מה בעייתי בסרטי וסדרות טבע?
חגי כהן / עורך הבלוגמיתוס הטבע הבתולי ובעיות נוספות בקולנוע הטבע התיעודי
סרטים וסדרות תיעודיים שעוסקים בטבע ובחיות בר נחשבים לאחד הכלים החינוכיים החשובים ביותר לקידום מודעות סביבתית ולעידוד אמפתיה כלפי עולם החי. קשה להתווכח עם זה - או אפילו למצוא אלטרנטיבות בעלות השפעה שמתקרבת לזו של סדרות כמו "עולם מופלא" או "כוכב הלכת המופלא". סדרות כאלה נחשפות למאות מיליוני צופים ברחבי העולם ומשמשות כצוהר העיקרי שדרכו אנשים רבים כיום מכירים ותופסים את עולם הטבע.
אבל סרטי וסדרות טבע הם לא ״חלון" (נייטרלי) לטבע - אלא ייצוג סלקטיבי שלו באמצעות אינספור בחירות צילום, עריכה, מוזיקה, קריינות, ותסרוט. הבחירות הללו (שבחלקן הן קונבנציות או בחירות לא מודעות) לא קשורות רק בעניינים של אסתטיקה - הן מתחילות בשאלות כמו מה בכלל נחשב “טבע”, ומי ומה נחשבים ראויים לתיעוד (ומי ומה גם להתעמקות והתפעלות) ומגיעות עד שאלות כמו מה נחשב בתור "בעיות" ומה נחשב "פתרונות". בחירות כאלה (ורבות אחרות) לא מתקבלות בחלל ריק אפלטוני - אלא בתרבות והקשר מסוימים. קולנוע דוקומנטרי - בין אם הוא מנסה להיות “חינוכי” ובין אם לא - מבטא גם השקפת עולם או אידאולוגיה.
סדרות טבע וסרטי טבע מהווים קודם כל ז'אנר קולנועי/טלוויזיוני, עם חוקים משלו. כמו כל תוצר תרבותי גם הם עמוסים בהבניות תרבותיות, הטיות אידיאולוגיות ומסרים שונים שאין להם קשר אמיתי לחיות המצולמות - ושלעיתים גם מזיקים למטרות היצירה המוצהרות. בכתבה הזאת נסביר ונדגים כמה מהן:
- בעיות אתיות ברורות בהפקה: פגיעה במצולמים והונאת צופים
- מיתוס הטבע הבתולי: מחיקת סימני הנוכחות האנושית והשלכותיה
- על מי מספרים: התמקדות חוזרת בקומץ יונקים גדולים ואהובים
- וממי מתעלמים: מהחיות הנפוצות ביותר, שגם הכי מושפעות מאיתנו
- חיות כבני אדם: שימוש בחיות לייצוג (והנחלת) ערכים אנושיים
- מחיקת הפרט: ייצוג חיות כאילוסטרציה ל"מין הביולוגי" המופשט
- החיים כמאבק תמידי: "פורנו אלימות" גלדיאטורי והטיית הטריפה
בנוסף להצגת כמה מהכשלים האופייניים לז'אנר, נבחן דוגמאות בולטות מהסדרות המוכרות ביותר, נבדוק מה השתנה בסדרות החדשות מהשנים האחרונות, ונסקור כמה סרטי טבע נדירים ומומלצים שחורגים מהנורמות הבעייתיות ומציעים מבט אחר על הטבע.
1. הפקה בעייתית: פגיעה במצולמים והונאת צופים
יש לפחות שני דברים בסיסיים שעלולים להיות בעייתיים (מאוד) בהפקת סרטי וסדרות טבע, שלא נעסוק בהם באמת בכתבה הזאת מעבר לאזכור הנושא. האינטרס המסחרי של ההפקה למשוך צופים ולהגדיל רווחים עלול לפתות מפיקים מפוקפקים ליצור "שואו" על חשבון בעלי החיים המצולמים - ו/או על חשבון האמת:
- פגיעה בחיות במסגרת הצילום: יכולה להיגרם במכוון (למשל, כדי לייצר סצינה יותר דרמטית) או ברשלנות (למשל: הדבקה במחלות, חשיפה לטורפים, הברחה מהקן). כולל הגדלת הסיכון לחייהן או לרווחתן וגרימת מצוקות שונות (וכמובן מוות). צילום חיות בשבי (עם או בלי גילוי נאות) מעלה שאלות רבות נוספות לגבי אחריות ההפקה לחיי ורווחת החיות המצולמות, כולל העולה בגורלן בתום הצילומים.
- הטעיה מודעת של הצופים: יכולה להיות בעניינים שניתן להתווכח על מידת חשיבותם (כמו הסתרה מהצופים שסצנה מסוימת צולמה בשבי ולא בטבע) ויכולה להגיע עד להמצאת בדיות גמורות - למשל פברוק התנהגויות או אירועים לשם הסנסציה, הדרמה או ה"בידור".
בהיסטוריה של סרטי הטבע אפשר למצוא מקרים שבהם שולבו שתי הבעיות הנ"ל יחד: זיוף בוטה יחד עם התעללות בחיות המצולמות. הדוגמה הידועה ביותר לשמצה בתחום היא כנראה הסרט ש"הוכיח" את אמיתות "תופעת התאבדות הלמינגים": "השממה הלבנה" ("White Wilderness") של אולפני דיסני מ-1958.
