הגנטיות והעצביות דומות לאלה של יונקים. בתחילת שנות ה-2000 החלו גם ניצנים ראשונים של שימוש בדגי זברה ככלי לחקר התנהגויות הקשורות למצבי רוח. אחד החוקרים הבולטים שהביאו לכך הוא ד"ר הרוויג באייר (Baier) שבמהלך העשור הראשון למילניום בחן עם צוותו תגובות של דגי זברה ל"מצבי עקה". בשנת 2010 הוצג לראשונה בכנס מדעי "מודל של דג שמציג התנהגות 'דיכאונית'": דגי זברה שנשארו בבידוד חברתי הפסיקו לשחות ושקעו בקיפאון – והוצעו כמודל ראשון ל"דיכאון" בדגים.
מעט לאחר מכן, דיווח ב-2013 צוותו של באייר על פריצת דרך: דגי זברה עם מוטציה בקולטן להורמון המצוקה קורטיזול הפגינו רמות מתח גבוהות באופן כרוני והתנהגות חריגה – הם שקעו לתחתית האקווריום, קפאו במקום ונטו לא לחקור סביבה חדשה, בדומה להתנהגות במצב של "חוסר אונים נלמד". באופן מעניין ורב חשיבות במיוחד להמשך - כאשר החוקרים הוסיפו נוגד-דיכאון (פלואוקסטין, הלא הוא התרופה האנטי-דיכאונית הפופולארית "פרוזאק") למי האקווריום, התנהגות הדגים הפכה לנורמלית! התוצאות האלה סימנו לראשונה קשר סיבתי ישיר בין עקה כרונית לשינויים התנהגותיים דמויי-דיכאון בדגים, והציעו שדגים יכולים לשמש מודל ביולוגי לחקר הפרעה נפשית אנושית. כך, דגי הזברה – שבעבר שימשו רק למחקר בסיסי – החלו להפוך ל"חיית מודל" מובילה במחקרי דיכאון.
ספקנות לגבי רגשות דגים
לאורך שנים רווחה בקהילה המדעית ספקנות לגבי יכולתם של דגים לחוות רגשות מורכבים כמו דיכאון. הרי לכאורה אפילו על יכולתם לחוש כאב מדענים התקשו להגיע להסכמה במשך זמן רב! רבים ראו בדגים יצורים פשוטים שפועלים מתוך אינסטינקט בלבד, או לפחות נרתעו מלייחס להם חוויות נפשיות. היו שטענו באופן מפורש כי מוחם של הדגים פרימיטיבי מדי ואינו כולל את המבנים המפותחים (כגון נאוקורטקס) הנחוצים לתודעה כלשהי. אפילו כאשר החלו להופיע דיווחים על סימני דיכאון בדגים, מדענים רבים הגיבו בספקנות. "מוזר לחשוב שדג יכול להיות בדיכאון" הייתה תגובה אופיינית, והיו שדחו את הרעיון כלא יותר מ"האנשה" פרועה. בפועל, הספקנים התבססו על הטיעון המוכר ששימש את מכחישי הכאב בדגים, הטיעון הנוירו-אנטומי: 'מוחם של דגים קטן ופשוט מכדי לייצר חוויה רגשית מודעת; וגם אם ההתנהגות או רמות הסרטונין והדופמין דומים להפליא לאלה של יונקים ועופות מדוכאים - זה לא מוכיח שיש גם מאחוריהן חוויה סובייקטיבית דומה'.
