מה למדנו עם השנים על "מבחן המראה"?
חגי כהן / עורך הבלוגאיך נראה "מבחן המראה" בראי השנים שחלפו מאז הומצא? האם הוא נחשב עדיין מדד אמין לשיקוף מודעות עצמית? איך הצליחו בו המינים שנבדקו בו עד היום? מה המגבלות שהתגלו בו? ואיזה מבחנים והתאמות פותחו כדי לענות על הביקורות והמגבלות?
ההנחה המקובלת בעבר הייתה ש"תודעה עצמית" היא נחלתם הבלעדית של בני אדם. נקודת המפנה החשובה בתחום חקר המודעות העצמית התרחשה בשנת 1970, כשהפסיכולוג האמריקאי גורדון גאלופ פרסם מחקר רב השפעה בכתב העת המדעי המוביל Science. במחקר הוא הציג פיתוח (וגם יישום ראשוני) של כלי מתודולוגי פשוט אבל מבריק לבדיקת קיומה של תודעה עצמית, שנודע מאז כ"מבחן המראה" או "מבחן הסימון". הרציונל שלו היה פשוט: בשביל שיצור יוכל להבין שהדמות שנשקפת אליו היא הוא-עצמו ולא בעל חיים אחר - חייב להיות לו מראש רעיון של "אני" בראש, ייצוג מחשבתי של גופו וזהותו בתור משהו נפרד מהסביבה. וזוהי בדיוק תודעה עצמית, בסיסית לפחות.
מבחן המראה הקלאסי
"פרוטוקול הניסוי" הסטנדרטי של גאלופ, למרות הביקורות וההתאמות השונות שנוספו לו עם השנים, משמש עד היום כמעין "תקן זהב" בתחום הקוגניציה ההשוואתית. הוא כולל 2 שלבים מקדימים חשובים:
- חשיפה: בעל החיים נחשף למראה גדולה בכלוב שלו (המבחן המקורי תוכנן ל"חיות מעבדה" שכלואות בכלובים), רצוי לזמן ממושך. בשלב ראשון התגובות שלו צפויות להיות "חברתיות": תוקפנות כלפי ה"פולש" ו/או ניסיונות להתחבר "איתו" (ההבנה מהי מראה היא לא מיידית).
- סימון: בעל החיים מורדם או שדעתו מוסחת, ועל גופו מסומן כתם צבע בולט (לרוב אדום) וחסר ריח, במיקום שלא גלוי לו בלי מראה - בדרך כלל על המצח (לעתים על האוזן/הגרון). כביקורת, אפשר לסמן אזור אחר בחומר שקוף (סימון דמה) כדי לשלול אפשרות שחוש המגע מעורב.
רק אחריהם מתקיים המבחן עצמו - כשבעל החיים ה"מסומן" נחשף שוב למראה. אם הוא שולח כפה (או חדק/מקור/וכדומה) אל הסימון שעל מצחו בניסיון לבדוק מהו - או מנסה להסיר או לגרד אותו בכל דרך אחרת - הוא "עבר את המבחן" ו"הוכיח מדעית" שיש לו תודעה עצמית!
מינים שעברו את מבחן המראה הקלאסי
במשך עשורים, רשימת המינים שעברו את המבחן הייתה קצרצרה, וכללה בעצם רק קופי אדם. זה חיזק את ההנחה המוקדמת שמודעות עצמית היא תופעה ייחודית ונדירה בטבע שהופיעה "יש מאין" פעם אחת - אצל קופי אדם. הצלחת המבחן במינים נוספים כבר דרשה, כמו שנראה, התאמות שונות, שפותחו עם השנים.
1. שימפנזים
שימפנזים היו המין הראשון שעבר את המבחן, כבר בניסוי המקורי של גאלופ. מחקרים הראו ששימפנזים עוברים סדרה ברורה של שלבים מול המראה: בהתחלה הם מגיבים חברתית - כמו לשימפנזה זר - לרוב עם קולות ומחוות פחד ואיום; אחר כך התגובה הופכת לחקירה פיזית (בדיקות "מה יש מאחורי המראה"), וממשיכה בווידוא של עקביות החיקוי של הדמות (ע"י ביצוע תנועות מוזרות תוך התבוננות קפדנית בהשתקפות); ורק בסוף היא מגיעה לזיהוי עצמי מלא ונינוח, שכולל שימוש במראה לניקוי שאריות מהשיניים או בחינה סקרנית של איברים בגופם שרק מראה מאפשרת להם לראות. עם זאת, ההצלחה היא לא מוחלטת. רבע מהשימפנזים הבוגרים לא עוברים את המבחן. ואחוזי ההצלחה נמוכים במיוחד בקרב שימפנזים צעירים (מתחת לשנתיים) או מבוגרים מאוד, ובקרב מי שגדלו בבידוד חברתי, מה שרומז על קשר בין קשרים חברתיים להתפתחות תחושה של "עצמי".