יוצרי הסרט (שזכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר...) קנו והביאו למינגים לאלברטה (אזור בקנדה שאין בו בכלל למינגים) ודחפו אותם פיזית אל מותם - רק כדי לצלם "סצנה מטורפת" של "התאבדות המונית" שמתרחשת כביכול בנורבגיה - שכמובן לא באמת קיימת בשום מקום בטבע.
קשה להאמין, אבל הסרט התקבל במשך עשרות שנים (ומבחינת רבים - עד היום) כ"הוכחה מצולמת" למיתוס על "התאבדויות למינגים המוניות". רק ב-1982, במקרה, חשפה תוכנית טלוויזיה קנדית את ההונאה.
אבל המיתוס כבר השתרש עמוק בתודעה הציבורית, והונחל לדורות (לפחות). בין היתר באמצעות השפה ("למינגים" הפך למטבע לשון לתיאור מי שהולכים לאבדון "אחרי העדר") והתרבות הפופולארית - מבחינת רבים "למינגים" הוא שם של משחק מחשב נוסטלגי (שבו נחיל יצורים קטנים מוצא את מותו בדרכים קומיות שונות).
לא ידועים לנו מקרים כל כך בוטים של הונאה והתעללות מהשנים האחרונות, ואפשר לקוות שזה בגלל שהם פחתו או אפילו נעלמו, ולא רק הוסתרו היטב וטרם התגלו. אבל כן נחשפו פה-ושם מניפולציות מעודנות יותר שננקטו על ידי מפיקי סדרות טבע מהשנים האחרונות. בסדרות כמו "Hidden Kingdoms" ו-"Blue Planet II", התברר שנעשה שימוש נרחב בבעלי חיים בשבי שהוצבו בסטים מעוצבים כדי לצלם סצנות שקשה לצלם בטבע. לעיתים קרובות, קולות החיות הם אפקט קולי שנוסף בעריכה. טענות חמורות יותר לא גובו (בינתיים, לפחות) בהוכחות מוצקות. ככה למשל, בסדרה "Our Planet" של נטפליקס, הוצגה סצנה קורעת לב שבה ניבתנים נופלים מצוקים גבוהים אל מותם. בעוד שהסדרה קשרה את זה למחסור במשטחי קרח בגלל שינוי האקלים, עלו טענות שצוות הצילום (ורחפניו) אולי תרמו לפאניקה של החיות, שעלתה לחלקן בחייהן. מה האמת? קשה לדעת.
בהמשך כתבה זו נניח לצורך הדיון שהצילומים נעשים תוך ההתחשבות והזהירות הראויות בחיות המצולמות, וגם שהיוצרים לא כללו בסרט שקרים מכוונים, לפחות בעניינים (שנראו להם) מהותיים - ונתמקד בבעיות שקשורות בהשפעת היצירות על הצופים ועל עיצוב תפיסתם את הטבע וחיות הבר.
2. מיתוס "הטבע הבראשיתי"
"סרטי טבע מטעים את הצופים לחשוב שיש עוד הרבה נופים בתוליים בעולם. אין."
(דיוויד אטנבורו, מגיש סרטי הטבע המוכר בעולם)
אחד מ"חוקי הז'אנר" הלא-כתובים אך הבסיסיים של סרטי הטבע המודרניים, במיוחד הפקות-הענק (שמכונות "בלו-צ'יפ") הוא הצגת הטבע כמרחב בראשיתי, לרוב רחב ושופע, שלא נגוע בשום נוכחות אנושית. לכאורה זה נראה כמו עניין של מוסכמה אמנותית, סגנון, משהו שנעשה רק כדי לא “לקלקל את החוויה” - אבל בפועל המחיקה וההפרדה האלה מעבירות מסרים בעייתיים שעלולים להאפיל על כל מסר חיובי מוצהר שהסרט מבקש להעביר.
כדי ליצור את אשליית "הטבע הבלתי-נגוע", יוצרי סרטים נאלצים להשתמש יותר ויותר בטכניקות ומניפולציות של עריכה וצילום שמסתירות את סימני הציוויליזציה. צוותי צילום משקיעים מאמצים כבירים כדי להימנע מהכנסת כבישים, גדרות, כבלי חשמל, מטוסים, אשפה, שלטי פרסומת או תיירים לפריים - גם כשאלה נמצאים במרחק מטרים ספורים מהחיה המצולמת. כל המאמצים האלה עוזרים למעשה לטפח אשליה, מצג-שווא, של מרחבים אינסופיים ומוגנים - בזמן שבמציאות מדובר לעיתים קרובות ב"כיסים" מבודדים אחרונים של בתי גידול שמוקפים בפיתוח אנושי מסיבי המאיים על הישרדותם. הנטייה להפנט את הצופה עם יופי ויזואלי שנשקף מכל פריים מוקפד עלולה גם היא לחזק את התחושה שמה שרואים בסרט היא מערכת אקולוגית בריאה.
הגיאוגרפית אליזבת הנסי טוענת ש"ארץ בראשית" (כשמו של סרט טבע ישראלי שמהווה דוגמה טיפוסית לטענתה) היא לא מקום, אלא "מוצר" שנועד לספק צורך נפשי של האדם המערבי "לברוח" מהתיעוש. הנסי, כמו רוב מבקרי מיתוס הבראשתיות מתמקדת בנזק שהוא גורם לקהילות ילידיות, שגם הן נמחקות מהפריים פעמים רבות, לפי חוקי הז'אנר. כשסרטי טבע מציגים אזורים בגלפאגוס, באמזונס או בסוואנות של אפריקה כ"גני עדן" שנותרו מחוץ לזמן, הם מוחקים גם היסטוריה אנושית ענפה במקום ואפילו עלולים להכשיר נישול קהילות ילידיות.
