למה מדינת וושינגטון אסרה בחוק על "חקלאות תמנונים"?
לפני מספר ימים, ב-13.3.24, חתם מושל מדינת וושינגטון בארה"ב על חוק ראשון מסוגו בעולם - לאיסור על חקלאות תמנונים. זהו הישג חשוב ומרשים ראשון לקמפיין לאיסור עולמי על חקלאות תמנונים. אבל מה זאת "חקלאות תמנונים" בכלל? האם היא באמת בעייתית יותר מכל חקלאות-חי אחרת? למה החליטה וושינגטון לאסור על חקלאות תמנונים באופן גורף? והאם חקלאות תמנונים צפויה להיאסר במדינות רבות נוספות ולהפוך מוקצית - או דווקא להתנרמל?
במהלך פורץ דרך להגנת בעלי חיים ימיים, אישרה מדינת וושינגטון בארה"ב חוק האוסר על גידול תמנונים מסחרי במדינה, לראשונה בעולם. ההישג מסמן ניצחון משמעותי עבור "המכון לחיים ימיים", ALI, והתנועה להגנת בעלי חיים בכלל. הצעות חוק דומות מקודמות כיום במדינות חוף נוספות בארה"ב. בקליפורניה והוואי הן כוללות גם איסור על מכירה של מיני תמנונים מסוימים.
הקמפיין שקורא לאסור על חקלאות תמנונים הושק לראשונה רק לפני שנתיים. גם חקלאות תמנונים בעצמה היא תחום חדש מאוד שעדיין מנסה להתמודד, בהצלחה חלקית בלבד, עם קשיים ואתגרים רבים, החל בקושי הבסיסי לכלוא המוני תמנונים חיים בשטח צר לאורך זמן. רק במדינות ספורות בעולם - ספרד, מקסיקו, יפן - הוקמו עד כה חוות לפיטום תמנונים חקלאי, קטנות וניסיוניות עדיין.
ב"חוות" האלה מנסים לעשות לתמנונים מה שבני אדם עושים בהצלחה לתרנגולים או לחזירים מזה זמן רב: ייצור על סרט נע, פיטום והרג - במטרה למכור את בשרם למאכל. רוב חיי התמנונים בתעשייה צפויים להתקיים במתקנים שקועים בתוך מי ים, בדומה לכלובי דגים.
למה לאסור על חקלאות תמנונים?
התמנון - חסר החוליות עם המוח (או המוחות) הכי מפותח בעולם - הפך כבר סמל לאינטליגנציה המפתיעה של בעלי חיים ימיים. להיכרות האינטימית של רבים עם תמנונים תרמו מאוד סרט הדוקו המומלץ "מורתי התמנונית" (2020, זמין בנטפליקס) והצלחתו העצומה.
למי שהתרשמו מהחוכמה, היצירתיות והרגישות של תמנונים אולי לא צריך להסביר מה רע בתעשייה ש"תייצר", תפטם ותשחט מיליונים מהם בכמה שפחות עלות. אבל מה גורם למדינה שלמה בארה"ב לאסור על קיומה של תעשייה עתידית אפשרית לחופיה, ולהטיל בכך מגבלה נדירה למדי על חופש העיסוק במדינה?
דו"ח מפורט של הארגון CIWF, "חקלאות תמנונים: מתכון לאסון" - מפרט שורה ארוכה של סכנות אפשריות מקיומה של חקלאות תמנונים, ושלל סיבות טובות למנוע את היווצרותה, אפילו מנקודת מבט שלא רואה כל בעיה בניצול אכזרי של בעלי חיים.
הקמפיין הציבורי נגד חקלאות תמנונים מדגיש שתי סיבות מרכזיות לאסור על חוות תמנונים:
- רווחת בעלי חיים: תמנונים הם בעלי שמאוד לא מתאימים לחקלאות ימית; לא סתם חוות תמנונים הן לא דבר שהצליחו להקים עד היום, למרות המוטיבציה הכלכלית שהייתה שם תמיד. תמנונים הם יצורים סקרנים ופעלתנים בעלי יכולות קוגניטיביות מפותחות. גידולם בכלובים צרים ושוממים גורם להם שעמום ותסכול חריף. בנוסף, תמנונים, למרות התחכום שלהם (ויש יאמרו - אולי בגללו…) לא אוהבים במיוחד חברה. מבחינתם - טוב היות התמנון לבדו. יש להם אופי בודד (סוליטארי) ומאוד טריטוריאלי. גם אם יצליחו למנוע מהם להרוג אחד את השני במתקנים הצפופים - למשל באמצעות הפרדתם זה מזה במחיצות כלשהן - הם מאוד יסבלו מהגבלת התנועה ומהקרבה התמידית לאחרים (זאת בנוסף לגורמי מצוקה מוכרים יותר מכלובי דגים: מים מזוהמים, מחסור בחמצן, טפילים, מחלות, ועוד). שני ארגונים בינלאומיים מובילים לרישוי ופיקוח על "רווחת בעלי חיים בחקלאות ימית" - RSPCA ו-Friend of the Sea - התחייבו לא להעניק שום סוג של תוויות פיקוח והסמכה לכל צורה של גידול תמנונים; הארגונים הכירו בכך שאי אפשר לגדל את המין הזה בצורה שלא תגרום לו סבל חריף ומתמשך.
