כמה זמן לוקח לדג למות?

בקיצור - בני אדם אוכלים הרבה יותר מינים של דגים מאשר מינים של יצורי יבשה - והורגים אותם בשיטות מגוונות הרבה יותר. עם זאת, אפשר להעריך ששתי שיטות ההרג (או סיבות המוות) הנפוצות ביותר של דגים בתעשיית המזון הן, כנראה, חנק והקפאה בחיים, או שילוב של השתיים.

מוות מחנק

חנק הוא גורם מוות נפוץ מאוד, אולי הנפוץ ביותר, של דגים בתעשיית המזון. אבל האם תופתעו בשלב זה לגלות שגם זמן החנק של דגים מחוץ למים משתנה מאוד - בין דקות ספורות לבין שעות, ימים ואפילו… חודשים (כמו במקרה של דגים שיכולים לנשום גם מהאוויר)?

מחקרים שונים מצאו טווחי זמן שונים למדי שבהם דגים שמנוצלים בתעשיית המזון מאבדים את ההכרה כתוצאה מחנק - בין דקות לשעות בודדות. אחד הקשיים להעריך זמן גסיסה בצורה אחידה היא שהתנאים בהם מתרחש חנק הדגים במפעלי הרג ואריזה ובשווקים הם מאוד שונים - חלקם מאיצים את המוות ומקצרים את הגסיסה (חיתוך זימים) וחלקם להפך (חנק על קרח). אפילו באותה שיטה עצמה הבדלים קטנים-לכאורה בטמפ' ובלחות (ובתנאים סביבתיים נוספים) יכולים להאריך או לקצר את גסיסת הדגים משמעותית.

יש עוד סיבוכים וקשיים במחקרים, שיוצרים ביניהם שונות גדולה, כמו הסיבוך של ההבדל בין "מוות" לבין "איבוד הכרה" - השני מתרחש לפני הראשון לרוב, והוא בדרך כלל זה שבאמת מעניין את מי שמתעניינים בסבלם של בעלי חיים. אבל הוא גם קשה יותר לאבחון חד-משמעי מחוץ למעבדה (למשל, בתנאי מפעל הרג המוני). עוד בלבול אפשרי הוא בין איבוד הכרה לאיבוד יכולת תנועה: שיתוק שרירים יכול להתרחש כשהדג בהכרה מלאה - ולהפך, תנועות עשויות להיות רפלקסים נעדרי-מודעות.

הנה כמה ממצאים של מחקרים בנושא:

• מחקר הולנדי בדק כמה זמן לוקח ל-6 מינים מבוקשים של דגים (ביניהם הרינג, בקלה וסול) לאבד הכרה מרגע ההוצאה מהמים, ומצא שאם נלווה לחנק גם חיתוך זימים - איבוד ההכרה הגיע אחרי 25-65 דקות (שלושת רבעי שעה בממוצע) - ובלי חיתוך (חנק בלבד) - הגסיסה של הדגים התארכה ל-55-250 דקות. כלומר - חלק מהדגים נחנקים למוות במשך יותר מ-4 שעות, ובממוצע במשך כשעתיים וחצי!
• לפי דו"ח מדעי מהשנים האחרונות שסיכם מחקרים של עשורים (FARMED FISH WELFARE REPORT, 2020) בהקפאה בחיים (כלומר, "בריכת קרח" כנהוג ב"דגת הארץ" וב"מפעלי דגים" רבים אחרים) הגסיסה נמשכת בין 12 דקות למספר שעות עד איבוד ההכרה, תלוי בין היתר במין הדג. למשל: דגי טרוטה גוססים במשך 28–198 דקות, דגי סלמון - במשך 60 דקות, ודגי באס - במשך כ-20 דקות בממוצע.
• יש גם מחקרים שמצאו נתונים שונים מאוד, על גסיסה קצרה יותר, בת כמה דקות בלבד. ההבדלים נובעים - מלבד מהדברים הברורים כמו הבדלים במיני הדגים, גודלם, וכו' - כנראה גם מהבדלים בשיטות להערכת אובדן הכרה בדגים (ר' להלן) או רצון לנקוט "משנה זהירות". כמו למשל המחקר שמצא שלדגים (ממינים אחרים שהמוזכרים לעיל) לוקח "רק" כ-4.5 דקות לאבד את ההכרה מרגע שהם מתחילים להיחנק אם חותכים להם את הזימים, ועד 10 דקות אם לא חותכים להם את הזימים (בין 2.6 ל-9.6 דקות ליתר דיוק).
• מחקר בדק את הזמן הממוצע עד איבוד ההכרה של אמנונים - הדג הנצרך ביותר בישראל - ומצא שהוא לוקח 5 דקות במקרה של גסיסה מחנק, 4.7 דקות מדימום (לרוב חיתוך זימים), ו-20 דקות גסיסה עד איבוד הכרה מהקפאה במי קרח.

גסיסה במים

חלק מהדגים בתעשיית המזון - במשקי פיטום דגים ובדיג כאחד - סובלים למעשה מגסיסה ארוכה הרבה יותר, למשל כשהם מושארים לגסוס בתוך המים. לעתים הם גם מתים במים, ולעתים הם מועלים למות על היבשה/הסיפון.