אבל נזקי מיתוס הבראשתיות רחבים יותר. המיתוס מעוות את הבנת המציאות שלנו במקום לשפר אותה: אי אפשר ללמד באמת על החיים של חיות בר כיום בלי להזכיר את האיומים הכי גדולים עליהן - שגרמו לאוכלוסיות שלהם להצטמק בשלושה רבעים רק בעשורים האחרונים. להראות את חיות הבר שוב ושוב מאוימות ונפגעות מחיות בר אחרות - אבל לא מכבישים, גדרות, זיהום, ציד, ושאר הפרעות אנושיות - זוהי צנזורה אידיאולוגית סוגנית (אבל דווקא סרט שינסה לחרוג ממנה עלול להיתפס כ"אידיאולוגי"). כשהצנזורה הזו נעשית שיטתית בכמעט כל סרטי וסדרות הטבע שאנשים נחשפים אליהם - היא יוצרת תפיסה שגויה לחלוטין של המציאות.
ההפרדה הזאת לא רק מקדמת תפיסה עובדתית שגויה של העולם אלא גם תפיסה ערכית בעייתית. מיתוס "הטבע הבתולי" מטפח את ההפרדה המלאכותית בין "תרבות" (אנושית בלבד) לבין "טבע" (פראי!) ומחזק את התחושה שמדובר בניגודים. צנזור האדם ותוצריו מחזק את תפיסתו כ"לא חיה/טבע" ואפילו "ההפך מחיה/טבע". זה לא רק מזיק ליכולת שלנו להזדהות באמת עם בעלי החיים (או להבין שגם להם יכולה להיות תרבות) זה גם יוצר אצל הצופה תחושה שהטבע מתקיים כביכול בעולם מקביל משלו, עולם פנטסטי שלא באמת מושפע מאיתנו ומהבחירות היומיומיות שלנו. בפועל, כמובן, כל הטבע וכל התרבות בעולם נאלצים להצטופף יחד על אותה מעטפת כדור דקיקה.
צילומי טבע מרהיבים מ"עולם אחר" לא-נגוע אף פעם ולו ברמז לתוצר אנושי - עוזרים לטשטש את העובדה שהטבע לא נמצא על פלנטה אחרת - אלא נאבק ברובו בקושי לשרוד באותו עולם מצטופף שבו אנו חיים, שבו זיהומים כמו מיקרו-פלסטיק התגלו אפילו בגופם של יצורים שמבלים את כל חייהם באנטרקטיקה.
3. על מי מספרים: היררכיית הכריזמה
סרטי טבע מתיימרים להכיר לנו את הטבע אבל בפועל הם נוטים לספר לנו שוב ושוב בעיקר על חלק קטן וכמעט קבוע מתוכו. למרות שהשמות נוטים להתיימר לייצג את "כוכב הלכת המופלא" שלנו כולו - הם בוודאי לא עוזרים לנו להבין כמה טבע וכמה חיות בר נותרו כיום בעולם, וגם לא לתפוס את המגוון העצום של מינים בעולם, או אפילו מדגם סביר שלהם. במקום זה, הם נוטים לחזור ולהתמקד שוב ושוב במספר מצומצם של יונקים גדולי גוף ואהובים כמו פילים, קופים, פנדות ואריות ("מגה-פאונה כריזמטית") - מה שיוצר תפיסה מעוותת של המגוון הביולוגי בכדור הארץ וחשיבותו. הבחירה של מפיקים בחיות שאנשים כבר מכירים ואוהבים מובנת כמובן מבחינה מסחרית (גם רוב הסרטים ההוליוודיים החדשים מבוססים על מותגים מוכרים וסרטים קודמים) - אבל היא מטשטשת את המגוון שקיים בטבע ומנציחה את הזיהוי של הטבע עם קומץ חיות מוכרות. היא גם מחזקת את תפיסת החיות האלה כ"חשובות" יותר מחיות אחרות - למשל קטנות יותר, או כאלה שפחות דומות לנו, כמו ציפורים, זוחלים ודגים. מחקר שניתח את הייצוג של יצורים חיים בסדרות טבע מצא פער אדיר (גם אם צפוי) בין הייצוג על המסך לבין השכיחות בטבע.
להעדפות האלה יש השלכות ישירות על הישרדות חיות הבר בטבע: הן קובעות (או מנציחות) את סדרי העדיפויות של הציבור במימון פרויקטים של שימור - שיכולים להגדיל משמעותית את סיכויי השרידה של המין בטבע בעתיד הנראה לעין. חיות שנחשבות ל"חמודות" או "מלכותיות" זוכות לתרומות רבות, בעוד שמינים מאוימים וחיוניים אקולוגית (כמו דגי סלמון, למשל) או דווקא נפוצים-מדי ומאיימים אקולוגית (כמו פרות, למשל) זוכים לרוב להתעלמות. כמובן, אין גם כמעט ניסיונות ללמד את הצופה על המערכת האקולוגית כשלם.
