מה זאת "חקלאות טורפת"? ולמה היא כל כך מטורפת?
מהי "חקלאות טורפת"? למה היא חריגה ונדירה עולמית והיסטורית לעומת חקלאות-חי רגילה? למה היא מתרחבת לאחרונה באופן חסר תקדים? ומה יהיו התוצאות אם לא נעצור את המגמה בקרוב?
דו"ח חדש שפרסם הארגון הבינלאומי CIWF ("חמלה בחקלאות עולמית") בחודש שעבר (אוקטובר 2025) מזהיר מפני "האיום הגובר של חקלאות ימית טורפת", כשם הדו"ח (“The Growing Threat of Carnivorous Aquaculture”).
אבל מהי בכלל "חקלאות קרניבורית" או "חקלאות טורפת"?
למה "חיות משק" הן לרוב צמחוניות
"חקלאות טורפת" היא תעשייה חקלאית שמבוססת על תפריט בשרי; כלומר, תעשיה שצורכת בשר כחומר גלם, לרוב לשם פיטום חיות טורפות. למעשה, "חקלאות טורפת" יכולה להתבטא בעוד שני אופנים נפוצים:
- פיטום מינים לא-טורפים בבשר. למשל, גם דגים שאינם טורפים (כמו אמנונים בארץ) נוהגים לפטם בקמח ושמן מדגי בר כדי שיגדלו מהר יותר, כי זמן=כסף. כמו שנהגו להאכיל פרות באחיותיהן עד מגפת הפרה המשוגעת, וכמו שעדיין נהוג להאכיל תרנגולים לבשר בקמח דם וקמח עצמות של אחיהם.
- ניצול חקלאי של חיות לא-למאכל. חקלאות יכולה לנצל עד מוות בעלי חיים כחומר גלם גם לא על תקן מזון - אלא למשל על תקן "עובדי תברואה מתכלים" כמו שדגי נקאי מנוצלים בכלובי הסלמון.
"חקלאות טורפת" היא תופעה נדירה מאוד בפרספקטיבה היסטורית וגיאוגרפית. באופן מסורתי, בעלי החיים שבני אדם ניצלו בחקלאות היו כמעט תמיד צמחוניים. הסיבה לכך היא שעצם קיומו של משק-חי, כלומר אפילו החזקה של בעל חיים צמחוני במשק - היא בזבזנית מעצם טבעה, כי היא מחייבת גידול מזון צמחי לפיטומו במקום למאכל ישיר, והרבה מהאנרגיה והחלבון (ושאר הערכים התזונתיים) "הולכים לאיבוד בדרך". אבל החזקת חיה טורפת במשק-חי היא בזבזנית-בריבוע כי היא מחייבת גידול מזון צמחי וגם גידול בעלי חיים - והכל רק כדי להאכיל את חיות המשק, שעד שהן ייאכלו בעצמן - כבר המווון ערכים תזונתיים "יילכו לאיבוד בדרך". הדוגמאות ההיסטוריות יוצאות הדופן המעטות לכלל הזה רק מעידות על תוקפו - כי הן ממחישות שבני אדם עשו אחרת רק בהיעדר אלטרנטיבה, וגם אז לא תמיד ובהיקף מוגבל. למשל באמריקה כפי שראינו חלק מה"אינדיאנים" גידלו ואף "טיפחו" גזעי כלבים למאכל וללבוש - אבל אלה חברות שכלב היה החיה המבויתת היחידה שהכירו. בנוסף, כלבים הם גם לא באמת טורפים, אלא אוכלי-כל, ואפשר למעשה לגדל אותם גם בלי בשר, או בתוספת זניחה של שיירי בשר ועצמות מארוחות של בני אדם (בהיקפים קטנים).
כיום, כזכור רק 12% מהיבול של גידול השדה הנפוץ בעולם (תירס) משמשים למאכל אדם - לעומת 59% שמשמשים לפיטום "חיות משק". והמצב דומה גם בגידולי שדה אחרים. מעל 75% מהסויה בעולם משמשת לפיטום "חיות משק", עד כדי כך שמי שמחליף בורגר בשר בבורגר סויה/טופו - מקטין למעשה את צריכת הסויה (הישירה והעקיפה) שלו בעשרות אחוזים!
