האם בעלי חיים יכולים להתאבל?
האם בעלי חיים שאינם בני אדם יכולים גם הם להתאבל? קל לראות שיש מקרים בהם בעלי חיים ממינים אחרים חווים מצוקה ממושכת ואפילו דיכאון עקב מותו של צאצא, בן-זוג, מטפל או חבר. אבל האם פירושו של דבר שהם מתאבלים? השאלה הזאת נמצאת עדיין במחלוקת סוערת. המפקפקים בכך שבעלי חיים מתאבלים טוענים כי חלק חשוב מהאבל המוכר לנו מבני אדם קשור בהבנת תופעת המוות, ובמיוחד אי-ההפיכות שלה. האם בעלי חיים ממינים אחרים מסוגלים להבין מושג מופשט כמו "מוות"? האם, למשל, כלב שמסרב לאכול כי האדם שאהב וטיפל בו כל חייו נפטר - מתאבל - או "רק" מרגיש "רגשות פשוטים יותר" כמו בדידות, געגועים ו/או נטישה?
דברים שנראים כמו אבל
אפשר להתחיל מלבחון חלק (קטן) מהעדויות להתנהגויות בעלי חיים שנראות, לפחות במבט ראשון, כמו התאבלות. קיימות אינספור עדויות כאלה לבעלי חיים ממגוון גדול של מינים, למשל:
קופים: מתועדים מקרים רבים (החל מהמאה ה-19) בהם פרימטים הפגינו תגובות רגשיות חריפות וממושכות כלפי מות בן זוג או צאצא. התגובות כללו: נסיונות "להעיר" את המת, צווחות, תלישת שיער עצמית, אובדן תיאבון, הפסקת טיפוח (עצמי והדדי) והשמעה ממושכת של קולות גניחות ובכי. לעתים קופים מתאבלים השמיעו קולות שלא השמיעו בשום הזדמנות אחרת. קופות ממינים רבים תועדו נושאות זמן ממושך את הגור המת שלהן - ומתייחסות אליו אחרת מלגור חי - מה שמעיד לכאורה שלא מדובר רק על ניסיון "להמשיך כרגיל" בתקווה נואשת שהגור יחזור לחיים - אלא על הבנה כלשהי שהגור כבר לא חי. שימפנזים נושאים גופות תינוקות במשך כ-3 ימים אחרי המוות, ומפגינים התנהגויות שמתפרשות כהבנה ברורה שהוא לא בחיים. אמהות בבון תועדו נושאות תינוקות מתים גם 10 ימים אחרי מותם, ומתבודדות מקבוצתן כשהן משמיעות קולות בכי. תועדו מקרים של קופים שהרעיבו את עצמם למוות עקב מות בן לוויה בהמחשה ברורה לביטוי "אבד הטעם לחייהם".
פילים: אלה בעלי החיים ש"מנהגי האבלות" שלהם הם המוכרים לנו ביותר כנראה (תיאור של פיל מתאבל נכתב כבר לפני 2,000 שנה). פילים תועדו עומדים במשך שעות ואפילו ימים סביב גופתו של חבר להקה שמת, מתנדנדים קדימה ואחורה, נוגעים בו שוב ושוב עם החדק שלהם, ולעתים מניחים על הגופה ענפים או אדמה. אבל אולי הכי מדהים הוא שמה שנראה כמו טקס התייחדות עם זכרו של חבר שנפטר, מתרחש לא רק סביב המוות עצמו ("לוויה") - אלא גם בכל פעם שהלהקה חולפת באזור שוב ("אזכרה"): חברי הלהקה יתקבצו סביב שרידי העצמות של חברם המת, ימששו אותן בחדקם וברגליהם (המצוידות בחיישנים רגישים ביותר לתקשורת באמצעות רעידות הקרקע) ובמיוחד את החטים ועצמות הלסת - שהיו העצמות שמיששו הכי הרבה גם כשחברם היה חי. גם פילות נצפו לעתים סוחבות (על החדק והחטים) את הגור המת שלהן במשך ימים.
לווייתנים ודולפינים: נקבות ממינים שונים של היונקים הימיים נצפו כשהן ממשיכות לשאת מעל לפני המים את הגור המת שלהן במשך ימים רבים (במקרה אחד שתועד לפני כמה שנים - 17 ימים) אחרי שמת. מוות של קרוב גורם להם לשנות את דפוסי הנדידה שלהם, ולעתים להפסיק לנוע ולחפש מזון במשך זמן ממושך.
עורבים: מדובר לא רק בציפורים חכמות וחברתיות במיוחד, אלא גם בעלות הבנה יוצאת דופן של תופעת המוות. עורבים יגיבו תגובה רגשית עזה אפילו למראה גופה של עורב שלא הכירו כלל - וישתפו את המידע במהירות עם חבריהם בצווחות נסערות (כפי שאפשר לראות בסרטון שלהלן). עורבים מפגינים לעתים עוד התנהגות אנושית שמתלווה לא פעם לאבל: רצון לנקום במי שאחראי לאובדן. עקעקים (סוג של עורבים) תועדו "קוברים" חבר ללהקה שמת תחת זרדים ועשבים.
כלבים: "חברו הטוב ביותר של האדם" מגיב לעתים ביללות קורעות לב אפילו כשהמטפל האהוב שלו קופץ למכולת - אז לא מפתיע שכלבים יכולים לחוות פטירה של אדם אהוב בצורה קשה, שכוללת: אובדן תיאבון ועניין באוכל (במקרים קיצוניים עד כדי הרעבה עצמית), חיפוש אחרי הנפטר (או חפצים שנושאים עדיין את ריחותיו), אפטיות או תוקפנות, שינה מוגברת, ועוד.