בעבר, הספרות וההיסטוריה התמקדו כמעט אך ורק במלכים ובמלחמות. הבחירה הזו לא רק "תיארה את המציאות" (או חלק קטן ממנה), אלא גם קיבעה את התפיסה שרק לחזקים ולעשירים יש חשיבות. שרק חייהם וסיפוריהם ראויים באמת להתעמקות. המעבר למחקר וכתיבה על חיי היומיום של אנשים פשוטים הלך יד ביד עם המאבק לשוויון זכויות ולדמוקרטיה: כשהתחלנו לראות את האדם הפשוט - התחלנו גם להכיר בערכו. למרבה הצער, נדמה שרוב סרטי הטבע עדיין תקועים בעידן 'המלכים והמלחמות'. רובם מתמקדים בקומץ 'מינים אצילים' כמו אריות ופילים, ובסצנות של טריפה ואלימות (וראו סעיף 7 להלן), תוך התעלמות מהעולם העשיר של יצורים "קטנים" ולפעמים "יומיומיים" יותר - אבל מרתקים וחשובים לא פחות.
4. וממי מתעלמים (מהחיות הנפוצות ביותר)
סדרות טבע מתפעלות (בצדק) מהאינטליגנציה של חיות בר בטבע, ומתרגשות (בצדק) מטרגדיה של פילון יתום - אבל לא יזכירו, בוודאי לא בטון דומה, את האינטליגנציה או הטרגדיות שנגרמות להרבה יותר בעלי חיים - על ידינו, בעיקר בתעשיית הבשר. למה החיים והמוות של עשרות מיליארדי בעלי החיים בתעשיית הבשר בכדור הארץ אף פעם לא זוכים לתיעוד ולייצוג בסדרות טבע? האם אין דברים מעניינים לתעד ולחשוף שם? או שהרגש שמעוררים סרטי טבע חייב להיות תמיד רק של היקסמות חיובית?
גם תעשיית הבשר בכללותה לא תוזכר כמעט בסרטי טבע למרות הקשר (ההרסני) ההדוק שלה לטבע ולחיות הבר. תעשיית הבשר, נזכיר, היא, בין היתר:
- הגורם מס' 1 בעולם לצמצום המגוון הביולוגי
- "יצרנית" של רוב ביומסת בעלי החיים היבשתיים בעולם כיום
- צורכת את רוב שטחי הקרקע הפוריים בכדור הארץ
- ומהווה את הגורם העיקרי לבירוא יערות
אפשר לקרוא להתעלמות ממנה בסרטי וסדרות טבע - "התעלמות מהפרה שבחדר"...
סרטי טבע רבים מתיימרים לעודד את הצופים להיאבק למען שימור יערות הגשם, אבל יימנעו לחלוטין מלדבר על הגורם שאחראי לכך יותר מכל - מחשש להרתיע. הם נמנעים במכוון מלאתגר את הדיסוננס הקוגניטיבי של הצופים אוכלי הבשר שלהם. הסרטים מתעקשים לשמור על הטבע כ"חלום מתוק רחוק" או "גן עדן אבוד", במקום כנושא שקשור לבחירות הצרכניות שלנו - גם על חשבון האמת, ועל חשבון מטרותיהם המוצהרות.
5. חיות כבני אדם וכסמלים
האנשה - כולל דיבור במונחים אנושיים מוכרים על בעיות של חיות אחרות - יכולה לשמש ליצירת עניין והזדהות, כמו גם להמחשת מרכיבים שונים של חיי החיות; אבל היא גם עלולה לבלבל ולעוות את ההבנה שלנו - ואפילו להכפיף לחלוטין את בעלי החיים ועולמם לערכים אנושיים.
דיבור על בעלי חיים תוך הדגשת ערכים אנושיים שהם מגלמים (כמו משפחה או הקרבה), במיוחד כשזה נעשה בקריינות-רקע (voice-over) סמכותית, פסקנית ויודעת-כל של דמות בלתי נראית ("קול אלוהים") - נוטה להפוך את סרט הטבע למעשייה עם מוסר השכל, ולרדד את הטבע לכדי תפאורה אקזוטית. זה יכול לייצר הזדהות, אבל לא פעם על חשבון הדיוק או האמת, ובעיקר - לא באמת עם החיות עצמן, אלא עם הערכים שהן נבחרו לייצג. למשל בסרט כמו "משפחת הקיסרים" "קול האלוהים" של מורגן פרימן (בגרסה האמריקאית) ממסגר את חיי הפינגווינים כ״סיפור על״ משפחה גרעינית, נאמנות זוגית והקרבה הורית. עד כמה הזדהות עם גיבורי הסרט היא הזדהות עם הפינגווינים עצמם - ועד כמה היא הזדהות עם הערכים הללו?
בסדרות כמו "שושלות" של ה-BBC או "עיר הפינגווינים" של נטפליקס, בעלי החיים מוצגים בצורה מואנשת, לעתים בקריצה קומית. לא פעם הדימוי האנושי קרוב לתופעה שהוא בא לתאר - והוא עוזר להנגיש אותה עבורנו ("עיר הפינגווינים" גם לא מטפח את מיתוס הבתוליות ולא מסתיר ואף ממחיש היטב כמה "הטבע" מעורב בלי הפרד במרחב האנושי). אבל לעתים הדבקות בקלישאות אנושיות ונוסחאות עלילה שחוקות מטשטשת ומעלימה את העובדה שבעלי חיים שונים מאיתנו מבחינות רבות - ולפחות מהנוסחאות הספרותיות-קולנועיות שלנו. אין ספק שחשוב ומעניין להדגיש את נקודות הדמיון (הרבות) בין מינים שונים לבינינו - אבל מעניין וחשוב לא פחות להמחיש גם את ההבדלים. אחרת - כל החיות הופכות לגרסאות חלקיות (ופגומות) של קנה-המידה היחיד (שחשוב) כביכול - אנחנו.
