כמה מדעי היה "הוויכוח המדעי" על כאב דגים?

הוויכוח במפנה המילניום

בסוף שנות ה-90' ובשנים הראשונות למילניום החדש קיבל הדיון תנופה מחודשת בעולם דובר האנגלית, ובמיוחד בבריטניה וארצות-הברית. והפעם הוא התבסס על מחקרים וכלים מדעיים מתקדמים יותר. בשנת 1999 הקימו שני חוקרי התנהגות בעלי-חיים בבריטניה – ד"ר מייקל ג'נטל ממכון רוזלין (המכון ששיבט שנתיים קודם לכן את הכבשה דולי) וד"ר ויקטוריה בריית'ווייט (מאוניברסיטת אדינבורו) – תוכנית מחקר ייעודית לחקר תחושת הכאב בדגים. אליהם הצטרפה חוקרת צעירה (שתהפוך למומחית בתחום) בשם לין סנדון. ג'נטל כבר היה בעל רקע נרחב בחקר כאב בבעלי חיים ובריית'ווייט חקרה קודם יכולות קוגניטיביות של בעלי-חיים. 

בשנים 2002–2003 פרסמו סנדון, בריית'ווייט וג'נטל מספר מחקרים חלוציים שהציבו תשתית מדעית אמפירית חסרת תקדים לטענה שדגים מרגישים כאב. ראשית, הם זיהו את קיומם של סיבי עצב מסוג A-Delta ו-C (סיבי עצב שמעבירים תחושת כאב) במערכת העצבים של דגים, ומצאו שהם דומים מאוד לאלו שקיימים ביונקים. בכך הם הראו שלדגים יש את ה"חומרה" העצבית הבסיסית לעיבוד כאב. לאחר מכן, במחקר שפורסם בשנת 2003, ערכו סנדון ועמיתיה ניסוי התנהגותי מסוג חדש: הם הזריקו לשפתיים של דגים חומרים מכאיבים (חומצה או ארס דבורה) בעוד לקבוצות ביקורת של דגים הוזרקו רק מי מלח (שלא אמורים להכאיב) או שהם רק הוחזקו ביד מחוץ למים בלי זריקה. התוצאות היו ברורות: בעוד שכל הדגים חוו לחץ קצר בשל ההוצאה מהמים והטיפול הידני - רק הדגים שקיבלו את הזריקות המכאיבות הראו שינויי התנהגות ברורים ומתמשכים: הם שפשפו את הפה בקרקעית, התנדנדו בתנועות חריגות, והפסיקו כמעט לחלוטין לאכול למשך זמן ממושך (כשלוש שעות) לאחר ההזרקה. דגי קבוצות הביקורת לא הראו התנהגויות כאלה. סנדון ועמיתיה טענו שהתנהגויות הדגים מעידות על תגובה מודעת לכאב - בניגוד לרפלקס פשוט: הדג מוטרד מהחוויה ומנסה להיפטר ממנה, בדומה להתנהגות עופות ויונקים שחווים כאב. ממצאי הניסוי, ולאחר מכן גם וריאציות מתוחכמות עוד יותר עליו (הכוללות שימוש בחומרי אלחוש) - זכו לתהודה עולמית והוצגו לעתים אפילו כ"הוכחות חד-משמעיות" לחישת כאב בדגים. יש שמשווים את תרומת מחקרים אלה ליצירת קונצנזוס סביב חישת דגים בעולם המדעי דובר האנגלית למה שהשיגו ניסוייה של שולץ בגרמניה המערבית בשנות ה-70'.