מעבר לטיעון התיאורטי, הייתה גם דעה קדומה או מוסכמה תרבותית שדגים ניצבים ב"תחתית סולם הרגש וההכרה". במשך שנים התייחסו לדגים כיצורים לא מרגישים, ולכן לא טרחו למשל לספק להם משככי כאבים אפילו כשזה לא הפריע לניסוי. באקלים הזה, ניצני המחקר על רגשות בדגים לא זכו לתשומת לב רבה, ואף התקבלו בהרמות גבה וגיחוכים. חשוב לציין שהספקנות הזאת לא ייחודית לגמרי לדגים: בעבר היו אפילו מי שהכחישו את יכולת החישה של כל בעלי-החיים מלבד האדם. אבל הספקנות כלפי רגשות דגים הייתה מושרשת במיוחד, ונדרשו הרבה יותר מחקרים כדי לערער אותה. חוקרים מסוימים נותרו סקפטיים גם בעשור האחרון לגבי תיאור דגים כ"מדוכאים". חלקם טוען שאין להשתמש במונח "דיכאון" לדג, גם אם הוא מפגין סימנים התנהגותיים ופיזיולוגיים של דיכאון, כי אולי הוא רק שרוי ב"תרדמת התנהגותית דמויית-דיכאון"…
רוב החוקרים כיום, למרבה השמחה, כבר לא מרגישים צורך לנקוט לוליינות מילולית שכזאת. עם זאת, הדיון המדעי בנושא נותר, כדרכו, זהיר: גם חוקרים שמשתמשים בדגים כמודל לדיכאון מדגישים שהם לא יודעים אם הדגים חווים דיכאון כמו בני-אדם, אלא רק שהם מפגינים מדדים התנהגותיים ופיזיולוגיים דומים לאלה של דיכאון אנושי. כך, חלק מהספקנות התמוסס לכדי "הכרה בזהירות המתודולוגית הנדרשת".
ערעור הספקנות: מה שינה את התפיסה?
ככל שנערכו יותר מחקרים, הצטברו יותר עדויות שערערו על התפיסה הישנה ולבסוף הובילו לשינוי פרדיגמה ביחס לדגים. אחד המחקרים המכוננים, כאמור, דיווח רשמית ב-2013 כי דגי זברה עם מוטציה גנטית בקולטן הקורטיזול מראים התנהגות "דיכאונית" מובהקת - ושתסמיני הדיכאון נעלמים אם מוסיפים למים נוגד-דיכאון. העובדה שהטיפול התרופתי המוכר השפיע לחיוב ובאופן דומה על דגים היתה אחת העדויות החזקות להבנה שהתנהגות הדגים אכן קשורה למנגנונים דומים לאלה של דיכאון יונקי ואנושי, וכנראה עזרה לשכנע רבים ממי שנותרו עד אז ספקנים. כפי שתיאר זאת ד"ר ג'וליאן פיטמן בראיון:
"הנוירוכימיה כל כך דומה – שזה מפחיד"
כלומר, חוקרי המוח עצמם נדהמו לגלות עד כמה המוליכים העצביים והמנגנונים במוחות הדגים שקשורים למצבי דיכאון - דומים לאלה שבמוח האדם. פיטמן היה בין החוקרים שאימצו את מודל דגי הזברה כדי לפתח תרופות חדשות נגד דיכאון. הוא וחוקרים אחרים הראו שדגים "מדוכאים" מפגינים שינויים במוליכים עצביים (כמו סרוטונין ודופמין) כמו יונקים (כולל בני אדם) מדוכאים. פיטמן מצא תנודות ברמות הסרוטונין במוחות דגי זברה מדוכאים, שדפוסיהן מבחינת כיוון ועוצמה תואמות להפליא את המוכר מדיכאון אנושי.
סדרת מחקרים במהלך שנות ה-2010' הרחיבה את התמונה וערערה עוד יותר את הספקנות. חוקרים כמו אלן קאלווף (Kalueff) פרסמו סקירות שהדגישו את יכולתם של דגי זברה לשמש כמודל להפרעות נפשיות, ביניהן דיכאון. במאמר סקירה מ-2014 ("Aquatic Blues") תואר איך אפשר להביא דגים למצבים המקבילים לתסמיני דיכאון קליני, וכיצד הם מגיבים לתרופות נוגדות-דיכאון בדומה ליונקים. מאז אישרו זאת עוד ועוד ניסויים: לדוגמה, דגי זברה שנחשפו לסטרס מתמשך בלתי-צפוי ("פרוטוקול UCMS") פיתחו התנהגויות פסיביות ואובדן עניין בגירויים, לצד שינויים כימיים במוח כמו ירידה ברמות דופמין וסרוטונין. בכך הודגם שדגים יכולים לשמש כמודל מובהק לדיכאון: שילוב של בידוד ו"גורמי לחץ מדודים" הצליח להשרות בהם מצב יציב "דמוי-דיכאון" ("Depression-like state") על פי קריטריונים התנהגותיים וביוכימיים ברורים.