אחת הדוגמאות הכי בולטות לכך היא האופן שבו סרטי טבע נוטים להשליך על חיות נורמות חברתיות אנושיות לגבי מגדר ומיניות. והדוגמה הקלאסית לכך היא השימוש הביזארי בפינגווינים כנשק במלחמת התרבות…
פינגווינים הפכו לפני שני עשורים למוקד החם של מלחמת התרבות האמריקאית (ובמידה רבה - הגלובלית) כששני צדי המתרס הפוליטי ניסו "לרתום אותם" לייצוג (והוכחת עליונות) השקפת עולמם. המשותף לכולם היה (משום מה) ראיית התנהגות הפינגווינים באנטרקטיקה ("הטבע") כמודל תקף להתנהגות האנושית הרצויה או אפילו האידיאלית. כולם הניחו שהטבע משקף את הטוב - ולכן מיהרו להציג (יש יאמרו 'לצייר' או 'לפברק') את ה"טבע" בהתאם להשקפתם על הטוב. וכך מה שנראה כמו עניין רב בפינגווינים היה בעצם עניין רב בעצמנו תוך שימוש בפינגווינים כמו בחיות בספרי ילדים - כאריזות יפות לתכנים אנושיים.
הסרט "משפחת הקיסרים" מ-2005 זכה להצלחה חסרת תקדים ולפרס האוסקר - אך גם לביקורת רבה על השימוש בטבע ככלי ל"תיקוף" ערכים אנושיים, שמרניים במקרה הזה. בגרסה האמריקאית, הקריינות ה"אלוהית" של מורגן פרימן הדגישה ערכים של מונוגמיה ומשפחתיות (בניגוד למקור הצרפתי הקליל יותר, בו מחשבות הפינגווינים עצמם דובבו, כדמויות אינדיבידואליות בגוף ראשון), והסרט אומץ במהרה בחום על ידי קבוצות נוצריות אמריקאיות שראו בו הוכחה ל"טבעיות האוניברסלית" של המשפחה הגרעינית האנושית ה"מסורתית".
אלא שהמדע חושף תמונה שונה למדי לגבי חיי הפינגווינים מזו שמצייר הסרט. הפינגווינים הקיסריים הם "מונוגמיים" רק לעונה אחת - הם מחליפים בני זוג מדי שנה. גם מבחינות אחרות ההתנהגות שלהם כנראה לא תמיד עומדת בציפיות החסודות שהקהל השמרני של הסרט שוכנע לתלות בהם. הספרות האתולוגית מתארת מגוון רחב של התנהגויות מיניות ומשפחתיות בקרב פינגווינים - כולל, אבוי, זוגות מאותו מין שמגדלים גוזלים יחד. עובדות לא נוחות כאלה הושמטו לחלוטין מהסרט (בין אם כדי "לא לבלבל את הקהל" כביכול ובין אם במפורש כדי לא לפגוע בנרטיב השמרני). ההשמטה הפכה בעייתית עוד יותר בגרסת "קול האלוהים" האמריקאית, שהתיימרה יותר לספר את סיפורם של כל הפינגווינים הקיסריים כביכול, ולא רק של משפחה אחת מסוימת (גם אם "ייצוגית"). אגב, הטבע הוכיח שהוא לא עובד אצל אף צד, כשהנחיל אכזבה דומה לצד הליברלי בוויכוח: זוג פינגווינים זכרים שגידלו יחד גוזל והוכתרו כ"זוג גאה" (גם בספר ילדים שאף תורגם לעברית) התפרק כעבור שנה לטובת קשר חדש עם נקבה של אחד מהפינגווינים ה"גאים".
חוקרות אקו-פמיניסטיות טוענות שסרטי טבע סובלים מ"ביופוביה" - פחד מהגיוון המיני והמגדרי העצום שקיים בטבע. רבייה מוצגת פעמים רבות לא רק בתור התכלית היחידה להתנהגות מינית (מה שגם לא נכון) אלא אפילו בתור המניע היחיד להתנהגות חברתית בכלל. זה כמובן גורם למיניות שלא למטרות רבייה להיתפס כ"לא-טבעית", "חריגה" ולכן גם כראויה להעלמה (צנזור). זה מוחק חוויות רבות של הנאה, משחק ואינטימיות לא-רבייתית בקרב חיות. בנוסף, צמצום כל הקשרים החברתיים למושגים כמו "המשכיות המין" מציג את בעלי החיים כאוטומטים ומזהה אותם עם הגנים שלהם, ולא כפרטים מרגישים ייחודיים.
