האם אפשר להחזיר לחיים חיות שנכחדו?

הגיע הזמן להגיד את זה בצורה ברורה - התשובה היא: לא!

ממותה מצויירת

האם אפשר להחזיר לחיים את הדיזונאורים? להחיות את הממותות? ואת מיני האדם האחרים כמו הניאדרתלים? האם מדובר ביכולת שהאנושות עתידה לרכוש בשנים הקרובות כפי שמצטייר מרוב הדיווחים בנושא, בהתבסס גם על הצהרות של חברות מסחריות שפועלות בתחום? מחקר חדש שפורסם השבוע עוזר לתקוע סיכה בבלון יחסי הציבור הנפוח שנקרא "החייאת חיות נכחדות"

בניגוד להנחה הנפוצה בכתבות אוויליות לאינספור בתקשורת, כמו גם בסרטי מד"ב ואפילו בכמה "פרסומים מדעיים" - הרעיון "להחזיר לחיים" מינים שנכחדו לפני יובלות הוא מופרך מבחינות רבות. בנוסף, הפרויקטים להגשמתו-לכאורה מחייבים עינוי המוני של בעלי חיים ואפילו את האצת הכחדתם של מינים בסכנת הכחדה שהצליחו לשרוד אותנו, בינתיים. למותר לציין שהחייאת חיות נכחדות לא מהווה יעד מדעי ביולוגי ובוודאי לא יעד של אף ארגון רציני לשימור מינים או להגנת הסביבה. בפוסט הזה אנסה להסביר למה, ואפנה לכמה כתבות נדירות שמצביעות על כמה מהחורים העצומים בסיפורים על הממותות והניאדרתלים שתיכף יחזרו להלך בינינו כביכול.

כתבה ממקור ראשון "החוקרים שיחזירו לחיים את האדם הקדמון והממותה"

מרוב דובי פנדה לא רואים את היער

יש לבני אדם נטייה פסיכולוגית עמוקה להתמקד בפרטים. גם כשאנחנו חושבים על חיות בכלל, ועל חיות נכחדות בפרט, אנחנו לא יכולים להכיר ולזכור רבבות מינים, ולרוב מתמקדים במעט מאוד מינים מוכרים ואהובים. כמו דובי פנדה למשל. וזה יופי של דבר, ובסיס להמון פעילות חיובית, כל עוד זוכרים שמינים לא מתקיימים בחלל ריק או במטא-וורס או בכמה גני חיות. מין הוא לא כמה פרטים מנוונים שלו שנולדו בשבי ונידונו למות בו - אלא אוכלוסייה גדולה מגוונת ועצמאית שמקיימת את עצמה. השאיפה לשמר מינים היא ערך חשוב - אבל יש אי הבנה מהממת לגבי האמצעים להגשים אותה.

דב פנדה בגן חיות

מה שחיוני כדי לשמר מינים באמת - הוא לשמר בתי גידול ולא פרטים. כשמשמרים בתי גידול לא רק משמרים אוכלוסיות מגוונות (גנטית, אפיגנטית ותרבותית) של המין האהוב והמוכר שאותו שואפים לשמר, כמו את הידע והמסורות שחיוניים לשרידתו לאורך זמן (למשל בעיתות בצורת); אלא יחד איתו משמרים גם מגוון גדול של מינים אחרים שחיים באותו בית גידול, חלקם אפילו מבלי שאנחנו יודעים על קיומם (בזכות השימור אולי נזכה לכך בעתיד); וכמובן אנחנו משמרים גם את המצע שיאפשר לו להתקיים (ולשגשג ולהתפתח) לאורך זמן - בית גידול טבעי שהוא מותאם אליו.

האם למשל יש בגני חיות "פילים"? 

פיל מואכל בגן חיות

השאלה אולי נראית מוזרה, אבל בגני חיות יש פילים שבויים, למעשה מאולפים-למחצה גם בלי להתכוון, מעצם החיים בחסדי בני אדם. אנטומית הם אולי זהים לפילים בטבע - אבל בעלי חיים הם לא רק פוחלצים זזים (מעט) ונושמים. "פילים" בגני חיות הם רק צל חיוור של פילים עצמאיים בטבע מבחינת מורכבות החיים, ההתנהגויות והאתגרים. אין להם מושג איך למצוא אוכל או לחפור בור מים, איך לתקשר עם עדר רחוק דרך תנודות קרקע או מתי צריך לבקר במערות המלח כדי ללקק מינרלים חיוניים. פילים הם גם הידע והמסורות התרבותיות הקבוצתיות של פיתרון בעיות שפיתחו פילים בבתי גידולם הטבעיים העצומים לאורך עידנים ארוכים, אבל שברגע שהם אובדים - אין שום דבר שיכול להחזיר אותם.