2. אורנגוטנים
למרות שאורנגוטאנים נחשבים כמין יחידאי (סוליטרי, שחי ביחידות ולא כחלק מלהקה/משפחה) אורנגוטנים מפגינים יכולות זיהוי עצמי עקביות לא פחות מהשימפנזים המאוד-חברתיים (שחיים תמיד בלהקות). מחקרים משנות ה-70 ועד ימינו אישרו שאורנגוטנים מזהים את עצמם במראה אפילו בלי צורך בחשיפה מוקדמת! הממצא הזה מאתגר את ההשערה המקובלת שמודעות עצמית מתפתחת כתוצאה מיחסים חברתיים מורכבים (למשל מהצורך לנהל אותם ביעילות). ההצלחה של האורנגוטן מרמזת כי ייתכן שתודעה עצמית קשורה גם ליכולות קוגניטיביות אחרות לחלוטין, כמו תכנון תנועה במרחב סבוך או אינטליגנציה טכנית (שמאפשרת להם למשל לרקוח משחות רפואיות).
3. בונובו
הבונובו, המין הקרוב ביותר גנטית לאדם לצד השימפנזה, עבר את מבחן המראה ב-1994. הסיבה למועד המאוחר יותר היא נדירותו היחסית של הבונובו ביחס לשימפנזים, ולא הבדלים קוגניטיביים כלשהם בינו לבין השימפנזים. מתברר כי קופי בונובו עוברים את מבחן המראה באחוזים דומים לשימפנזים ומגלים התלהבות רבה לא פחות להשתמש בכלי המופלא החדש שגילו כדי לחקור אזורים לא-נגישים-לעינם בגופם. זה לא מפתיע - למרות שהם קטנים יותר ובעלי מוח קטן יותר - הבונובו לא אינטליגנטיים פחות משימפנזים, ובאופן כללי דומים להם מאוד מרוב הבחינות. דווקא על רקע הדמיון הגורף ביניהם ברוב התחומים מתבלטים ההבדלים הדרמטיים באופי ובחברה בין שימפנזים לבונובו.
4. תעלומת הגורילות
גורילות מהוות מקרה מבחן מרתק למגבלות השרירותיות של מבחן המראה. במשך שנים גורילות נכשלו במבחן המראה, ממצא שהפתיע את החוקרים לאור הקרבה האבולוציונית שלהן לאדם. ההסבר המקובל כיום הוא התנהגותי ולא שכלי: אצל גורילות, קשר עין ישיר נחשב לרוב בתור איום אגרסיבי. לכן, כשגורילה נתקלת בהשתקפות שלה, היא לרוב תימנע מלהביט בה ישירות, מה שמונע ממנה את זמן ההתבוננות הנדרש להבנת התופעה. אבל היו חריגים בולטים. הגורילה קוקו, שגדלה בחברת בני אדם ולמדה שפת סימנים, עברה את המבחן בהצלחה.
ההצלחה של קוקו במבחן המראה (שחזרה על עצמה בהמשך עם גורילות אחרות שגדלו בתנאים דומים) רומזת שלגורילות לא חסרה מודעות עצמית - אלא רק שהמבחן שהמצאנו למדוד אותה מתנגש במקרה עם הדחפים החברתיים הטבעיים שלהן.