עם זאת, תגובת-הנגד לא איחרה להגיע. מעברו השני של המתרס (והאוקיינוס) מדען אמריקאי בשם ד"ר ג'יימס רוז הפך עד מהרה לדמות המובילה במחנה ה"ספקני" - עד היום. רוז היה נוירוביולוג שחקר עד אז בעיקר הורמונים של סלמנדרות, אבל הוא גם היה (כפי שאולי כבר ניחשתם) דייג חובב נלהב. בשנת 1999 הוא פרסם כתבה במגזין דיג נפוץ תחת הכותרת "האם דגים חשים כאב?". הכתבה (שהשיבה "לא" לשאלה שבכותרת) משכה את תשומת הלב של אגודת הדיג האמריקאית (AFS) שביקשה ממנו לכתוב עבורה "סקירה מדעית מקיפה" בנושא. עיבוד של הסקירה פורסם ב-2002 כ"מאמר מדעי" בכתב-עת של AFS (בשם Reviews in Fisheries Science). במאמר הציג רוז בצורה מפורטת ומעודכנת את הטיעון הקלאסי של סמית' משנות ה-60': מוחם של דגים פשוט לא בנוי לחוויה מודעת – כי אין להם נאוקורטקס מפותח, ובלי נאוקורטקס אין תודעה, ו"בלי תודעה, אין כאב ואין פחד". רוז טען שדג שנאבק בקרס דיג בעצם רק מפגין רפלקס בריחה אוטומטי מהגבלה בתנועה, ולא חווה כלום. הוא הזהיר שהנטייה לייחס לבעלי-חיים "תחושות אנושיות" (אנתרופומורפיזם) "רק מפריעה להבנה שלנו את שאר המינים". רוז גם קרא (ממש כמו ארלינגהאוס) למדענים נוספים, מעל גבי כתבי-עת של תעשיית הדיג, "להתגייס להגנת הדיג", כתחביב וכתעשייה. 

הפרסומים של רוז הפכו אותו במהרה ליקיר ארגוני דייגים וציידים. מאמרו מ-2002 מצוטט עד היום בכל פרסום מכחיש/"ספקני" לגבי כאב בדגים, וכבר בזמן אמת הוא התפרסם בהבלטה במגזינים ואתרי אינטרנט של "חובבי דיג". רוז נתפס כמי שסיפק לדייגים "הוכחה מדעית" שדיג הוא לא אכזרי, בדיוק בתקופה שבה המחקרים של סנדון ושות' איימו לחשוף את ההפך. ואכן, לאחר פרסום מחקרי 2003 פורצי הדרך מבריטניה, פרסם רוז במהרה מאמר ביקורת שמתיימר לערער על שיטות המחקר, הפרשנות - וכמובן תוקף הממצאים החדשים שלהם. הוא טען, למשל, שהחוקרים "פירשו לא נכון" את התנהגות הדגים: הרי הם חזרו לאכול כעבור שלוש שעות מההזרקה הכואבת - "מה שממש לא תומך בטענה שהם סבלו מכאב ממושך"! 

בתגובה לביקורת, פרסמה ב-2004 פרופ' בריית'ווייט, יחד עם החוקרת פליסיטי האנטינגפורד, מאמר תגובה. הן טענו שקביעתו של רוז כי רק יונקים חשים כאב היא "עמדה קיצונית" שלא זוכה לתמיכת רוב חוקרי הכאב. בריית'ווייט אף פרסמה בהמשך ניתוחים המדגימים כיצד מוח הדג – אף שהוא שונה – יכול לאפשר תודעה גם בלי נאו-קורטקס (קליפת מוח) באמצעות מבנים מוחיים מקבילים אחרים. 

"הוויכוח" בדור האחרון

משנת 2000 החל להסתמן שינוי במאזן הדעות בזירה המדעית לעבר הכרה רחבה ביכולתם של דגים להרגיש. חרף ניסיונות תעשיית הדיג למנוע ולדחות זאת, נדמה כי עמדה זו הפכה להיות "הקונצנזוס החדש" בנושא, מה שלכאורה הופך את "הוויכוח" לעניין היסטורי. 