אנחנו יכולים להסתדר עם חיים במקומות עם אקלים קיצוני בזכות הרבה מאוד טכנולוגיה. מזגנים למשל. לבעלי חיים אין קיום אמיתי מחוץ לבית גידול שמותאם לצורכיהם, ולפעמים זה אומר מחוץ לבית הגידול הספציפי שצרכיהם הותאמו אליו בתהליך של עשרות מיליוני שנים ויותר. כשמשמרים יצור שבית גידולו הוחרב - מנשימים מלאכותית יצור שדינו נגזר לחוסר התאמה ותלות, ושצפוי להתנוון במהירות (ולו מחוסר מגוון גנטי מספק). 

ראו למשל את החזון המפוקפק הזה שאופייני לכתבות מדע פופולארי בנושא, שהוא שיווקי-מסחרי הרבה יותר מאשר מדעי (ההדגשות שלי):

"השבה מהכחדה היא תהליך שמאפשר לנו ליצור באופן פעיל עתיד טוב יותר, ולא רק כזה שהוא פחות גרוע ממה שאנחנו מצפים לו. זה לא ממש חשוב אם לא נצליח להשיב יצור שהוא ממותה ב-100 אחוז או 100 אחוז יונה נודדת. מה שחשוב הוא – שהיום אנחנו יכולים להנדס תא פיל כך שהוא יבטא גן של ממותה. בתוך כמה שנים הגנים האלה של הממותה עשויים לייצר חלבונים בפילים חיים, והפילים הבנויים מהתאים האלה עשויים, כתוצאה מכך, לא עוד להיות מבודדים בכיסים של אזורי חיות מצטמקים באפריקה ובאסיה. במקום זה, הם יהיו חופשיים לשוטט בשטחים הפתוחים של סיביר, אלסקה וצפון אירופה, ולהשיב למקומות האלה אל היתרונות של אוכל עשב דינמי גדול שנעדר במשך כ-8,000 שנה." ("עד כמה אנחנו קרובים ליום שבו נחזיר לחיים דינוזאורים וממותות?")

הפרויקטים הללו מנסים תמיד לגרום לנו לדמיין את הקרבנות שלהם כמי שיהיו "חופשיים לשוטט" - בהתעלם לחלוטין מהשאלה האם באמת יוכלו לעשות זאת יותר מכל פיל שנולד בשבי והאם יש סיכוי שרשויות רוסיות יתירו לעדרי ממותות לשוטט בחופשיות - ועוד במטרה למנוע שינוי אקלים (שרוסיה צפויה דווקא להרוויח ממנו בענק בשל מיקומה הצפוני והפשרת שטחים עצומים להתיישבות ולכריית משאבים בחוג הקוטב הצפוני).

הפרויקטים האלה מבוססים כמובן על אדישות מוסרית לאלפי הקרבנות ולכל הסבל שהם יחייבו לייצר. כדי להוליד פיל מהונדס גנטית להיות דמוי-ממותה יצטרכו הרבה מאוד פילות לעבור הליכים ארוכים שיחייבו את חטיפתן מהטבע והחזקתן בשבי, על סמך הידוע לנו משיבוט הכבשה דולי (ובעלי חיים אחרים). לרוב מצביעים ארגוני שימור על האבסורד בסיכון פילים - מין בסכנת הכחדה בעל סיכויי שימור - בשביל הסיכוי להביא לעולם פילי-ממותה ספורים שסיכוייהם לשרוד לאורך זמן כאוכלוסייה, בוודאי בטבע, אפסיים. כדי לבסס אוכלוסייה בת-קיימא של עדרי ממותות בסיביר יהיה צריך כנראה להפוך את כל עשרות אלפי הפילות שנותרו בכדור הארץ ל"פונדקאיות" (מאונס) של בן-הכלאיים המהונדס, שההיריון והלידה שלו לא צפויים להיות קלים או טובים לבריאותן, בלשון המעטה.

פילים חוצים נהר רחב בסרי לנקה

אבל הפרויקטים האלה מבוססים גם על יהירות ובורות בנוגע למורכבות הביולוגיה. סביר שאת היזמים הממולחים המורכבות הזו פשוט לא מעניינת, כי הם שואפים להישג מסחרי-תקשורתי שלא מצריך בהכרח קיום של אפילו מקצת ההבטחות החגיגיות שהם מפזרים כעת בתקשורת (כמו עדרי הממותות שישוטטו בסיביר ומינעו שינויי אקלים, למשל). בעולם שלנו אנשים יכולים להרוויח יפה גם ממכירות אשליות שווא, או להכתיר כהצלחה גם פיל נכה מגודל ושעיר, שיהיה היחיד שיוצג לקהל מבין שלל אחיו הנכים עוד יותר ממנו, אבל יזכה לפרסום ושלל מרצ'נדייז בדמותו.