- הגנת הסביבה: לגידול מסחרי של תמנונים צפויות להיות השלכות סביבתיות שליליות חמורות. תמנונים הם טורפים, והאכלתם צפויה להגביר את הביקוש לדגי בר, שנמצאים תחת דיג-יתר חמור גם כך. בנוסף, חקלאות תמנונים יוצרת עומסים כבדים של תרכובות חנקן וזרחן וצפויה להכניס לסביבה הימית מזהמים רבים כמו דשנים, קוטלי אצות, חומרי חיטוי ותרופות. חוות תמנונים ימיות צפויות להעביר לסביבות הימיות ולבעלי החיים בהן מחוללי מחלות וטפילים שנוטים לשגשג בחוות צפופות, וכן תמנונים לא מקומיים במספרים גבוהים במקרה של בריחות.
במה זה שונה מכל חקלאות חי אחרת?
למי שמכיר את הבעייתיות של משקי-חי תעשייתיים בכלל - הבעיות שלעיל עשויות להיראות מוכרות למדי. למעשה, הן לא שונות כל כך מהטענות נגד כל משקי החי התעשייתיים, כולל אלה של החקלאות הימית כמו כלובי הסלמון.
קחו לדוגמה את הטענה של הקמפיין, ש"אין שיטות שחיטה הומניות מאושרות לתמנונים". זה נכון למרבה הצער גם לגבי השיטות להרג דגים בתעשיית המזון כיום. האם דמם של הדגים אדום פחות?! (טכנית הוא, אפשר לומר, אדום "הרבה יותר" כי תמנונים משתמשים בנחושת במקום ברזל להולכת החמצן בדמם ולכן דמם בכלל כחול!)
ובאופן כללי יותר - אם משווים את הבעיות עם חקלאות תמנונים לבעיות עם חקלאות דגי סלמון למשל (שגם היא מתבצעת בכלובים שקועים בים) - מגלים, שלא במפתיע, דמיון מוחלט: גם חקלאות כלובי סלמון גורמת נזקים סביבתיים נרחבים וסבל ומוות למגוון יצורים ימיים. גם דגי סלמון הם טורפים שצריך להאכיל בפי 3 בשר מאשר הם "מייצרים". גם כלובי סלמון מפיצים לסביבתם הימית מחלות וטפילים קטלניים רבים. אז מה ההבדל המהותי?
הבדל מהותי אולי לא קיים באמת. מבחינת הארגון המרכזי מאחורי הפרויקט למניעת תעשיית תמנונים חקלאית, ALI, ההבדל הוא פחות מהותי ויותר מעשי: העובדה שתעשיית כלובי הסלמון - למרות שהיא רק בת עשורים ספורים - היא כבר בגדר "עובדה קיימת", בעוד שתעשיית התמנונים עדיין לא באמת נולדה. הרבה יותר קל למנוע משהו שעוד לא קרם עור וגידים להיווצר, מאשר לאסור ולבטל משהו קיים, שכבר קיבל את כל האישורים ומגלגל רווחים (השוו למשל את 20 השנים שלקח למאבק לסגירת חוות הקופים במזור להצליח - לשנתיים שלקח למנוע הקמת חוות קופים נוספת באור הנר).
חסרי חוליות - חסרי זכויות?
"השאלה כלל אינה "האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?" או "האם הם מסוגלים לדבֵּר?" אלא "האם הם מסוגלים לסבול?"
הציטוט המפורסם הזה של הפילוסוף ג'רמי בנת'ם הוא אולי הקלישאה הכי מוכרת של התנועה לזכויות בעלי חיים. הוא מבטא את הרציונל הבסיסי ביותר שלה. אנחנו מחרימים בשר, ביצים וחלב כי ייצורם כרוך בגרימת סבל רב ליצורים שמסוגלים לסבול. אבל איזה יצורים מסוגלים לסבול ואיך יודעים את זה?
יש לנו שפע ראיות עצום לכך שכל בעלי החוליות (יצורים עם חוט שדרה ומוח) מרגישים כאב ויכולים לסבול - יונקים, עופות, זוחלים, דו-חיים ודגים (כן, גם לדגים כואב). אין לנו (לפחות כיום) ראיות דומות לגבי חסרי החוליות שמקיפים אותנו, רובם חרקים קטנים ופשוטים יחסית - שונים מאוד מהתמנונים, שהיו עד לא מזמן רחוקים מעינינו ומתודעתנו לגמרי.
לא מפתיע לפיכך שתמנונים - כמו כל חסרי החוליות - לא חוסים תחת הגנת חוק צער בעלי חיים הישראלי. בעל חיים מוגדר בו כ"בעל חוליות למעט האדם". תמנונים הם אמנם מאוד יוצאי דופן בתחכומם ביחס לרוב מיני חסרי החוליות - אבל הם עדיין חסרי חוליות - ולפיכך חסרי הגנה חוקית מפני התאכזרות. המחוקקים כנראה לא חשבו כלל על תמנונים כשחוקקו את החוק ב-1994. הגיע הזמן שחברי הכנסת ישקלו מחדש את הכללת התמנונים תחת כנפי החוק, לאור הידע הרב עליהם שנצבר בשנים האחרונות.
בכל מקרה הכוח הגדול ביותר היה ונותר בידי הצרכנים. לא צריך לעצור את הנשימה במתח לישועה שלא תגיע ממחוקקים. כל עוד יימשך הביקוש למוצרי התעללות - יימצאו יצרנים ומדינות שיתירו את ייצורם, ודרכים לסחור בהם. כדי למנוע סבל, או לפחות לצמצם אותו, אנחנו צריכים להפסיק לשלם לתעשיות מתעללות.