בשנת 2010 יצא לאור ספרה של בריית'ווייט "האם דגים חשים כאב?" שתמצת לקהל הרחב את העדויות המצטברות לכך שדגים הם יצורים מרגישים שיכולים לסבול. מצד שני, כתגובה ישירה, ב-2013 פרסם צוות חוקרים בהובלת רוז (שכלל גם את ארלינגהאוס) "סקירה מעודכנת" שארזה שוב מחדש את הטיעון הוותיק: הסקירה "הגיעה למסקנה" ש"סביר שדגים אינם חשים כאב כי אין להם את המוח הנדרש לחישת כאב"! סקירה זו, שפורסמה ב"כתב עת מדעי" של תעשיית הדיג, וגם זכתה למימון מגופים תומכי דיג - שימשה שוב ארגוני דיג כ"חותמת מדעית" עדכנית לטענות שאין צורך בשינויי נורמות או אכיפת חוקי הגנת בעלי חיים על דגים. 

אבל הפעם מאמצי הבלימה של תעשיית הדיג הצליחו פחות. אולי היו אלה הראיות החזקות בהרבה, אולי ההתווספות של מוקדי מחקר חדשים ומורכבים יותר לרגשות וקוגניציה של דגים (כמו דיכאון או זיהוי עצמי במראה) ואולי ערכים חוץ-מדעיים - אבל הציבור, כמו גם גורמים ממסדיים ומסחריים, השתכנעו יותר ויותר שדגים מרגישים - והחלו להתעניין בהפחתת סבלם ופה-ושם גם ב"רווחת דגים". האיחוד האירופי הכריז בהצהרה רשמית ב-2009 ש: 

"יש בידינו עדויות מדעיות מספיקות לכך שדגים הם יצורים בעלי תחושה הנתונים לכאב וסבל"

בקיץ 2012 התכנסה באוניברסיטת קיימברידג' קבוצה מובילה של מדענים להצהרה חגיגית על תודעת בעלי חיים, שקבעה בין היתר - תוך התייחסות ברורה לטיעון החוזר של ה"ספקנים" ב"וויכוח" על חישת דגים:

נראה שהיעדר ניאוקורטקס (קליפת מוח) אינו מונע מאורגניזם לחוות מצבים רגשיים. עדויות מתכנסות מצביעות על כך שלבעלי חיים לא אנושיים יש את הבסיס הנוירואנטומי, הנוירוכימי והנוירופיזיולוגי הדרוש למצבי תודעה יחד עם היכולת להפגין התנהגויות תכליתיות."

בשנים האחרונות חוקי רווחת בעלי-חיים חדשים בכמה מדינות (למשל בבריטניה, חוק צער בעלי-חיים 2022) הכירו מפורשות בדגים כיצורים חשים (sentient beings) הזכאים להגנה מסבל מיותר. אפילו בתעשיית המזון הימי חלו שינויים: ארגון התקינה הבינלאומי ASC (המועצה להסמכת חקלאות ימית) הודיע ב-2022 שיכניס סטנדרטים המחייבים "הימום הומאני" של דגים לפני ההרג, בנימוק כי 

"הוכח שדגים חשים כאב, לחץ וחרדה"

צעדים אלה (ואחרים) מעידים שלמרות שהספקנים הידועים בתחום "נותרו בעמדתם" - הנטייה כיום היא להכיר בכך שדגים מרגישים.

"השפעות חוץ-מדעיות מנוגדות"? 

ניתוחים היסטוריים-סוציולוגיים של "הוויכוח" נוטים למסגר אותו בצורה סימטרית למדי בתור תוצר של "השפעות חוץ-מדעיות מנוגדות" על ההתפתחות המדעית: כביכול מצד אחד של המתרס ניצבו ארגוני הדיג, עם האינטרסים והערכים והכסף שלהם - ומצד שני ארגונים להגנת בעלי חיים, עם האינטרסים והערכים והכסף שלהם. ולכאורה, גם אם ברור שלתעשיית הדיג היה (ויש) (הרבה) יותר כסף מאשר לארגונים שדואגים לדגים - הרי אפילו תמיכה מורלית ותקשורתית במדענים יכולה להוות סוג של תגמול שארגוני זכויות בעלי חיים עשויים לספק להם. "שני הצדדים" כביכול טיפחו במידה כזאת או אחרת מדענים שהפכו מחויבים יותר להוכחת "הצד שלהם בוויכוח" מאשר לגילוי האמת.