הפיל הוליד עכבר: מממותה לחולדה

בנוסף לכל, מסתבר שהחורים בתוכנית ההחייאה מחדש צצים אפילו הרבה קודם. מסתבר שגם יצורים שחשבנו שכבר "מיפינו" לגמרי - ולפחות הרבה יותר משאי-פעם נוכל לעשות לממותות - אנחנו עדיין לא באמת מכירים מספיק בשביל לשחזר ו"להקים לתחייה" (כלומר ליצור מחדש). כך הראה לפחות המחקר שהתפרסם השבוע (ב-9.3.22) ביחס לבעל חיים מוכר לנו הרבה יותר מהממותה: חולדת אי חג המולד.

המחקר (Probing the genomic limits of de-extinction in the Christmas Island rat) בדק האם יש לנו את הידע הגנטי כדי להשיב לחיים בעל חיים שחי עד לפני הרבה פחות זמן - 100 שנה בלבד - באי חג המולד (על שמו נקראה) עד שחוסל על ידי חולדות שהגיעו עם אוניות אירופיות בתחילת המאה ה-20. הידע הגנטי המלא הוא כמובן רק נקודת מוצא ראשונית ביותר להחייאת מין נכחד, אבל המחקר החדש מראה שאפילו היא רחוקה מאוד מלהיות בהישג ידנו. ניתן לקרוא סקירה של המחקר בהארץ כדי להתרשם עד כמה

רוב כלי התקשורת שמחים לזרום עם ההונאה של המיזמים המסחריים-תקשורתיים האלה, ורואים בה אולי רק הגזמה שיווקית סטנדרטית. עצם האפשרות "לשחק באלוהים", לרע ולטוב, מציתה את הדמיון, מעוררת רצון להגיב ובעיקר טראפיק, כלומר הקלקות. וזה בעצם כל מה שצריך כיום בשביל להיכנס ל"חדשות". המחקר הביקורתי שפורסם השבוע כמובן לא הפריע לצוות חוקרים אחר להשיג השבוע ממש סיקור נלהב וחסר כל ביקורת להבטחתם "להחיות מחדש את הזאב הטזמני", כולל באתר החדשות הפופולארי בישראל, למרות שזה גם פרסם בעבר סקירות שכללו (גם אם בהצנעה עריכתית יחסית) ראייה ביקורתית/מפוכחת של הבעיות בתחום, כמו זו מאת ד"ר יונת אשחר ממכון דוידסון. אבל קשה לצפות שזה ישתנה בקרוב.

רוצים לשמר מינים? תעשיית הבשר היא הגורם מס' 1 להכחדת מינים אפילו לפי ההערכות השמרניות והאוהדות לתעשיות החי של דו"ח האו"ם, ומשק החי הוא התעשייה שצורכת הכי הרבה משאבי קרקע על כדור הארץ (יותר שטחי קרקע משמשים לגידול מזון לבעלי חיים מאשר לבני אדם…). מעבר לתזונה צמחית יוכל לפנות שלושה רבעים מהאדמות החקלאיות בעולם, דבר שיבטל את המוטיבציה להמשיך ולברא יערות ולהשמיד בתי גידול, ואף צפוי להפוך את המגמה ולהרחיב משמעותית את שימורם. ושימור בתי גידול טבעיים, זו כאמור הדרך היחידה לשמר מינים באופן בר-קיימא - והרבה מהם בבת-אחת. 

אולי אחרי שנפסיק להכחיד מינים בקצב מסחרר, נוכל להתייחס ברצינות להצעות "להשיב לחיים" מינים שכבר הכחדנו. אולי. מי יודע, אולי עד אז הטכנולוגיה כבר באמת תוכל לאפשר להגשים את זה, ולא רק לענות חיות במיזם מסחרי חסר טעם ומחריד שנידון מראש לכישלון.

דג טונה חובש מסכת פנדה בכרזה של הארגון לשימור לחיות בר

השורה התחתונה

האם אפשר להחזיר לחיים חיות שנכחדו? לא. אפשר לנסות להנדס גנטית חיות שיהיו בנות-כלאיים של מין שקיים כיום ומין שנכחד, במחיר של הרבה סבל ומוות, אבל בכל מקרה לא מדובר על הקמה לחיים של מין שהיה ואיננו, ובוודאי לא על שחזור אוכלוסייתו המגוונת והידע שאפשר לו לקיים את עצמו בטבע. מחקרים מראים שאפילו הבסיס לפרויקט - שחזור המטען הגנטי המקורי - הוא מאתגר בהרבה ממה שמקובל להניח, אפילו ביחס לחיות שנכחדו רק לאחרונה יחסית.