• בדיג של דגים גדולים (למשל טונה) קשה לפעמים להעלות לסיפון את הדגים כשהם נאבקים במלוא כוחם. בשיטות מסוימות נוהגים להשאיר אותם כשהם לכודים בקרס בתוך המים במשך 8-12 שעות (!) כדי שיתישו את עצמם במאבק להשתחרר - ומעלים אותם רק כשהם מגיעים לאפיסת כוחות ומפסיקים לזוז. מדובר כמובן בגסיסה ארוכה ומזוויעה במיוחד.
• ישנן שיטות דיג רבות שבהן הדג לא נחשף לאוויר גם זמן רב אחרי שנלכד ברשת או בקרס. אחת הבולטות בהן היא דיג באמצעות רשתות זימים ("קירות" רשת אנכיים שמוצבים בים - בעזרת מצופים מחוברים לחלק העליון ומשקולות לתחתון) או מערכי חכות למשל, המוצבים במים כמלכודות ונאספים רק לאחר יום ויותר של גסיסה לחלק מהיצורים שנתפסו בהם.
• ואפילו בדיג רשתות נגררות  (למשל דיג מכמורת - רשת שנגררת על הקרקעית) - מחקר מצא שדגים ברשת מכמורת "בילו" ברשת בתוך המים פרק זמן שנע בין 10 דקות ל-18 שעות (הראשונים והאחרונים שנתפסו בה). רמות הורמון הסטרס שנמדדו מגוף הדגים הלכו ועלו בעקביות אפילו אחרי 12 שעות של כליאה בתנאים האלה (הנתונים מהדוח הזה, עמ' 15). 28% מהדגים מתים עוד בתוך הרשת לפני שהועלתה מהמים, רובם כנראה מחנק בגלל חוסר יכולת לפתוח את הזימים. 16% נוספים מתו מחתכים ופצעים פתוחים שנגרמו מהרשת והמאבק ההמוני להיחלץ ממנה. מחקר קנדי מצא שדגי סלמון שנתפסו ברשתות זימים היו תשושים באופן חמור כשהוצאו מהמים, אבל אם הוצאו מהמים אחרי חצי שעת מאבק במקום שעה - מצבם היה פחות גרוע במובהק.

הימום דגים

הסטנדרטים של הארגון העולמי לבריאות בעלי חיים (ה-OIE) כוללים הימום של כל הדגים לפני הריגתם, וקובעים שההימום "צריך לגרום אובדן הכרה ותחושה בלי לגרום עקה, אי-נוחות או כאב". שני סוגי ההימום שהארגון ממליץ עליהם הם:

• הימום מכאני - לרוב מעין אקדח שיורה "מסמר" שחודר למוח הדג במהירות - וגם הורג את הדג, בנוסף להימום שלו. השילוב של הימום והרג במכה אחת הוא יתרון לתעשייה; אבל השיטה דורשת כיוונון מדויק לכל דג על פי גודלו, וקל מאוד לפספס - ולהותיר את הדג חי ובהכרה מלאה. אין עדיין נתונים אמינים על מידת הדיוק (או מספר ה"פספוסים") של הפעלת מכשירי ההימום הללו בתעשייה. נראה גם שיש מספר מיני דגים שנוטים לשרוד הימום מכאני באחוזים גבוהים במיוחד.
• הימום חשמלי - שמוכר יותר מהימום חיות יבשה לפני שחיטתן, נחלק לשני סוגים: כזה שדגים יכולים להתעורר ממנו - ומצריך הרג אחריו; והימום חשמלי שגם הורג. בינתיים, השיטות השונות שפותחו רלוונטיות למעט מאוד מיני דגים. מבחינת הדגים יכול להיות להימום חשמלי יתרון משמעותי על הימום מכאני, כי הוא יכול לייתר, תיאורטית, את הוצאתם מהמים בכלל - חוויה מעיקה מאוד עבורם. בינתיים, החסרונות בולטים ורבים יותר: ברוב המינים הימום חשמלי עדיין דורש הרג נפרד, הרבה גורמים יכולים להוביל להימום לקוי, דגים מתאוששים לפעמים בין ההימום להרג, ועוד.

באופן לא טיפוסי, ה-OIE לא מציע שום פירוט לגבי אופן ההימום הנדרש בכלל, ולמיני דגים שונים בפרט (למשל עוצמת הזרם החשמלי). הסיבה העיקרית לכך היא כנראה… שהידע והטכנולוגיה פשוט עדיין לא קיימים לגבי רוב מיני הדגים.

בפועל, הימום דגים לפני הריגתם מיושם כיום במידה מוגבלת מאוד במדינות מעטות בעולם.

אפילו במדינות שבהן נהוג הימום (רק לחלק מהדגים) - קשה עדיין להעריך את האפקטיביות שלו. הימום בכל מקרה לא נהוג לאורך כל שלבי פיטום הדגים - שנמשכים בין שנה לשלוש שנים - ובמהלכם יש "דילולים" רבים, כשהדגים ה"מדוללים" מושלכים לרוב לגסוס לאט מחנק.

בשורה התחתונה

כמה זמן לוקח לדג למות? תלוי מאוד איזה דג ובאיזו שיטת הרג. ההבדלים יכולים לנוע בין דקות לבין שעות ואפילו ימים ב"שיטות הרג" מסוימות, שבמקרה של דגים הן לא פעם שיטות דווקא *להשהיית המוות ולהארכת הגסיסה* שלהם (מסיבות מסחריות) או פרקטיקות נפוצות של הפקרת "דגים מיותרים" לחנק אטי (בייבוש בריכות דגים למשל). דגים סובלים מההרג האטי והאכזרי ביותר בתעשיית המזון.