מנתחים סוציולוגיים של "הוויכוח", כמו מבקרים של התארכותו ועקרותו - טענו שהוא נובע מ"השפעות לא ענייניות" מנוגדות על המדע, והוא הפך להמחשה שימושית לכך שהמדע לא מתפתח בחלל ריק, ושאינטרסים וערכים מנוגדים מתחרים בהשפעה עליו.  

כך למשל הדגישו מבקרים של "הוויכוח" שאינטרסים חוץ-מדעיים הובילו לכך שהמחקר המדעי על סבל דגים התמקד באופן חסר פרופורציות בשפתיים וקרסים. לטענת המבקרים, רוב המחקרים עסקו בהשפעת קרס הדיג ובאזור הפה של הדג – שאלה ספציפית שנובעת מהדיון הציבורי על דיג ספורטיבי. כפי שציין המאמר הבולט ביותר על ההיסטוריה והסוציולוגיה של ה"וויכוח" מ-2020, אפילו כשמדענים במחקר לא מונעים ע"י כוח חוץ-מדעי, הם נוטים לחזור ולחקור אותן שאלות ספציפיות סביב דיג בחכה, כשעיקר הדיון והניסויים מתמקדים בפה של דג לכוד בקרס. מעט מאוד מחקר עסק, למשל, בסבל של דגים מגורמי מצוקה אחרים, כמו צפיפות בבריכה תעשייתית או מחסור בחמצן - למרות שהם פוגעים כנראה ביותר דגים מאשר "דיג ספורטיבי". החוקרים מציינים שזו תוצאה של "לכידת" הדיון המדעי בשאלות צרות עקב אינטרסים חיצוניים – מה שהם מכנים שילוב של פוליטיזציה של המדע מצד אחד, ומדעִיזציה של הפוליטיקה מצד שני. כלומר, שאלות שבעצם נוגעות לערכים מוסריים (האם ראוי להתיר דיג לשם שעשוע?) תורגמו לשאלות מחקר מדעיות טכניות (האם יש לדג נאוקורטקס?). וכך, הכרעות מוסריות ניסו להיות מוכרעות בזירה של ראיות מדעיות – בעוד ש"כל צד" (כביכול) מממן ומקדם את אותן הראיות הנוחות לו.

ואכן, ארגונים כמו PETA (אנשי יחס מוסרי לבעלי-חיים), HSUS ("האגודה ההומנית" של ארה"ב) ו-RSPCA (הבריטית) אימצו בהתלהבות מחקרים שאיששו את יכולתם של דגים להרגיש, וניסו להשתמש בהם כדי לקדם שינוי תודעה ציבורית ואף שינויי מדיניות. הבולטות התקשורתית שלהם סייעה ליצור בציבור (ובארגוני הדייגים, שחששו משינוי) רושם של גיבוי לחוקרים מה"מחנה שלהם" שהיה מקביל ו"סימטרי" לזה שהעניקו גופי דיג לחוקרים מה"מחנה שלהם". כך למשל, כשמיד לאחר פרסום מחקריה של סנדון יצאה PETA בהצהרה תקשורתית שקראה לדייגים "להניח את החכה" לאור ההוכחות החדשות, ומימנה קמפיין שלטי חוצות נגד דיג "ספורטיבי" - זה הוביל להתארגנות והקצאת משאבים מיוחדת של גופי דיג מחקרים לשם "בלימת הסכנה".