5. פילים אסייתיים
בשנת 2006, מחקר שנערך בגן החיות בברונקס הציב מראות ענק חסינות-שבירה (שני לקחים שהופקו מנסיונות קודמים…) בפני שלושה פילים אסייתים. הממצאים היו מרתקים: הפילים הפגינו את השלבים המוכרים של פרשנות מוטעית, חשד, הבנה, וידוא, ולבסוף ניצול של הכלי החדש לבדיקה עצמית: היכרות עם אזורים שלרוב אין להם יכולת לראות (הם מאוד התעניינו בחלל הפה שלהם). אחת הפילות, בשם "האפי", עברה את "מבחן הסימון" באופן מובהק במיוחד. היא ניסתה לגרד שוב ושוב מול המראה באמצעות החדק שלה את סימן ה"איקס" הלבן הגדול שציירו על ראשה. שני הפילים האחרים אמנם לא נגעו בסימון, אבל הראו התנהגויות אחרות שהעידו לדעת החוקרים על זיהוי עצמי. החוקרים שיערו שה"כישלון" שלהם נובע מזה שפילים, שאוהבים לכסות את עצמם בבוץ ובאבק, לא מתרגשים מכתמים ויזואליים על עורם (בוודאי בהשוואה לקופים שאובססיביים לנקות מעליהם דברים).
6-8. דולפינים ולוויתנים
היונקים הימיים הציבו אתגר: איך אפשר לבצע את המבחן לבעל חיים שאין לו שום דבר דומה לידיים? הפתרון שנמצא היה מדידת הזמן שבעל החיים משקיע בבחינת האזור המסומן במראה. במחקר שפורסם ב-2001, דולפינים מסוג דולפינן סומנו ליד מראה, ומהר מאוד הם התחילו להתפתל שוב ושוב בניסיון ברור להציג את האזור המסומן להשתקפות ובחינה מיוחדים. הם גם ביצעו התנהגויות ייחודיות (שלא עשו בעבר, שלא בנוכחות מראה) כמו פתיחת הפה לזמן ממושך והוצאת הלשון. גם לוויתנים קטלנים (אורקה) ולוויתנים עבשנים (לוייתנים שקרויים על שם שיניהם העבות) הראו תוצאות דומות. דוגמה בולטת היא הקטלן "טיליקום", שלא רק הוציא לשון מול המראה אלא אפילו הפריח בועות מולה בהנאה. הממצאים האלו גיבשו את ההבנה המדעית שמודעות עצמית היא לא יכולת שנוצרה במקרה רק פעם אחת בתולדות החיים, אצל קופי אדם - אלא היא אחת מאותן תופעות מועילות (כמו יכולת תעופה או ראייה) שהאבולוציה יוצרת שוב ושוב במה שנקרא "אבולוציה מתכנסת".
9. עקעקים
ועדיין, רוב המדענים הניחו שחייבים לפחות "מוח של יונקים" כדי לפתח מודעות עצמית. אבל בשנת 2008 פורסם מחקר שניפץ גם את ההנחה הזאת. עקעקים זנבתנים ("קרובים" של עורבים) סומנו במדבקות צבעוניות מתחת למקור להם - אזור שהם לא יכולים לראות בלי מראה, וכשהם נחשפו למראה - הם ניסו להסיר את המדבקה נמרצות ברגליהם.
קבוצת ביקורת שסומנה במדבקות שקופות (כדי לוודא שתחושת המגע של המדבקה על נוצותיהם היא לא הגורם) לא הגיבה בצורה דומה. המחקר הראה שמודעות עצמית לא מחייבת מבנים מוחיים ספציפיים שעליהם היא מתבססת באדם וביונקים כמו הנאוקורטקס - אלא יכולה להופיע גם במוחות שונים מאוד במבנה שלהם, וקטנים הרבה יותר.
שימוש במראות בלי זיהוי עצמי
אחת התובנות המורכבות ביותר שעלו מ"ממבחני מראות" עם השנים היא ההבחנה בין הבנת המרחב המשתקף לבין זיהוי ה'עצמי' המשתקף. כמה מינים הוכיחו הבנה שהמראה היא כלי שמשקף את העולם, ועדיין נכשלו (לכאורה לפחות) בהבנה שהדמות במראה היא הם-עצמם.