במקום לבטל את הדמיון לדיכאון אנושי כ"מקרי" או חסר משמעות, הממסד המדעי החל בהדרגה לקבל שאכן – דג יכול להיות לפחות במצב "דומה-להפליא" לדיכאון קליני. גם בתקשורת הפופולרית החלו לדווח על התופעה ברצינות. למשל, הניו-יורק טיימס פרסם בשנת 2017 כתבה תחת הכותרת "דיכאון אצל דגים זה לא בדיחה", בה דווח על הממצאים בתחום. ייתכן שגם לשינוי המודעות בציבור הרחב היה חלק בתזוזת הקונצנזוס המדעי. אבל חשוב להבהיר כי יש ל"מודל" גם מגבלות ברורות לפי החוקרים. פרופ' פיצגאלי אמר למשל בכתבה מהניו-יורק טיימס: "אמנם תנודות הסרוטונין והדופמין בדגים מזכירות אלו שבבני אדם, אבל הן לא משקפות את מלוא הספקטרום המוכר של דיכאון בבני אדם". כלומר, הדגים מפגינים היבטים מסוימים של דיכאון (שינויים בפעילות, במוטיבציה, בביוכימיה) אבל (מן הסתם) לא "דיכאון אנושי" על כל היבטיו.
איך התקבלו דגים כמודל לדיכאון אנושי
לאור המחקרים המצטברים, הלגיטימציה להשתמש בדגים כמודל מחקרי לדיכאון הלכה והתחזקה בהדרגה, מסיבות מדעיות ומעשיות. ראשית, דג הזברה חולק מאפיינים ביולוגיים חשובים עם יונקים: במוחו יש את כל סוגי הנוירו-טרנסמיטרים והקולטנים העיקריים שיש במוחות של יונקים, והדמיון הגנטי בינינו לבין דגי זברה מפתיע בהיקפו – כ-70% מהגנום האנושי מצוי בדג הזברה ב"גנים מקבילים". הגנום של דג הזברה מפוענח במלואו, והדמיון הגנטי מאפשר לעיתים לזהות בו מנגנונים של מחלות נפשיות אנושיות. בנוסף, מערכות ההורמונים והצירים הנוירו-אנדוקריניים של דגים (בעלי שלד גרמי) דומות מאוד לאלה שלנו; למשל, גם אצל דג הזברה הורמון המצוקה העיקרי הוא קורטיזול, והורמוני סטרס כמו CRH ו-ACTH פועלים אצלו באופן דומה לאצלנו. כפי שהודגם במחקרו של באייר, מחסור בקולטני קורטיזול בדג מוביל להצפת יתר של הורמוני סטרס ולסימנים דמויי-דיכאון.