לפי המאמר הסוציולוגי החשוב מ-2020, "הוויכוח" הוא סיפור על הפיכת המדע ל"קלף" במאבק בין שתי קבוצות (על כוח, ערכים, וכו') שזיהם את ההליך המדעי ואפשר סטנדרטים מדעיים נמוכים:

"חלק ניכר מהמחקר המדעי הרלוונטי לדיון על כאב דגים נבנה על יסודות של תיאוריה אבולוציונית גרועה והנחות יסוד גרועות לגבי תפקוד המוח, שהושפעו מהפסבדו-מדע הגזעי של דרום אפריקה תחת האפרטהייד." 

(מתוך: "הוויכוח הגדול על כאב דגים: מה קורה כשמדענים מתמכרים לשאלה שאפשר להתווכח עליה לנצח?" - Jacquet, Jennifer, Becca Franks, and Troy Vettese. “The Great Fish Pain Debate.” Issues in Science and Technology 36, no. 4 (Summer 2020): 49–53.)

אבל שימו לב לדרך בה ממסגר זאת המאמר בצורה סימטרית ו"מאוזנת": 

"במקרה הזה, התנועה למען זכויות בעלי-חיים פנתה לקבוצת מדענים אחת; ואילו בעלי עניין כלכלי בהמשך הדיג פנו לקבוצת מדענים אחרת. אידיאלים של 'החלטות מבוססות-ראיות' נחשפים כאן במידת מה כתהליך של התאמת הגדרות שונות של רווחת בעלי-חיים למקבצי ראיות שונים". 

לדעתנו זוהי הצגה נאיבית - ושגויה - של המציאות, שחוטאת בהשטחת יחסי הכוחות האמיתיים. אלה ארבעה הבדלים דרמטיים שמצאנו בין "שני הצדדים" לוויכוח - מכחישי/"ספקני"-החישה מצד אחד ומי שמצאו לה ראיות מצד שני - שלא מסתדרים במיוחד עם נרטיב "ההשפעות החיצוניות המנוגדות" על המדע:

