"למה לזאבים אתם לא באים בטענות?"

היכולת לבחור

הסיבה המרכזית היא - שבני אדם יכולים לבחור הרבה יותר מכל נחש, זאב או תנשמת. ובשלושה מישורים שונים לפחות:

1. במישור הצרכים התזונתיים - בני אדם הם אוכלי כל, מה שאומר שהגוף האנושי יכול לעכל הרבה מאוד סוגי מזון, ולא חייב בשר כדי להתקיים, כל עוד יש מספיק דברים אחרים (בחברות שפע כמו זו שאנו חיים בה, יש אפילו יתרונות בריאותיים משמעותיים למי שמוותרים על בשר ומוצרים אחרים מהחי). אבל לעומת זאת, נחשים, זאבים ותנשמות הם טורפים - זאת אומרת שהגוף שלהם לא בנוי בכלל לעכל צמחים, והם חייבים לאכול בשר כדי להתקיים.
2. במישור הזמינות - יש הבדל ברור בינינו, שחיים בחברת שפע שסובלת מהשמנת יתר, לבין כל מי שחיים בטבע. רוב החיות, כמו רוב בני אדם בהיסטוריה, לא ממש יכולות לבחור מה לאכול, כמו שאנחנו מתלבטים מול וולט או מול המקרר. היום אנחנו מקווים בעיקר שהארוחה הבאה תהיה טעימה, אבל כדאי לזכור שהמצב הכי "טבעי" הוא פשוט לקוות שהארוחה הבאה תהיה. בקיצור, זה ההבדל בין אפשרות בחירה אמיתית, מתוך הרבה אפשרויות, לבין שום בחירה.
3. במישור היכולת הקוגנטיבית - נראה שאין לזאבים, נחשים או תנשמות אפשרות לפתח הסתייגות מוסרית מופשטת מפעולה שהם צריכים בשביל הקיום שלהם, ומעוגנת בדחפים חזקים שלהם. לעומת זאת, לבני אדם, יש יכולת לקבל החלטות כמו להפסיק התנהגות שגילינו שהיא פוגעת באחרים ולא הכרחית לנו. רוב בני האדם לא מרגישים דחף להרוג חיות (ולמעשה, אפילו בקושי מסוגלים להסתכל על צילומים מטושטשים ממשחטה). בקיצור, לרוב בני האדם הבוגרים יש יכולת בחירה (אם לאכול בשר, למשל) על בסיס המצפון והשכל והם לא מוגבלים רק לקבלת החלטות באינטואיציה, "מהבטן" (שזו הדרך היחידה שבה טורפים בטבע מחליטים מה לאכול).

בנוסף לכל ההבדלים ביכולת הבחירה בין טורפים בטבע לבני אדם - יש גם הבדל תהומי בין מה שעובר על הנטרפים בטבע לעומת בעלי החיים שנולדים ומתים בתעשייה. הסבל והפחד סביב טריפה הם בלי ספק קיצוניים, אבל הסבל והפחד שעוברים על בעלי החיים שמובלים לשחיטה על סרט נע עם שוקר חשמלי - הם קיצוניים לא פחות. רק שבנוסף לפחד ולכאבים של הדקות האיומות האחרונות האלה - בעלי החיים שאנחנו אוכלים סובלים גם מרעב וצמא כי לא נותנים להם אוכל ושתייה ביממה האחרונה לחייהם; מצפיפות קיצונית; מחום; משברים בעצמות מהדחיסה האלימה לכלובים; ועוד ועוד. ובעוד שטריפה ממוצעת נמשכת דקות מעטות - תהליך ההמתנה לפריקה והרג במשחטה נמשך שעות רבות ולפעמים יותר מיממה! כמו שחשף למשל התחקיר הסמוי שעשינו במשחטת זוגלובק שבה תיעדנו עשרות אלפי תרנגולים ממתינים במשך מעל 15 שעות, מיובשים עד מוות, בכלובים דחוסים, רק כדי שישלפו ויהרגו אותם כשהם כבר גוססים שעות. ומעבר לזה - הסבל שלהם מתחיל כמובן עוד הרבה הרבה לפני המשחטה, ונמשך שבועות וחודשים, או אפילו שנים, כמו במקרה של פיטום דגים בכלובים ובריכות. חיים של סבל. בניגוד לאיילות שנטרפות בסוואנה אחרי חיי חופש בביתן הטבעי - הכבשים, התרנגולים או העגלים בתעשייה לא ידעו יום אחד יפה בחיים שלהם. ה"טריפה" שלהם מתחילה כבר במדגרה.

אבל אם הטיעון ש"ככה זה בטבע" כל כך גרוע - איך זה שכל כך הרבה אנשים משתמשים בו?