כל נקודות הדמיון האלה מחזקות את סבירות המודל: אם מנגנוני התגובה הנוירוכימית דומים, ואם גם התרופות המוכרות לנו משפיעות באופן דומה – אפשר להניח שמדובר באותו מנגנון בסיסי, ושניתן לנצל את הדגים כדי לחקור טיפולים לאנשים. ואכן, הרובד הפרמקולוגי הוא גורם מפתח בשינוי הקונצנזוס: המחקרים הראו שוב ושוב שדגים מגיבים לתרופות פסיכיאטריות בפעילות התנהגותית המשתנה בכיוון הצפוי מהשפעת התרופה באדם. דגים שסבלו מתסמיני דיכאון וטופלו בנוגדי-דיכאון למשך שבועיים עברו מאפאתיות לחקרנות, חברותיות ופעלתנות. שזה בדיוק איך שאותן תרופות מעודדות יונקים, כמו עכברים ובני אדם, לפעלתנות וחדוות עשייה. היכולת של דגים להגיב כמו יונקים לטיפולים פסיכיאטריים מוכחים חיזקה מאוד את הטענה שניתן להשתמש בהם כמודל מהימן לגילוי תרופות חדשות. למעשה, זה נועד להיות היתרון הגדול של דגי זברה: הם קטנים, מתרבים במהירות וניתן להחזיק מאות מהם במעבדה בעלות נמוכה יחסית. החוקרים יכולים "להריץ במקביל" ניסויים במספר גדול של דגים ולבחון השפעות של כימיקלים רבים מאוד בפרק זמן קצר, באופן שלא מעשי לערוך בחולדות. כאן אינטרסים מסחריים לא עיכבו את ההכרה ברגשות דגים - אלא אולי דווקא זירזו אותם.
השילוב של דמיון ביולוגי, תגובה תרופתית מקבילה ונוחות מחקרית - ביסס בהדרגה את הלגיטימציה של דגים במעבדות כמודל תקף לדיכאון, תוך מהפך שקט בתפיסה המדעית המקובלת בנוגע לרגשות דגים.
לא ידוע לנו על נסיונות של תעשיית הדגים להתערב במחקרים בתחום הדיכאון בדגים כפי שעשתה במחקרי הכאב בדגים - וזה רומז שאם היו כאלה - הם היו בולטים הרבה פחות (וכאמור במחקרי דיכאון נראה שהיה קיים אינטרס מסחרי חזק לא פחות "בצד השני של הוויכוח"). אולי תעשיית הדגים לא זיהתה את ה"סכנה" בזמן כי ההתפתחויות בתחום היו מהירות ומאוחרות והגיעו מתחומי מחקר שונים ורחוקים יותר, ואולי היא הבינה שזה יהיה מאבק עם הרבה פחות סיכויי הצלחה. בכל מקרה, הממצאים המדעיים שהצטברו במהירות משנות ה-2000 בנוגע לכאב בדגים ובנוגע לדיכאון בדגים תמכו בוודאי אלה באלה כשסימנו את אותו שינוי כיוון נדרש לגבי תפיסת דגים כיצורים מרגישים.
דמיון ושוני בין דיכאון אנושי ודגי
במקביל לביסוס "המודל", חוקרים עסקו בהבנת הדומה והשונה בין מנגנוני הדיכאון בדגים לאלו שבבני-אדם.
מצד אחד, הדמיון הביוכימי והפיזיולוגי מרשים. דגים במצב דיכאוני מפגינים תגובת סטרס פיזיולוגית זהה מבחינות רבות לזו האנושית: רמות הקורטיזול בדמם נוסקות, והמערכת הסרוטונרגית במוחם נכנסת לפעילות-יתר חריגה. אלו בדיוק השינויים שנצפים לעיתים קרובות אצל אנשים בדיכאון מז'ורי. הרגשות והתחושות מעובדים במוח הדג ובמוח האדם על-ידי רכיבים מקבילים. מחקרים השוואתיים הראו שאצל דגים קיימים אזורים במוח הקדמי ובגזע המוח שממלאים תפקידים דומים לאלו של המערכת הלימבית והמבנים הקורטיקליים ביונקים. גם בתפקוד מנגנון התגמול והעונש במוח ע"ב דופמין – נמצא שדגים מפגינים סימפטומים של דיכאון. מחקרי התנהגות גילו שדגים דיכאוניים מגלים עניין ירוד בכל הפעילויות שבמצב רגיל אהובות עליהם – אנלוגיה ברורה לאיבוד עניין בתחביבים אצל אדם מדוכא.