סרטי טבע מיינסטרימיים נוטים להשתמש במונחים טעונים מההקשר האנושי כמו "בעל", "אישה", "משפחה" ו"בוגדות", גם כשהם רחוקים מאוד מלתאר אפילו בקירוב את ההקשר ומערכות היחסים הנהוגות במינים המתוארים. זה מקשה עלינו להבין את המורכבות האמיתית של היחסים בין זכרים ונקבות בטבע, או למשל את ההתנהגות החברתית של מינים כמו הבונובו (מטריארכליים, עם פעילות מינית ענפה, כולל בין בני אותו מין) או צבועים נקודים, שלא מתאימים לנרטיב המקובל.
6. הצגת מינים במקום אינדיבידואלים
סרטי טבע רבים מציגים בעלי חיים בתור ארכיטיפ של המין הביולוגי שלהם ולא כיצורים אינדיבידואליים עם רצונות, קורות חיים, יחסים ואופי מסוימים. הם יספרו לנו על "הפיל" (או על "הפילים") - שהוא מין ייצוג מופשט תיאורטי של המין הביולוגי (שהוא קטגוריה אנושית מומצאת), במקום על הפילים המסוימים שתועדו בצילומים. ההנחה המובלעת היא כמובן ש"כל הפילים הם (בגדול) אותו הדבר", או לפחות שיותר חשוב להכיר עובדות טריוויה כלליות על פילים מאשר להכיר מקרוב עדר פילים ספציפי. זה כמובן יוצר הבדל תהומי, קטגורי, מול קולנוע תיעודי שמעמיד בני אדם במרכזו - שמטבעו מתמקד ומתעניין דווקא בפרטים הייחודיים של הגיבור או הקהילה המתועדים - ולא בהכללות מדעיות מופשטות.
היומרה לתאר את "חיי המין כולו" גם מגדילה משמעותית את הסיכון שהסרט יפיץ מידע בעייתי ושגוי (או לפחות לא עדכני, כעבור זמן מה) - בניגוד לדיווח שמתמקד בתיאור חיה או להקה ספציפיים כפי שתועדו. כמובן - הפקה עצלה עלולה גם לנסות ולערוך צילומים של חיות שונות ל"סיפור (מומצא) של חיה ספציפית" אבל התוצאה בפועל תהיה כנראה דומה: טשטוש כל ייחוד (שיוכל לחשוף את השוני בין הפרטים השונים מהם הורכבה הדמות) - ותיאור מעין "ארכיטיפ אופייני" של המין (בעיני היוצרים).
בסדרות הטבע הגדולות, קצב העריכה והדגש על “רגעי שיא” דרמטיים מטשטשים אפילו את "הסיפור (הדמיוני) של המין" לטובת סיפור מופשט, מכליל ודמיוני אף יותר - "הסיפור של הטבע"! שכמובן נוטה להיות סיפור אימה נוטף דם. למה? בזה יעסוק הסעיף הבא והאחרון.
7. "פורנוגרפיה של אלימות" והטבע כזירה
סדרות הטבע הפופולריות נוטות להקדיש זמן מסך לא פרופורציונלי לרגעים של קונפליקט, רצוי מדמם: מרדפים, ציד וקרבות טריטוריאליים. כדי למשוך קהל חובב ספורט ואקשן, הז’אנר מאמץ את שפת סרטי המתח והפעולה: פסקול דרמטי ומועצם, שימוש בהילוך אטי להדגשת עוצמת המכה, "עריכת מרדף" קצבית והוספת אפקטים קוליים (כמו נשימות כבדות ואפילו שבירת עצמות) שכלל לא הוקלטו בשטח.
סדרות כאלה כמעט כופות על הצופה להפוך ממתבונן בטבע למשתתף במופע ראווה מדמם. המציגים אינם שחקנים או ספורטאים והדם הוא לא מלאכותי - זה סבל ומוות אמיתיים לגמרי שמוצגים כ"בידור ספורטיבי". המשיכה הזו לסבל והרג היא לא חדשה כמובן; היא מוכרת לנו עוד מקרבות החיות והגלדיאטורים בזירות הרומאיות. אבל סדרות הטבע מתהדרות לא פעם ביומרה "חינוכית" מתקדמת - לטפח חמלה והזדהות עם עולם החי; בפועל הן דווקא מטפחות לא פעם התענגות על פחד וכאב (סדיזם).
בפועל, המציאות הביולוגית רגועה בהרבה מהתמונה המצטיירת מסדרות הטבע. רוב זמנם של בעלי החיים מוקדש למנוחה, אכילה נינוחה, אינטראקציות חברתיות מורכבות וטיפול שגרתי בצאצאים. בניגוד למיתוס ה"דרוויניסטי" הפשטני של מלחמת הכל בכל - הטבע מבוסס במידה רבה על סימביוזה, שיתוף פעולה ואפילו אלטרואיזם. אבל מפיקי תוכניות הטבע סבורים שמאבקים וטריפות יעזרו להם למשוך יותר צופים ולמכור יותר פרסומות - ולכן התחושה שניטעת בצופה הממוצע היא שהטבע הוא זירת קרבות. "טבע מדמם".
זהו דימוי מזיק לא רק לבעלי חיים אחרים אלא גם לבני אדם אחרים ולחברה האנושית בכלל. הציור של הטבע כ"זירה מדממת" הוא לא רק "לא נכון מדעית" אלא עלול לשמש בתור חיזוק אידיאולוגי ל:
- הצדקת אכילת בשר: הפיכת הטריפה לתופעה שמייצגת את החיים בטבע עוזרת בפועל להצדיק אכילת בשר בכלל ("ככה זה בטבע") אפילו בחברת שפע - ואפילו משקים תעשייתיים ("הן מוגנות שם מטריפה!"). השימוש בטבע כמודל מוסרי, גם אם לא היה כל כך סלקטיבי, לוקה בכשל הלוגי הנטורליסטי.