10. חזירים
חזירים ידועים כחיות אינטליגנטיות מאוד. במחקר של פרופ' דונלד ברום מאוניברסיטת קיימברידג' משנת 2009, חזירים שהו במכלאה עם מראה במשך 5 שעות כדי להתרגל אליה. אחר כך שמו החוקרים קערת מזון מאחורי מחסום, ככה שלא ניתן היה לראות אותה ישירות, אלא רק דרך המראה. חזירים שהתנסו עם המראה לא ניסו "לעבור דרכה" או לחפש את המזון מאחוריה. במקום זאת, הם הסתובבו מיד ורצו לכיוון ההפוך מהמראה, עקפו את המחסום והגיעו למזון. היכולת הזאת דורשת בין היתר הבנה של ההיפוך האופקי המבלבל שיוצרות מראות. אבל, באופן מפתיע, אותם חזירים נכשלו במבחן הסימון הקלאסי ולא ניסו להסיר כתם צבעוני שצויר על גופם מול מראה. אולי גם הם כמו הפילים, פשוט פחות מתרגשים מ"לכלוך" על העור?
11. קופים
במשך עשורים, קופים כמו קופי מקוק וקופי קפוצ'ין נכשלו באופן עקבי ב"מבחן המראה". הם לא "עברו את השלב היחס החברתי", שבו הם מניחים שההשתקפות שלהם היא קוף זר. וכך הם לרוב איימו על "הקוף שבמראה" - אבל לעתים גם ניסו לחזר "אחריו"...
עם זאת, מחקרים הראו שקופים אלו יכולים ללמוד להשתמש במראה כדי למצוא חפצים חבויים (כמו שחלק מהחזירים מצליחים אפילו בלי אימון מיוחד). פריצת דרך מעניינת התרחשה בשנת 2017, כשחוקרים סינים הצליחו "ללמד" קופי מקוק לעבור את מבחן המראה. באמצעות הקרנת נקודת לייזר שיצרה גירוי חום (תחושה פיזית) על פני הקוף מול מראה, הקופים הצליחו לקשר לראשונה בין ההשתקפות לתחושה בגופם.
אחרי ההתנסות הזאת, הקופים עברו את מבחן הסימון הקלאסי (עם צבע חסר תחושה) באופן ספונטני, ואפילו החלו להשתמש במראה לחקור אזורים נסתרים בגופם ממש כמו השימפנזים, הפילים והדולפינים לפניהם.
לממצא הזה יש חשיבות גדולה לחקר המודעות העצמית, שחורגת הרבה מעבר למין הספציפי שנבדק. הוא מראה שמודעות עצמית כנראה קיימת אצל קופים, ואפילו היכולת לזהות את עצמם, אבל היא דורשת "טריגר" לימודי כדי להתבטא, בניגוד לקופי אדם שאצלם היא מופיעה ספונטנית. זוהי אינדיקציה נוספת ש"מבחן המראה" הוא כנראה מחמיר יותר מהנחוץ, ו"מכשיל" בלי להתכוון גם יצורים בעלי מודעות עצמית.
12-13. פנדות ואריות-ים
ניסויי "מבחן המראה" בפנדות ענק ובאריות-ים גילו… כישלון מוחלט! הפנדות הגיבו בתוקפנות רבה וראו במראה פשוט "דב פנדה זר". החוקרים הגיעו למסקנה שהמינים האלה לא מזהים את עצמם חזותית.
ה"כישלון" של הפנדה במבחן המראה נחשב מפתיע כי יש לה מוח גדול; אבל הוא חיזק את ההשערה שיש קשר בין חברתיות לזיהוי עצמי - כי הפנדות הן חיות יחידאיות (סוליטריות) מובהקות.
התאמת המבחן למינים וחושים אחרים
אחת הביקורות הנוקבות ביותר על מבחן המראה היא על כך שהוא מאוד אנתרופוצנטרי (כלומר ממוקד-אדם) ומוטה לטובת חוש הראיה (החוש הדומיננטי של בני אדם). עבור מינים רבים, העולם נתפס דרך חושים אחרים לגמרי, למשל דרך ריח או שמיעה או סונאר, וראייה היא חוש משני. בשנים האחרונות פותחו שיטות חדשניות שמתרגמות את "מבחן המראה" לשפות חושיות אחרות.