התנהגויות דומות תועדו גם בקרב ג'ירפות, אווזים וברווזים, פקארי ("חזיר מקסיקני"), צבאים, חמורים, ביזונים, צבים, פינגווינים ובעלי חיים נוספים.
בספר "כיצד בעלי חיים מתאבלים" מאת פרופ' ברברה קינג (הוצאת דרור, 2018) מובאים אינספור סיפורים ואנקדוטות על התנהגויות מרגשות של בעלי חיים בהקשרים של אובדן. אבל גם הם לא עוזרים להכריע באופן ברור האם מה שבעלי חיים מפגינים הוא "אבל" במשמעותו האנושית - או צער מסוגים אחרים.
אולי זה רק נראה דומה?
האם עלינו להניח, ברוח החוכמה העממית המקובלת ש"מה שהולך ונשמע כמו ברווז הוא ברווז" - שגם מה שנראה ונשמע כמו התאבלות הוא, מן הסתם, התאבלות?
"לא!" - טוענים מדענים רבים. בשביל להתאבל באמת, חייבים להבין שמישהו מת, ובשביל זה חייבים להבין את מושג המוות, כולל רכיבים מהותיים שלו - כמו העובדה שהוא בלתי הפיך, או האוניברסליות שלו (כולם מתים בסוף). ותובנות מופשטות כאלה נראות למדענים רבים משהו שמחייב שפה מסוג שיש רק לבני אדם.
לאורך השנים חיפשו חוקרים אחר דרכים יותר "מדעיות" (כמותיות) לענות על השאלה המורכבת "האם בעלי חיים מתאבלים" - באמצעות ניסויים ומדידות. זה הוליד לא פעם תוצאות מרתקות, אבל נדמה שגם הן לא סייעו לקרב אותנו לתשובה על השאלה הגדולה.
כך למשל, דרך אחת שבה מדענים ניסו להתמודד עם השאלה היא בעזרת מדידת הורמונים. הורמונים מווסתים את רוב התגובות הרגשיות שלנו, והם לרוב מופרשים בנסיבות דומות וגורמים לתגובות התנהגותיות ורגשיות דומות - בבעלי חיים שונים: בחיזור והתאהבות, בלידה וגידול צאצאים - ונראה שאפילו באבל.
האקולוגית ההתנהגותית אן אינג בדקה במשך שנה את רמות ההורמונים בצואה של בבוני צ'אקמה בבוטסואנה, כולל של בבונים שאיבדו קרובי משפחה. היא גילתה שגם חודש לאחר מקרי המוות, נקבות הראו עלייה משמעותית בהורמוני לחץ (שנקראים גלוקוקורטיקואידים, ועולים גם בבני אדם אבלים) ורק לאחר כחודשיים רמות הלחץ חזרו לטווח הנורמלי. אבל האם זה באמת עונה על השאלה האם מדובר באבל? או שזה רק מראה שהמצוקה שגרם המוות היתה עניין ממושך?
עדיין לא גילינו את התשובה המדויקת לשאלה. אבל נראה שהגבולות הם לא באמת חדים כל כך כפי שמצטייר מהוויכוח. האמנם כל האבלים האנושיים מפנימים לחלוטין את מלוא משמעות המוות? האם אבלים אנושיים לא ממשיכים לקוות לפעמים שיקירם ישוב והכל יתגלה כחלום רע? האם אמונה בנצחיות הנשמה או גלגול נשמות (שאולי רוב בני האדם בעולם מחזיקים בווריאציה שלהן) לא אמורה לבטל את ה"סופיות" הנדרשת כביכול להכרה האנושית-רציונלית במוות ככזה?
נראה כי גם בני אדם שמתאבלים, לא "מבינים" ברובם את "מושג המוות" (המדעי) במלואו באופן שאותו דורשים החוקרים מבעלי החיים כתנאי להכרה באבלם; לכל הפחות, בני אדם לא זוכים בהבנה הזאת בבת-אחת כשהם לומדים לראשונה על קיום המוות. ההבנה של בני אדם את מושג המוות מעמיקה בהדרגה עם הגיל וניסיון החיים, ובמיוחד עם כל מפגש רגשי נוסף עם מוות ואבל. ומנקודת מבט כזאת - ההבדלים בין בני אדם ובעלי חיים אחרים מאוד מצטמצמים.
בשורה התחתונה
האם חיות יכולות להתאבל? כן, יש מקרים רבים שבהם תועדו בעלי חיים מתנהגים עקב אבדן בן-לוויה קרוב בצורה שהיינו מחשיבים כהתאבלות בבני אדם - אבל חלק מהחוקרים טוענים שלא מדובר ב"אבל אמיתי", במשמעות המלאה שבני אדם מייחסים לו (אלא רק ב"התנהגות דמויית-אבל"). אין מחלוקת שבעלי חיים יכולים לחוש צער בעקבות מוות או היעלמות של יצור קרוב ואפילו עלולים במקרים מסוימים לשקוע בדיכאון. יחד עם זאת, קשה לדעת עד כמה גם בעל החיים "המתאבל" (ואפילו כזה שמרעיב את עצמו למוות מרוב דיכאון) מבין שהיצור אליו הוא מתגעגע מת - או אפילו מהו מוות. ועם זאת, ישנן גם ראיות לכך שלפחות חלק מבעלי החיים (ובראשם פילים, שימפנזים ועורבים) מבינים כמה היבטים חשובים של תופעת המוות, ונוקטים כלפיה יחס ייחודי, שכולל לעתים אפילו ניחום אבלים קבוצתי וטקסי קבורה וזיכרון המזכירים מנהגים אנושיים דומים.