- הרגשת עליונות על הטבע: ההתמקדות באימה ובאלימות הפראית יוצרת ניגוד מחמיא לצופה. היא מאפשרת לו להרגיש "נאור" ומוגן בתוך הציוויליזציה, כשהוא מתבונן ב"ברבריות" של הטבע ממרחק בטוח. כך, במקום לקרב את האדם לטבע מתוך כבוד, הסדרות הללו למעשה מנכרות אותו ממנו ומקבעות את תפיסת העולם שרואה בטבע מקום מאיים שצריך לכל הפחות להפריד מאיתנו, ורצוי גם "לרסן" ו"לכבוש".
- "דרוויניזם חברתי": קיבוע התפיסה שהטבע הוא מקום של אכזריות בלתי נמנעת עוזר להצדיק אכזריות גם כלפי בני אדם.
סרטים וסדרות מסוג אחר
הסדרות הגדולות החדשות: ניצני שינוי
בעשור האחרון, תחת ביקורת ציבורית ומדעית גוברת, החלו סדרות הטבע לשלב (לרוב עדיין ב"שוליים": בפרקי הסיום או 'מאחורי הקלעים') תכנים שעוסקים בהרס הסביבה ובמשבר האקלים. יש בזה כמובן שיפור, אבל האופן שבו הנושאים האלה משולבים ומוצגים עדיין זוכה לביקורת. מעבר לעניינים שכבר נידונו, מעניין לציין שסדרות חדשות כמו "עולם מופלא" ו"כוכב הלכת המופלא" מרבות להדגיש נרטיב של "חוסן" הטבע. הן מציגות מקרים שבהם הטבע מצליח להשתקם במהירות אחרי שהאדם יוצא מהתמונה, כמו בצ'רנוביל אחרי אסון הדליפה הגרעינית. חוקרים טוענים שהדגשת יתר של ה"חוסן" הטבעי - עלולה ליצור שאננות, כאילו הטבע תמיד כבר "ימצא דרך להסתדר" עם מה שלא נמשיך לזרוק עליו ולקחת ממנו מבלי לחשוב על זה יותר מדי. "החוסן הטבעי" הוא מסר מרגיע שנועד לתת לצופים תקווה (או למתן את הרתיעה שעלול ליצור אצלם העיסוק המרומז באחריותם, אפילו הקולקטיבית, למצב העולם), אבל הוא חוטא כנראה למציאות של ההכחדה ההמונית שאנו מצויים בשיאה. בטווח ההיסטורי הנראה לעין, עבורנו ועבור ילדינו וילדיהם ונכדיהם - צמצום המגוון הביולוגי הוא תהליך בלתי הפיך. מין שנכחד - כבר לא יחזור לחיים (כן, למרות ההבטחות הנחרצות של כמה חברות ביו-טק "להחזיר לחיים" ממותות או זאבי-בלהות).
כדאי לראות את הסדרה "עולם מופלא 3" (Planet Earth III, 2023). מעבר לצילומים הנפלאים, העונה השלישית שמה דגש חסר תקדים על השפעות האדם על חיי הבר והטבע. פרק שלם מוקדש ל"אנושות" ולדרכים שבהן חיות בר נאלצות לנווט בעולם שמשתנה במהירות על ידינו. ובכל זאת עדיין זה פרק נפרד…
*
אבל למרות הדומיננטיות הברורה של הפקות הענק, פורסמו בשנים האחרונות יצירות קולנועיות מרתקות שמנסות לאתגר את המוסכמות וההטיות המקובלות בז'אנר, ולהציע דרכים חדשות להתבונן בטבע או לחוות אותו.
"כל מה שנושם" (2022)
בעיר ניו דלהי, שבה חיים מיליוני בני אדם לצד פרות, חולדות, קופים, כלבים (ועוד ועוד) - זיהום האוויר חמור כל כך שהציפורים פשוט צונחות מהשמיים. הסרט עוקב אחרי שני אחים, וטרינרים חובבים, שמנהלים במרתף ביתם מרפאה מאולתרת לעופות דורסים, ומנסים להציל את הציפורים המותשות והפגועות, המתקשות לנשום. העבודה בבית הצפוף אינה פשוטה, וקולות הציוצים מתערבבים בקולות הסתה מאיימים שנשמעים מהרחובות. הסרט, הספוג באופטימיות מפתיעה, זכה בפרס הראשון בפסטיבל סאנדנס.
בניגוד גמור לסרטי הטבע ה"קלאסיים" - הסרט הזה מצטיין בהצגת הטבע לא כגלויה רחוקה, אלא כמי שמושפע ישירות מהכאוס העירוני. במקום נופים צחים בתוליים - המצלמה מתעדת את הזבל והזיהום, שמזמן הפכו למאפיין הבולט של סביבות מחיה ובתי גידול רבים (לא רק בלב הבירה ההודית). הסרט ממחיש שהטבע לא נמצא "אי שם מעבר לקשת" אלא "כאן", לכוד איתנו במרחב האנושי או מושפע ממנו באופן דרמטי. גיבורי הסרט ממחישים בצורה מעוררת השראה שדאגה לטבע ולבעלי חיים היא לא עניין שרלוונטי רק ל"מומחים" או משהו שבהכרח מתבצע ב"שמורות טבע" אקזוטיות - אלא משהו שכולנו יכולים לקחת בו חלק בצורות כאלה או אחרות.