14. כלבים: "מבחן מראה" ריחני (כימי)
כלבים "נכשלים" במבחן המראה החזותי באופן עקבי: הם מתעלמים מההשתקפות שלהם או נובחים עליה. מארק ביקוף ואלכסנדרה הורוביץ טענו כי עבור כלב, "אני" מיוצג על ידי ריח, כשם שעבורנו "אני" מיוצג על ידי מראה ויזואלי. הורוביץ אף פיתחה את "מבחן הפיפי", או בשמו הרשמי - "מבחן ההרחה לזיהוי עצמי". בניסוי מציגים לכלבים 3 דגימות שתן: אחת שלהם-עצמם; שנייה של כלב זר; ושלישית שלהם-עצמם בתוספת ריח זר (המקבילה הכימית של כתם צבע על השתקפות ה"אני" החזותית). תוצאות מעריכת הניסוי בפועל הראו שכלבים מרחרחים את הדגימה השלישית (הייצוג של עצמם עם ה"סימון" הזר) במשך זמן ארוך משמעותית בהשוואה לדגימות האחרות.
ההתנהגות הזאת מקבילה למעשה להתנהגות של שימפנזה או דולפין שמוטרדים מכתם צבע על מצחם: הכלב מזהה שינוי חריג ב"השתקפות" (הכימית) שלו ולכן חוקר אותה לאורך זמן ארוך מהרגיל. הממצא הזה מספק ראיה חזקה לתודעה עצמית אולפקטורית (מבוססת-ריח) אצל כלבים - ולחשיבות של התאמת הניסוי לחושי החיה הנבחנת (ולא לאלה של החיה הבוחנת…).
15. נחשים: בעקבות הניסוי בכלבים
ומה לגבי זוחלים? מחקרים חדשים מ-2021 ו-2024 בדקו נחשי בירית ופיתונים מלכותיים במבחן ריח מהסוג שהותאם לכלבים: אך במקום דגימות שתן הוצגו להם דגימות שמן: אחת של שמן מגופם-שלהם, שנייה של שמן מגוף נחש אחר, ושלישית של שמן מגופם בתוספת "סימון" של שמן זית.
נחשי הבירית הגיבו בעלייה דרמטית ב"הבהובי לשון" - הדרך בה נחשים דוגמים ריחות - כשהוצג להם הריח "מהסוג השלישי" (שלהם עם תוספת שמן הזית) לעומת קבוצות הביקורת. לעומתם, נחשי הפיתון "נכשלו" במבחן. המדענים הסבירו את ההבדל בחברתיות השונה של שני המינים: נחשי בירית הם מין חברתי יחסית (הם מתקבצים יחד בחורף) בעוד שפיתונים הם יחידאים. הממצא הזה תומך בתיאוריה שזיהוי עצמי מתפתח בהתאמה למורכבות החברתית (גם בזוחלים!).
16. ציפורים: אפקט לומברד
בעולם הציפורים, ובמיוחד ציפורי השיר, חוש בעל חשיבות עליונה הוא השמיעה. ובמינים מסוימים יש חשיבות קריטית לזיהוי עצמי שמיעתי: ציפורים כמו זברה פינק צריכות לזהות את השיר של עצמן כדי לשמור עליו ולדייק אותו. מחקרים נוירולוגיים הראו שנוירונים ספציפיים במוח הציפור מגיבים אך ורק לשיר שלה-עצמה - ולא לשירים של אחרים.
בנוסף, אפקט לומברד - הנטייה להגביר את הקול שלנו כשרעשי רקע מתגברים - תועד בהרבה ציפורים. אבל לא רק בהן, אלא גם בעטלפים ואפילו בצפרדעים. התופעה הזו מעידה על קיום מנגנון זיהוי עצמי שמיעתי רציף: החיה מקשיבה לעצמה, מבחינה בין קולה-שלה לקולות אחרים, ומתאימה בהתמדה את עוצמת קולה לעוצמת קולות/רעשי הסביבה. חוקרים מסוימים רואים בזה צורה (בסיסית, לפחות) של זיהוי עצמי ומודעות עצמית.
17. תרנגולים: מבחן האזעקה
מחקר זיהוי עצמי עם אחת ההתאמות היצירתיות בתחום בוצע לאחרונה על מין מפתיע - זה שאנחנו נוהגים לייצר ולהרוג יותר מכל מין אחר בכדור הארץ ובישראל במיוחד - תרנגולים.