1. מימון. הבדל חשוב ראשון בין הצדדים הוא בנושא מימון המחקרים. כל מכחישי הכאב וה"ספקנים" הבולטים מומנו על ידי ארגוני דיג, חברות דיג ואף סוכנויות ממשלתיות בתחום הדיג. בתחילת שנות ה-2000 במיוחד השקיעו גופי דיג בארה"ב וגרמניה משאבים ניכרים בעידוד פרסומים ומחקרים שיערערו על יכולת החישה של דגים. אגודת הדיג האמריקאית (AFS) שימשה פלטפורמה מרכזית למימון ואף פרסום "סקירות מדעיות" כמו זו של רוז. גופי הדיג השפיעו במישרין על המחקרים, הזמינו את רובם, והכתיבו את נושאיהם (למשל את המיקוד העקבי בהשוואת מוחות דגים ויונקים). הם גם מימנו כנסים ופרסומים, והעניקו "פרסי עידוד" לחוקרים. לעומת זאת, לא ידוע על אף מקבילה בדמות מימון דומה לאחד החוקרים או המחקרים הבולטים בתחום ע"י ארגונים להגנת בעלי חיים.  
2. מוטיבציה אישית. הבדל חשוב שני נעוץ במוטיבציה של החוקרים לעסוק בנושא. כל ה"ספקנים" היו חובבי דיג, שהחלו לעסוק בנושא בתור "שליחות אישית" - כדי להגן על תחביבם מפני שינוי ביחס החברה והחוק כלפיו. פרופ' ארלינגהאוס, למשל, חשף טפח מחששותיו האישיים כשקרא לחוקרים לפרסם תוצאות "שיציגו דיג באור חיובי", בהזהירו שאחרת "דייגים יצטיירו כסדיסטים". רוב ה"ספקנים" לא עסקו בחקר כאב או דגים קודם לכן. ב"צד השני", לעומת זאת, אף מדען לא הגיע לתחום מרקע "סימטרי" של פעילות למען בעלי חיים או במטרה להרחיב את מעגל החמלה האנושי. החוקרים שיהפכו לימים למי שגילו את מנגנוני הכאב בדגים הגיעו למחקר מתוך סקרנות מקצועית של מדענים מהתחום, ולא היו מושקעים מראש (רגשית, חברתית, מקצועית) בהוכחת תוצאה כזאת-ולא-אחרת של ניסוייהם. לא מוגזם לקבוע שהחוקרים מ"שני הצדדים" שהזכרנו פעלו מתוך מניעים ומטרות שונים מאוד: כדי להרחיב את הידע על המציאות הפסיכו-ביולוגית מצד אחד - או כדי לערער על ממצאים לא נוחים לדייגים מצד שני. 
3. תמיכה חברתית ומורלית. הבדל חשוב שלישי הוא בנושא טיב הקשרים שבין החוקרים לבין קבוצות האוהדים החוץ-מדעיות של מחקריהם. בעוד שכל ה"ספקנים" הבולטים היו חלק מקהילות הדיג (ולמשל שמחו להתארח בכנסים של דייגים). קהילות דיג טיפחו חוקרים שגילו מחויבות "להגנת דיג", וסייעו להם לזכות בחשיפה תקשורתית רבה כדי להציג את עמדתם ה"מקצועית" בנושא. מנגד, מדענים שמצאו ראיות לחישת דגים לא רק שלא היו חלק מ"ארגוני החיות" אלא שבמידה רבה הם היו יריבים-מתנגדים שלהם, בהיותם מבצעי ניסויים על בעלי חיים. ככל הידוע, אף אחד מהמדענים לא היה צמחוני/טבעוני או אפילו קיווה להוכיח שדגים סובלים. גם ארגונים שעשו שימוש בתוצאות המחקרים, הסתייגו לרוב מהשיטות האכזריות בהם הושגו הממצאים, וגינו ניסויים בבעלי חיים. בשל הפער האידיאולוגי בין החוקרים ל"קהילת תומכיהם" (לפי התפיסה ה"סימטרית" של "הוויכוח") גם החוקרים כנראה לא רצו לזכות לחיבוק חם מדי מארגוני זכויות בעלי חיים. בניגוד להתבטאויות הנלהבות של שפייסר מגרמניה המערבית, החוקרים הבריטיים שהובילו את פריצות הדרך בתחום הקפידו על שפה מדעית יבשושית ונמנעו לרוב מפרשנות פילוסופית-מוסרית לממצאיהם (זה כמובן לא מנע מהם לזכות בהתקפות ואף השמצות אישיות מצד ארגוני דיג ודייגים). תמיכה מורלית יכלה לנעום לחוקרים כמובן גם כשהיא מגיעה מקהילה יריבה, אבל אין זה דומה לתמיכה מצד קהילת ההשתייכות, ובעיקר סביר שככל שתמיכה זו הובעה בצורה נלהבת מדי - היא נתפסה כ"חיבוק דב" על ידי החוקרים. 
4. אופי המחקר. בעוד שצד אחד ערך מחקרים וניסויים שהלכו ונעשו מורכבים ומתוחכמים יותר ויותר - הצד השני נמנע מהם בעקביות, והסתפק בביקורת תיאורטית. חברי המחנה ה"ספקני" לא ערכו ניסויים שינסו להוכיח כי דגים לא מרגישים - ואפילו לא הציעו כאלה. הם הסתפקו בהטלת ספק ודופי בניסויים שהתיימרו להוכיח אחרת - בעיקר באמצעות הנחה אחת על משמעות ההבדל בין מוחות יונקים ודגים. למעשה, קשה אפילו לכנות את מרבית מכחישי-הכאב-בדגים "חוקרים" בתחום; הם עסקו בו כסוג של עורכי-דין, פילוסופים או משתתפים בתחרות דיבייט, בניסיון כמעט מוצהר לפקפק בממצאי הצד השני, בהנחה שחובת-ההוכחה היא עליו.