הבזבזנות של מזונות מהחי אינה אחידה כמובן: "ייצור" ביצים למשל, מבזבז "רק" פי 2 קרקעות מאשר מזון צמחי, בעוד ש"ייצור" בשר בקר - פי 20! אבל בממוצע, לפי מחקרים, קרקע שמייצרת מזון לאנשים שניזונים מתפריט אמריקאי ממוצע - מספיקה לגידול מזון לכמות אנשים גדולה פי 8 שניזונים ישירות ממזון צמחי (טבעוני).
ובקיצור - כל משק-חי הוא בזבזני במזון (או בקרקע) - אבל משק-חי טורף זה כבר ליגה אחרת של בזבוז.
אבל מסתבר שזה בדיוק מה שאנחנו עושים כיום ב"חקלאות-מים" - התעשייה החקלאית של פיטום דגים למאכל. כנגד כל התקדימים ההיסטוריים להימנע מכך ביבשה, הולכת וצומחת בשנים האחרונות בים במהירות תעשייה חקלאית שמבוססת בעיקר על טורפים, ויותר ויותר על טריפה. "חקלאות ימית" היא כיום מתעשיות המזון שצומחות במהירות הרבה ביותר. בזמן שרוב הציבור עדיין חי בסרט ש"חקלאות-מים" היא "אלטרנטיבה לדיג" - "חקלאות-מים" למעשה מבוססת על דיג אינטנסיבי, ולרוב למעשה מבוססת על יותר דיג מאשר דיג! נשמע אבסורדי? אבל זאת המציאות, והיא באמת אבסורדית: כשאתם קונים סלמון חקלאי, שפוטם בכלוב (וכל דגי הסלמון שנמכרים בישראל מגיעים מכלובים) - אתם גורמים (בעקיפין) יותר דיג (של דגי בר) מאשר אם הייתם קונים דג בר!
אולי תגידו שיש הבדל בין לגדל צמחים וחיות כדי לייצר בשר לפיטום "חיות משק" - לבין פשוט לתפוס חיות בוגרות בים, מוכנות (כמעט) לאכילה? אם מפטמים טורפים אבל משיגים את הבשר בשביל זה מציד של חיות ביער - אז אין בעיה של בזבוז מזון, נכון? לא באמת. כי אלא אם מדובר על יער אינסופי (וטרם יצא לנו להיתקל באחד כזה) - הוא לא יוכל לעמוד לאורך זמן בדרישות הייצור החקלאי ההמוני והבזבזני. במקרה שלנו - אוכלוסיות דגי הבר בים נידוגות כבר כיום ברובן בקצב גבוה מיכולתן להתחדש. למעשה, לפי ארגון החקלאות והמזון של האו"ם (FAO) כ-90% ממיני הדגים הנידוגים באופן מסחרי מנוצלים באופן מסוכן או על גבול הסכנה להתמוטטות אוכלוסיות. וזאת בלי להזכיר זיהומים, רשתות רפאים ושאר מלכודות ואתגרים להישרדות שמילאנו (ואנחנו ממשיכים למלא) את הים בהם. הקמת תעשיות חדשות שמסתמכות לקיומן על ציד של חיות בר ימיות בתור חומר גלם היא לא רק מגונה - אלא מהווה גם איוולת כלכלית קצרת-ראות.
תעשיות כאלה יחיו בהכרח על זמן שאול - וכשהוא ייגמר (אולי כבר בעוד כעשור וחצי) הן ישאירו את בני האדם גם בלי תעשייה חקלאית - וגם בלי דגים בים.
"חקלאות טורפת" ונזקיה
מאז 1985 הוכנסו לאירופה 78 מינים חדשים לגידול בחקלאות-מים, וכ-70% מהם תלויים בחלבון מן החי. הדו"ח החדש מציין לשלילה במיוחד את ספרד, שמייבאת שמן וקמח דגי בר מלא פחות מאשר 26 מדינות, שרבות מהן נחשבות בעלות סבירות גבוהה לדיג בלתי חוקי.