חוקרי התנהגות זיהו כבר מעל ל-30 סוגי קריאות של תרנגולים, ואחת מהן היא קריאה שזכרים (במיוחד) נוהגים להשמיע כדי להזהיר תרנגולים אחרים מטורף שמגיע מלמעלה (כמו נץ). זאת קריאה אלטרואיסטית (שמבטאת הקרבה עצמית): היא חושפת את מיקום התרנגול שמשמיע את האזעקה, מושכת אליו תשומת-לב, ומגבירה משמעותית את הסיכון שהטורף יתמקד בו. זו הסיבה שכאשר הם נמצאים לבדם תרנגולים דווקא נוטים לשמור על שקט מוחלט כשהם מבחינים בנץ; הם משמיעים אזעקה רק אם יש תרנגול אחר בסביבתם שיכול להיעזר בה.
החוקרים הסתמכו על ההבחנה ההתנהגותית הטבעית הזו של תרנגולים בין "הימצאות לבד" ו"הימצאות בחברה" כדי לבדוק אם הם יחשיבו את השתקפותם בראי בתור "חברה": הם הציבו תרנגולים מול מראות והקרינו מעליהם צללית נץ. ומתברר שהתרנגולים כמעט ולא קראו קריאות אזהרה מול דמויותיהם שבמראות! הם התייחסו להשתקפותם כאל חסרת משמעות חברתית - והבינו שאין שם תרנגול אמיתי אחר שצריך להזהיר. לעומת זאת, כשהוצב מולם תרנגול אמיתי (שהכירו) במקום ראי, הם קראו (בבהלה) כשצללית הנץ חלפה מעל כלובם.
זה מדהים כי תרנגולים "נכשלים" עקבית (כמו רוב מכריע של המינים בעולם) במבחן המראה ה"קלאסי" - הם לא מגלים עניין בכתמי צבע. אבל המחקר הזה מוכיח בצורה אלגנטית שתהיה הסיבה לחוסר העניין הזה אשר תהיה - יש להם יכולת להבחין בין "אני" (או השתקפות של "אני") לבין "מישהו אחר" ברמה שימושית גבוהה, כשהמבחן מותאם לעולמם, ולא מסתמך על התנהגויות טיפוח קופיות ביסודן. אז האם יש לתרנגולים מודעות עצמית?
18. דגי נקאי: תמונת פנים מנטלית
החוקר היפני מסאנורי קודה טלטל את עולם הביולוגיה כשפרסם בכתב עת מכובד מחקר שמוכיח כי דג הנקאי הקטן מהמין נקאי אילתי (שנמצא בעבר כבעל יכולות קוגניטיביות מרשימות, שמתעלות אפילו על אלה של שימפנזים במשימות מסוימות) עובר את מבחן המראה. הדגים האלה, שעוסקים בהסרת טפילים כ"מקצוע" הגיבו בבירור לסימון חום (צבע אופייני לטפיל) בגרונם על ידי שחייה למראה, בחינתה, וירידה לקרקעית כדי לגרד את גרונם על החצץ. אחרי הגירוד, הם חזרו למראה לבדוק אם ה"טפיל" אכן הוסר.
מבקרים - שהתקשו לקבל את האפשרות שלדג יש מודעות עצמית - טענו שאולי מדובר באינסטינקט פשוט. בתגובה, פרסם קודה מחקרי המשך מדוקדקים שבהם נבדק האפקט עם קבוצות ביקורת נוספות, עם צבעי סימון נוספים, וכדומה. ב-2023 פרסם קודה מחקר נוסף שהראה כי הדגים מזהים את עצמם אפילו בתמונות סטילס מצולמות. אחרי חשיפה למראות - הדגים גילו תוקפנות כלפי תמונות של דגים זרים, אבל לא כלפי תמונות של עצמם! יתרה מכך, הם ניסו לגרד את גרונם כשראו תמונה של עצמם עם טפיל שהוסיפו לה בתוכנה לעריכת תמונות. הממצאים האלה מחזקים את ההבנה שלדגי נקאי יש יכולת מנטלית מורכבת שכוללת זיכרון ברור של מראה הפנים הייחודי שלהם.
זיהוי עצמי בחסרי חוליות??
שני מחקרים מהעשור האחרון טענו לעריכת ניסוי שמוכיח זיהוי עצמי אפילו בשני חסרי חוליות: סרטן ונמלים! אבל התפיסה המקובלת היא שהמחקרים הללו לא עומדים בסטנדרטים המדעיים הנדרשים מבחינת מתודולוגיה ולקיחה בחשבון של פרשנויות אלטרנטיביות. המחקרים גם לא פורסמו בכתבי עת מדעיים שנחשבים בעלי ביקורות-עמיתים קפדניות.