מורתי התמנונית (2020)
סרט טבע בהפקת נטפליקס שזכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. הסרט מתאר בנימה אישית ואינטימית וחסרת יומרות - שנה שבמהלכה נפגש היוצר מספר רב של פעמים עם תמנון בר ממין נקבה - פרק זמן שמהווה את רוב חייה. כבר בעצם הבחירה במין בעל החיים שעומד במוקד היצירה אפשר לראות שבירה של המוסכמות: לא רק שלא מדובר ביונק גדול ומאריך חיים - מדובר על רכיכה קטנה שחיה מתחת למים חיים קצרצרים יחסית. המרחק האבולוציוני הגדול מאיתנו מקשה לכאורה על הבנה אינטואיטיבית של התנהגותה ועל ההזדהות איתה על ידי הצופים.
וחשוב לא פחות - הסרט לא עוסק בניסיון לספר את סיפורם של כל התמנונים או כל התמנונים מסוגה - אלא בניסיון צנוע ומדויק בהרבה: לספר את הסיפור של התמנונה הספציפית המתועדת, של המפגשים איתה ושל הניסיון להבין אותה וליצור איתה קשר. העובדה שהסרט פורסם בתקופה שבה מוקמים המשקים התעשייתיים הראשונים בעולם לתמנונים (שארגונים רבים נאבקים נגד הקמתם) מעניקה לו חשיבות מיוחדת נוספת.
"גונדה" (2020) ו"פרה" (2021)
סרטים אלו מייצגים מה שמכונה לפעמים "קולנוע טבע טבעוני" (Vegan Cinema) או "אקו-פמיניסטי". בניגוד לסרטי הטבע שמסתירים בני אדם (ותוצריהם) כדי ליצור פנטזיה של טבע "לא נגוע", סרטים אלו חושפים את המציאות בה הנוכחות האנושית היא כוח שולט - אבל המצלמה ונקודת המבט נשארות עדיין לצד בעלי החיים.
הסרטים האלה גם נמנעים כמובן משילוב ה"קול מהשמיים" - אותה קריינות סמכותית שמפרשת עבורנו את העולם בשפתנו ובמושגינו. הצופה נאלץ "לשהות עם החיה" (חזירה ב"גונדה", פרה ב"פרה") ולנסות להבין את עולמה בעצמו, בלי תיווך (או עם הרבה פחות).
בעצם ההתמקדות לא רק בחיות משק - המעמד הרחב והמנוצל ביותר של בעלי חיים - אלא בחייהן של חיות אינדיבידואליות - הסרטים הללו מערערים על ההיררכיה שמשועתקת לרוב בסרטי טבע ומעניקה את אור הזרקורים רק לחיות פרא רחוקות ומעטות. הסרטים מערערים על עצם הזלזול והאדישות שלא רק הקולנוע אלא התרבות שלנו בכלל מגלה כלפי חייהם של בעלי החיים שהיא מנצלת בהיקפים חסרי תקדים.
"ציפורים נודדות" (2001)
הסרט "ציפורים נודדות" מעביר בצורה מוחשית להפליא את חוויית נדידת הציפורים, המופלאה והמרהיבה והמאוד לא נגישה עבורנו, היצורים חסרי הכנפיים.
היוצרים ליוו אלפי ציפורים אמיתיות במשך שנים ברחבי העולם, אבל העבירו את חלקן תהליכים ממושכים ובעייתיים שלא נראים על המסך, שנועדו לגרום להם להתרגל לצוות הצילום ולהתעלם ממנו - כולל גידול בשבי של גוזלי ציפורי בר ו"החתמה" מכוונת שלהם ע"י בני אדם.
בשורה התחתונה
הביקורת על סרטי וסדרות הטבע לא מבקשת לזלזל בהם, לבטל את ערכם, או להפחית צפייה בהם. להפך. אבל היא קוראת לצפות בהם מתוך מודעות לבחירות שהם משקפים - ולאפשרויות לבחור אחרת.
בעינינו, ייצוג נכון ואחראי של הטבע צריך לכלול, בין היתר:
- ויתור על מיתוס הבתוליות: הכרה בכך שאין באמת הפרדה בין הטבע והאדם, ושמזיק להציג זאת אחרת. סרטי טבע צריכים להיות פחות "גלויה יפהפיה", ויותר חקירה שמחויבת לתיעוד מציאות החיים בכדור הארץ כפי שהם כיום - בלי צנזורה.
- ערעור היררכיית הכריזמה: מתן במה למינים לא מוכרים, אפילו כאלה שנחשבים "לא יפים" ו"לא כריזמטיים", והצגת המערכת האקולוגית כרשת של קשרים ויחסי גומלין ולא (רק) כסיפור של מין בודד.
- מחויבות לאמת הביולוגית: לתעד ולתאר את מה שבעלי החיים עושים בפועל, ולא את מה שהם "אמורים לעשות". להימנע משימוש בטבע ככלי לתיקוף נורמות אנושיות, ולקבל את המורכבות והשונות המינית והחברתית של עולם החי כפי שהיא באמת - ובטח לא כאילו היא אמורה להוות מודל ומדריך להתנהגות אנושית.