מצד שני, יש גם הבדלים מהותיים בין דיכאון של דגים ובני אדם. במוח של דגים אין חלקים שמאפיינים מוחות של יונקים, במיוחד הנאוקורטקס המפותח. המשמעות היא שאולי אין לדגים יכולת לחוות חלק מהמורכבויות הקוגניטיביות והרגשיות שבני אדם דיכאוניים חווים. למשל, דג בדיכאון כנראה לא חווה מחשבות אובדניות. איפיון הדיכאון בדג נותר ברובו ברמת ההתנהגות והפיזיולוגיה, והמדע ממעט לעסוק בהשערות לגבי טיב החוויה המודעת, בהיעדר כלים מדעיים מוכרים לבדוק או אפילו לתאר אותה. המדדים שבהם משתמשים החוקרים הם "אובייקטיביים": כימות סטטיסטי של מידת פעילות, דפוסי שחייה, תגובה לחידוש, תיאבון, וכדומה – בלי שום הערכה "איכותית" של מצב רוח (שממילא רובנו חסרים את האינטואיציה לזהות). ההנחה המקובלת היא שדיכאון של דג "לא משקף את מלוא הספקטרום של הדיכאון האנושי". הבדלים נוספים קשורים לתוחלת החיים ומשך הדיכאון: דגי זברה חיים שנים ספורות, והניסויים לרוב מתמקדים בדיכאון חריף שנגרם מגורם לחץ סביבתי. לעומת זאת, אצל בני אדם דיכאון הוא הרבה פעמים מחלה כרונית שנמשכת שנים ומושפעת מגורמים ייחודיים בעבר הרחוק. מודל הדג משקף דמיון רב לאדם אבל לא את מלוא המורכבות של דיכאון אנושי רב-שנים. המודל הדגי לדיכאון נתפס כיום כמודל משלים: הוא מדגים היבטים רבים של ההפרעה, אבל אין ציפייה שהוא יאפשר לחקור את התסמינים הקוגניטיביים של דיכאון בבני אדם, למשל.
דיכאון דגים בתעשיית הסלמון
מרבית המחקרים בדיכאון של דגים נעשו, כאמור, על "דגי מודל" קטנים, בעיקר דגי זברה, במעבדות ניסויים. התופעה כמובן לא נתפסה כמוגבלת למעבדות, אבל גם לא נחקרה בסביבות אחרות. עד שהתגלה מקום שבו היא נפוצה מאוד: כלובי פיטום מסחריים של דגי סלמון. חוקרים בנורווגיה הבחינו שתופעה מסתורית פוגעת בכ-15%–25% מדגי הסלמון המגודלים בכלובי הענק השקועים בים: הדגים האלה מפסיקים לגדול, נעשים רזים ונוטים לצוף בלי תנועה. דגים אלו, שבתעשייה קוראים להם "נושרים" ("Drop outs") עוררו דאגה בשל ההפסדים שגרמו.