הגילוי על ילדים מתרבויות אחרות
אחת התגליות המדהימות ביותר בנוגע ל"מבחן המראה" לא הגיעה בכלל ממחקר בעלי חיים, אלא ממחקר אנתרופולוגי בבני אדם. ההנחה הפסיכולוגית המקובלת הייתה שכל ילד אנושי עובר את המבחן החל מגיל שנתיים.
אבל חוקרים שבדקו ילדים בגילאי 3-6 שנים בתרבויות כפריות ומסורתיות לא-מערביות במדינות כמו קניה, פיג'י, ופרו - גילו תוצאות מדהימות:
- בפיג'י, 0% מהילדים עברו את מבחן המראה! לתדהמת החוקרים, אפילו ילד אחד לא הסיר את המדבקה.
- בקניה, רק 2 מתוך 82 ילדים (!) הסירו את המדבקה.
במקום להסיר את המדבקה - כמעט כל הילדים הגיבו ב"קיפאון" ובבהייה שקטה במראה בלי תנועה.
החוקרים הדגישו שהכישלון במבחן לא מעיד על חוסר מודעות עצמית או על אינטליגנציה פחותה. ההסבר שנתנו לכך הוא תרבותי:
- היעדר מראות: ילדים שלא רגילים למראות עלולים להיות המומים מההשתקפות ולפחד לזוז.
- ציות וסמכות: בתרבויות מסורתיות, אם מבוגר שם עליך סימן, זה נחשב לא מנומס להוריד אותו.
- נורמות הבעה: יש תרבויות שלא מנומס להביע בהן סקרנות או לגעת בפנים בסיטואציה רשמית.
הגילוי הזה ערער באופן יסודי על האוניברסליות של "מבחן המראה" אפילו בקרב בני המין שלנו - מה שכמובן מדגיש עוד יותר את מוגבלתו ביחס למינים אחרים. לכל הפחות, הגילוי ממחיש את הצורך בזהירות והתאמות כשמנסים להשתמש ב"מבחן המראה" להערכת אינטליגנציה של בעלי חיים ממינים אחרים, שנבדלים מאיתנו הרבה יותר מאנשי קניה ופיג'י בדרכים רבות שעשויות לגרום להם להתנהג שונה מאיתנו מול מראות אפילו אם הם בעלי מודעות עצמית מפותחת.
בשורה התחתונה
חוקרים כיום נוטים להטיל ספק בהנחה הוותיקה (שגם גאלופ, ממציא מבחן המראה היה שותף לה) שמודעות עצמית היא תכונה בינארית ("או שיש או שאין אותה"). פרימטולוגים כמו פראנס דה ואל מציעים מודל לפיו תודעה עצמית היא ספקטרום רחב של תופעות ושכבות: מזיהוי עצמי גופני בסיסי (פרופריוספציה), דרך הבחנות בין "להיות עם אחרים" ל"להיות לבד" (כמו שקיימת אצל תרנגולים) או בין "שלי" ל"של מישהו אחר" (כמו שקיימת אצל ציפורים, כלבים ונחשי בירית), דרך שימוש במראות ככלי (כמו שחזירים וקופים עושים), ועד לתפיסה ברורה ועקבית של העצמי (כמו זו שנראה שיש לקופי אדם, דולפינים, פילים, ואולי אפילו עקעקים ודגי נקאי).
במבחן השנים, גילינו כי מבחן המראה משקף קודם כל אותנו, בני האדם שהמציאו אותו - את ההנחות שלנו, את האנתרופוצנטריות הנאיבית שלנו, את החוש המועדף עלינו (ראייה) ואת הדחפים ההתנהגותיים שלנו (כמו הדחף הקופי להסיר אובייקטים זרים מעל גופנו). אבל העתיד של חקר התודעה (והעמקת הידע שלנו על הטבע בכלל) טמון דווקא ביכולתנו להמשיך ולהתנתק מהתפיסה האנתרופוצנטרית, ששופטת הכל בכלים שמותאמים במיוחד לבני אדם (מערביים). גם מהבחינה הזאת אנחנו צריכים לקחת בחשבון הרבה יותר משאנחנו רגילים את "עולם החוויה" (ה"אומוולט") הייחודי והשונה של בעלי חיים ממינים שונים.