צמחונים אוכלים דגים?
או: למה אנשים שאוכלים דגים קוראים לעצמם צמחונים?
למה יש אנשים שאוכלים דגים (ולפעמים גם "פירות ים") ומזדהים בתור "צמחונים"? האם הם באמת סוג של צמחונים? ואם כן - למה בעצם דגים נתפסים בעיני אנשים רבים כלא-ממש-בעלי-חיים? והאם יש בסיס מדעי לתפיסה שדגים שונים ביכולותיהם הקוגניטיביות והרגשיות מחיות יבשה?
המילה "צמחונות" נגזרת מהמילים "צומח" או "צמחים", וכולם יודעים שדגים לא משתייכים לממלכת הצומח. אבל המשמעות המקובלת של מילים הרבה פעמים לא זהה למקור שממנו נוצרו; וממילא, גם לפי ההגדרות המקובלות על כולם - צמחונים נוהגים לאכול דברים שאינם מתוך ממלכת הצומח (אצות, פטריות, מלח ואפילו ביצים וחלב ודבש). לכן, למרות המקור האטימולוגי של המילה "צמחונות", המשמעות המקובלת שלה בימינו היא הימנעות מאכילת בעלי חיים, ולא אכילת צמחים.
ולמרות זאת, לא מעט אנשים מגדירים את עצמם כצמחונים למרות שהם אוכלים דגים. נראה כי דגים לא נתפסים בעיניהם כבעלי חיים של ממש. וזוהי לא תופעה חדשה. כבר לפני אלפיים שנה כתב פילון האלכסנדרוני (ב"על בריאת העולם", עמ' 66) על דגים ש"הם במובן מסוים בעלי חיים ולא בעלי חיים, דוממים המסוגלים לנוע”.
מבחינה מדעית-ביולוגית-מודרנית דגים כמובן נחשבים בתור בעלי חיים, ואפילו בתור בעלי חוליות, תת-המערכה המפותחת ביותר של בעלי חיים. העובדה שהם "נשארו" במים בזמן שהתפתחו מהם חיים על היבשה - ממש לא אומרת שהאבולוציה שלהם קפאה על שמריה כל הזמן הזה.
יש דגים שפיתחו יכולות שכליות גבוהות משל רוב חיות היבשה שאנו מכירים - כמו למשל היכולת לזהות את עצמך במראה, ויש דגים שמביסים אפילו שימפנזים באתגרי היגיון מסוימים. ובכל מקרה, כיום כבר הוכח שדגים מרגישים כאב, פחד, הנאה, דיכאון ותחושות רבות נוספות - ממש כמו בעלי-חוליות יבשתיים.
אז למה דגים בכל זאת נתפסים בעינינו עדיין לעתים קרובות כ'לא-ממש-בעלי-חיים'?
אלה הן כנראה 4 הסיבות העיקריות לזה:
- מרחק אבולוציוני: קל לנו להבין שימפנזים ולהזדהות איתם, יותר מאשר עם שועלים למשל; ובדומה לכך, קל לנו יותר להבין שועלים מאשר לטאות. ככל שבעל חיים יותר רחוק מאיתנו אבולוציונית (כלומר, ככל שהאב המשותף לנו ולו חי לפני זמן רב יותר) - כך לרוב הוא מתנהג בצורה שיותר זרה ובלתי מובנת לנו. יש המציינים בהקשר זה שלדגים יש "דם קר", אך מדובר רק במאפיין אחד מני רבים של הבדלים גופניים, שמקשים עלינו (כבעלי "דם חם", למשל) להבין אותם.
- מרחק פיזי: דגים חיים את חייהם תמיד הרחק מעינינו, בתוך תווך זר ומוזר שרחוק מאיתנו ולא נגיש לנו. בני אדם מעטים צוללים לעתים רחוקות מטרים ספורים לזמן קצר - מה שיכול להספיק אולי בשביל לחטוף מבט שטחי קצרצר בקצה הקרחון של החיים מתחת למים; אבל אף בן אדם לא יכל (לפחות עד ממש לאחרונה) לצלול לעומקים ולזמנים משמעותיים בשביל להתגבר על המרחק האבולוציוני (ר' ס' 1) ולהבין את חיי הדגים. בני אדם הכירו דגים רק על היבשה - שם הם מנוטרלים מכל יכולת תנועה ופעולה - ולמעשה גוססים, מתים, או מוחזקים במיכלים מלאכותיים קטנים לזמן קצר. לא פעם אפילו עצם המראה של הדגים מעל פני המים הוא שונה לחלוטין מזה מתחת לפני המים, כמו במקרה של "היצור הכי מכוער בעולם".
- פוקר פייס: כמו רוב הקופים, ראייה היא חוש מרכזי עבורנו, ואנחנו נוטים לתקשר ולהביע רבות בעזרת שרירי הפנים שלנו. לדגים, לעומת זאת, אין בכלל הבעות פנים! ולמעשה בקושי יש להם פנים חזיתיות, בגלל העיצוב הדומה אליו התכנסו למטרות הידרו-דינמיות (שחייה במים תוך פחות התנגדות).