מחקר שפורסם בשנת 2016 חקר לעומק את התופעה, ובין היתר ניתח את מוחם ואת מדדי הדם של דגי הסלמון ה"נושרים" הללו והשווה אותם לאלה של דגים בריאים. הממצאים היו מדהימים: דגי הסלמון ה"נושרים" הציגו התנהגות וכימיה מוחית כמעט זהות לאלה של אנשים שסובלים מדיכאון קשה. בדם שלהם נמדדו רמות קורטיזול גבוהות מאוד – סימן למצבי סטרס כרוני – והמערכת הסרוטונרגית במוחם התאפיינה בפעילות יתר משמעותית. פעילות-יתר זו במערכת הסרוטונין היא תופעה הידועה גם בבני-אדם הסובלים מדיכאון חמור, ונחשבת סמן אפשרי לחוסר איזון עצבי. במקביל, תצפיות התנהגותיות אישרו שה"נושרים" כמעט ואינם מגיבים לגירויים: הם בקושי אוכלים, לא נאבקים על מזון, שומרים מרחק מדגים אחרים ושוחים מעט מאוד – התנהגויות אופייניות לדיכאון. וינדאס ועמיתיו הסיקו שהדגים הללו מצויים במצב שהם כינו בזהירות "מצב דמוי-דיכאון", אשר נגרם כנראה משילוב של תנאי גידול מלחיצים והיעדר גירויים בסביבתם. "דגים מסוגלים להתנהגות מורכבת, ומערכת המוח שלהם דומה מאוד לזו של יונקים, כולל בני-אדם" ציין וינדאס. הוא תיאר את מצבם של אותם דגים כמי שכמעט בוחרים לוותר על החיים: "אני לא אגיד שהם מתאבדים, אבל מבחינה פיזיולוגית הם על סף מה שהם יכולים לשאת, ואם הם נשארים בסביבה הזו – הם מתים בסוף בגלל מצבם". הדגים ה"נושרים" מתים ככל הנראה כתוצאה משילוב של דיכוי חיסוני, תת-תזונה והפרעות עצביות, בדומה לדרכים שבהן דיכאון חמור עלול לקצר חיים של יונקים.
השלכות אתיות
המחקרים שהראו שדגים יכולים לחוות דיכאון לא נועדו כמובן לקדם רווחת דגים, אלא (במקרה הטוב) לפתח תרופות לטיפול בבני-אדם, תוך שימוש בדגים בתור כלי מחקר זולים בלבד. אבל התובנות שהתגלו כתוצאה מהמחקר מאפשרות לנו, ואולי מחייבות אותנו לשקול מחדש את היחס שלנו לדגים, שעוצב על פי ההנחה (שהופרכה מאז) שהם "חסרי תחושות". אם דג עשוי "לוותר על החיים" מתוך מצוקה נפשית, האם גרימת תחושה כזאת לעשרות מיליוני דגים בשנה, כמו בתעשיית הסלמון, יכולה להיות חסרת משמעות מוסרית? סבירה? זו כמובן לא שאלה מדעית, אבל היא נובעות מהגילויים המדעיים על רגשות דגים באופן כמעט בלתי-נמנע.
אפשר לקוות שלממצאי הניסויים האכזריים הרבים שנעשו בתחום יהיו בעתיד השלכות חיוביות על יחסנו לדגים. הסיבה לכך שדגים הפכו לכלי נפוץ במחקרי דיכאון - היא גם הסיבה לכך שעלינו להפסיק להתייחס אליהם כ"כלי מחקר". או כחתיכות בשר. מי שיכול לחוות כאב, פחדים ודיכאון הוא לא חפץ.
לצד התקווה לשינוי עתידי, בינתיים דגים משלמים מחיר יקר על ההכרה ביכולתם לסבול מדיכאון. דגים הפכו ל"כלי מחקר" נגישים וזולים לבדיקת השפעות פסיכיאטריות של המוני חומרים, שחלקם מגלמים פוטנציאל רווח כספי אדיר. דיכאון חריף נגרם במכוון לאינספור דגים במסגרת ניסויים רבים, אפילו רק כדי לפתח פרוטוקולים של ניסויי "השריית דיכאון" מסוימים. מודלים להתנהגויות דמויות-דיכאון בדגי זברה – כגון "מבחני שחייה כפויה", "מבחני העדפת מקלט חשוך" ו"פרוטוקולי סטרס כרוני" – מותאמים כיום לפלטפורמות אוטומטיות שמנתחות ומכמתות בעצמן שינויים בהתנהגות הדגים. מגוון טכנולוגיות מאפשרות כיום גרימת דיכאון קלה וזולה מאי פעם, ב"לחיצת כפתור", לאינספור יצורים מרגישים. אפשר לומר שהדיכאון הפך זול - ולכן כנראה נפוץ - מאי פעם. הייאוש נעשה יותר נוח - לחוקרי הייאוש.
האם לפחות הצטמצם מספר היונקים במחקרי דיכאון, כי "החליפו אותם" בדגים? בכלל לא בטוח. ובכל מקרה, מספרי הדגים שמנוצלים בניסויים גבוהים כנראה בהרבה. העלות הנמוכה של ה"טיפול" בהם מאפשר לערוך הרבה יותר בדיקות חומרים וניסויים מאשר על מכרסמים. ובנוסף, לרוב דגים משמשים רק ל"סינון ראשוני" של מולקולות עם פוטנציאל טיפולי, שאותן עוברים לרוב לנסות גם על מכרסמים.
ההכרה בכך שדגים יכולים לחוות מצוקה נפשית ואף דיכאון מציבה לחוקרים - ולכולנו - אתגר מוסרי: אם דגים יכולים לסבול מרגשות עמוקים הרבה יותר מששיערנו - עלינו לשקול מחדש את הניצול האכזרי שלהם - לניסויים, למזון, ול"קישוט". בהשפעת הספקנות שרווחה לגבי יכולת ההרגשה שלהם, דגים כמעט לא זוכים כיום להגנה גם במסגרת חוקי הגנת ורווחת בעלי-חיים. אבל כשעוד ועוד מחקרים מראים שלדגים יש חיי נפש עשירים - האם לא ראוי לעדכן את ההתנהגות והנורמות שלנו בהתאם?
- בתעשיית המזון: תעשיית הדגים מנצלת והורגת את הכמות הגדולה ביותר של דגים. בין היתר היא גורמת לדגים דיכאון כרוני המוני (שהוא בעצמו תוצר של תנאים קשים שכוללים צפיפות, זיהום ועומס טפילים קיצוני). צרכני דגים צריכים לשקול מחדש את תמיכתם בתעשייה אכזרית זו, לאור הידע המדעי החדש. מומחי רווחת בעלי חיים מציעים לספק לדגים סביבה שוממת וצפופה פחות, שתאפשר יותר התנהגות טבעית, כדי להפחית את מצוקות הדגים - אבל ספק אם יש להמלצתם סיכוי להתקבל כי פירושה עלייה משמעותית במחירי הדגים או ירידה משמעותית ברווחי תעשיית הדגים. הדרך האפקטיבית ביותר להפחית את הפגיעה בדגים היא להפסיק לקנות ולאכול דגים.
- במעבדות: גם בתחום הניסויים בבעלי חיים נדרש לשאול כיצד ניתן לכל הפחות להפחית את הניסויים ואת הסבל שהם גורמים לדגים. אם חוקרים מכירים בכך שלדגים נגרם לחץ תמידי ודיכאון - כי זה מה שפרוטוקולי ניסוי נפוצים נועדו לעשות - ראוי שהם יפעלו למזער אותם עד כמה שניתן בניסויים אחרים בדגים - ואפילו בניסויי דיכאון. למשל על-ידי הגבלת משך חשיפת הדג לתנאים קשים או במתן "הפסקות התאוששות" ותנאי מחיה טובים יותר, כולל טיפול בנוגדי-דיכאון אחרי הניסויים או בין ניסוי לניסוי.
- באקווריומי "נוי": המחקר אמור לספק חומר למחשבה גם לכל מי ששוקל להחזיק דגים באקווריום למטרות "נוי" או למי שכבר יש ברשותו אקווריום עם "דגי נוי". אם דגים יכולים להשתעמם ואפילו ללקות בדיכאון, חשוב לספק להם סביבת חיים עשירה ככל הניתן. הנה רשימת הצעות וטיפים לטיפול טוב ושיפור החיים של דגים בשבי (שכמעט תמיד אי אפשר "להחזיר לטבע"). הכי טוב כמובן - להימנע מלכתחילה מלקנות ולהחזיק דגי נוי בתנאים מלאכותיים ומועדים לאסונות, ולא לעודד את התעשייה האכזרית שמרבה אותם וחוטפת אותם מבתיהם הטבעיים.