- "שתיקת" הדגים: במשך זמן רב היה מקובל לחשוב - ולמעשה עדיין רוב האנשים בעולם כנראה חושבים בטעות - שדגים הם אילמים, שהם לא משמיעים קולות. למעשה, בדיעבד מסתבר שגם המיתוס הזה היה רק ביטוי למרחק הפיזי והאבולוציוני שחוצץ בינינו לבין עולם הדגים (ר' ס' 1 ו-2 לעיל) ומנע מאיתנו להבין שהם מתקשרים קולית בדומה מאוד לצורה שבה ציפורים, למשל, מתקשרות זו עם זו. למעשה, דגים מפיקים צלילים ביותר דרכים מכל יצורי היבשה ביחד, אבל אלה קולות שנועדו לעבור במים (שיעילים פי 5 בהעברת צלילים מאשר אוויר) ולכן הם לא יכולים להישמע מחוץ להם (למשל, כשאנחנו חוטפים אותם במהירות מעולמם ומעלים אותם לגסוס בעולם שלנו). גם בתוך המים האוזניים שלנו לא ממש מותאמות לשמוע צלילים, ולכן היינו צריכים לחכות למכשירי הקלטה מודרניים כדי שנוכל לראשונה להאזין לסימפוניית הקולות התת-ימית.
ועל 4 הסיבות הללו, שנכונות כנראה בכל מקום בעולם, אפשר להוסיף עוד שתי סיבות "יהודיות" ספציפיות, שגורמות ליהודים וישראלים רבים לראות בדגים לא-ממש-בעלי-חיים, וכפועל יוצא מכך גם להתייחס להרג (ולאכילה) שלהם בצורה שונה מאשר להרג (ולאכילה) של חיות יבשה:
- דגים נחשבים "פרווה" - ההלכה הרבנית גזרה מהאיסור המקראי "לא תבשל גדי בחלב אימו" כללים מפורטים של הפרדה בין מאכלי בשר וחלב. במוחו של כל ילד שומר כשרות נוצרת, מעצם החלוקה של כל המזונות ל"חלביים", "בשריים" או "פרווה", תודעה שמבחינה (לרוב, כפי שנראה) בין מוצרים מהחי למוצרים מהצומח - ועירנית לכך שמוצרים מהחי הם "בעייתיים" יותר - כלומר שחלים עליהם כללים מגבילים רבים יותר. אבל בשרם של דגים לא נחשב בתור "בשר" מבחינה הלכתית אלא "פרווה" - נטול בעייתיות כמו תפוח אדמה. הקיטלוג היסודי הזה של דגים כ"לא-בשר" משליך גם על ראייתם כלא-בעלי-חיים, ובכל מקרה מאפשר למי שאוכל אותם לומר (לעצמו ולאחרים) שהוא "לא אוכל בשר", ולפיכך, לכאורה - צמחוני.
- דגים נחשבים כלא מחייבים שחיטה - דיני השחיטה ההלכתית לא הוחלו על דגים, כנראה מאותן 4 סיבות שפורטו לעיל, שהקלו על בני אדם להתעלם מסבלם. למעשה, בניגוד לשחיטה של בעלי חיים יבשתיים, אין שום חוק או תקנה - משפטי או הלכתי - שמחייב להרוג אותם מהר או לנסות לצמצם את סבלם. למעשה, כיום נוהגים להרוג דגים (במפעלי "אריזת דגים" כמו "דגת הארץ") בתהליכים שמאריכים במכוון את גסיסתם וסבלם (הקפאה אטית). העובדה שבניגוד לכל בעל חיים שאנו מכירים מקרוב (יבשתי) דגים מופקרים לגסיסה אטית ללא שום הגנה - מחנכת אותנו להאמין שכך ראוי, ושאין כל חשיבות לחייהם ולסבלם.
מעניין מאוד לבחון בהקשר הזה גם את ההחלטות שהתקבלו בדת הנוצרית (הקתולית והאורתודוכסית) בנוגע לסוגיות האלה. הנצרות אמנם מעולם לא היתה דת צמחונית, אבל היא בהחלט היתה דת שכללה (כמו היהדות והאיסלאם) תעניות - כלומר ימי צום. "התענית הגדולה", לפני חג הפסחא, נמשכת 40 ימים, ובמקור כללה הימנעות מכל מזון מהחי ואכילת ירקות בלבד. עם התרחבות הנצרות, הצום התגמש יותר והפך ל"צום מבשר" בלבד. אבל זה לא נעצר שם - כי השאלה "מהו בשר?" נותרה פתוחה לפרשנות, והפרשנים היו בני אדם. ברוב אירופה בחרו להגדיר דגים כ"לא-בשר", כדי שיהיה אפשר להמשיך לאכול מהם בזמן הצום. ואם זו נראית לכם כמו הצגה מעליבה של שיקול הדעת התיאולוגי שהפעילו ראשי הכנסייה, מה תאמרו על ההיתר של הכנסייה בגרמניה לאכול זנב של בונה בתקופת ה"צום" כי הוא "נראה כמו דג"? או על ההיתר של הכנסייה באירלנד לאכול אווזים על בסיס אגדת עם שהם נולדו מתוך בולי עץ צפים, ולכן מהווים "ירק" לכל דבר ועניין? או על כך שהכנסייה הקתולית הכריזה במאה ה-15 על הקפיבארה כעל דג, בגלל אהבתו של היונק לבילוי במים?