הסיבה למרדף אחרי שמן וקמח דגים מכל מקור, אפילו מפוקפק, היא פשוטה: המינים הטורפים שהחקלאות הימית מנצלת דורשים כמויות עצומות שלהם, אבל מכיוון שמדובר על ציד של חיות בר - ההיצע נוטה להיות מוגבל ותנדותי. התוצאה היא שחקלאות מים כיום תלויה תלות הרסנית בדיג. הכוונה גם להתרחבות הפיטום המסחרי של דגים טורפים כמו סלמון, דניס, פורל ולברק אבל גם לניסיון החדש של השנים האחרונות להכניס לחקלאות דגים טורפים חדשים שמעולם לא גודלו בשבי כמו טונה, או טורפים שאינם דגים ומעולם לא גודלו בשבי, כמו תמנונים.
לפי הדו"ח החדש, עד 2040 צפויה עלייה נוספת של 30% בפיטום דגים טורפים באירופה, וכתוצאה מכך גידול של 70% בדרישה לדגים בר לצורך ייצור מזון, כ־2.5 מיליון טון, שהם כ-192 מיליארד (!) דגים. רק מיזם המפעל המתוכנן לגידול תעשייתי של תמנונים באיים הקנריים לבדו יצריך 90 אלף טון של דגי מספוא בשנה, כלומר כ-7 מיליארד דגים שיילכדו ויומתו רק כדי לפטם תמנונים באופן בזבזני, מזהם, אכזרי וניסיוני.
שלוש הבעיות העיקריות שמעוררת "חקלאות טורפת" הן:
-
קריסה סביבתית
כלובי דגים גורמים לנזקים רבים לסביבה הימית, כמו זיהום מים בחומרי הדברה ותרופות, הפצת מחלות וטפילים, בריחת מינים לא מקומיים - אבל ההשפעה הכי גדולה שלהם אולי מתרחשת הרחק מהם, באמצעות הביקוש הקבוע שלהם לדגים - רבים בהרבה מאשר הם "מייצרים". אם הביקוש הזה ימשיך בהתאם למגמות הנוכחיות עד 2040, צפויה התמוטטות של אוכלוסיות דגים שהפכו ל"דגי מספוא" כמו אנשובי, סרדין ומקרל, שעלולות להוביל להתמוטטות מערכות אקולוגיות ימיות שלמות ומינים רבים נוספים, שמסתמכים עליהן לקיומן. המינים האלה מהווים לא רק מזון של בני אדם - אלא גם את בסיס שרשרת המזון הימית. קריסתם תוביל לסף הכחדה של כל מי שניזונים מהם באופן ישיר או עקיף - כולל להקות טונה, עופות ים ויונקים ימיים כמו דולפינים ולווייתנים. כמו שמסכם הדו"ח: "חקלאות טורפת עלולה לטרוף את עצמה - ולטרוף את הים יחד איתה".
-
סיכון לביטחון התזונתי עולמי
במקום לשמש ישירות כמזון לבני אדם במדינות עניות, כמויות עצומות של דגים קטנים הופכות למספוא עבור סלמון ודגים אחרים בכלובים ובריכות שנצרכים בעיקר במדינות עשירות. כ-90% מהדגים שמשמשים לייצור קמח ושמן לחקלאות ימית נאכלים גם ישירות על ידי בני אדם, בעיקר במדינות עניות במערב אפריקה, דרום-מזרח אסיה ודרום אמריקה. ככל שהביקוש החקלאי לדגי בר כמספוא יגבר - כך תיפגע הזמינות שלהם לאוכלוסיות עניות. במקומות כמו מערב אפריקה, הדיג של דגי מספוא כבר מחליש את ביטחון המזון המקומי ומגביר רעב, מחסור ועוני. גופים כמו ארגון החקלאות והמזון של האו"ם מזהירים שככה נוצרת ומתחזקת מערכת שמאכילה את הצפון הגלובלי על חשבון הדרום הגלובלי ("העשירים יאכלו עוד סלמון - והעניים יאבדו את הסרדין").
-
עינוי והרג טריליוני חיות "שקופות"
בנוסף למאות מיליארדי דגים שסובלים מתנאי צפיפות קיצוניים, זיהום וטפילים במשך כשנתיים (בלי שיש אפילו סטנדרט חוקי מינימלי לרווחת דגים) - שלקיומם צרכני הדגים לפחות מודעים - התעשייה לוכדת מספרים בלתי נתפסים של דגי בר והורגת אותם באכזריות - בהקפאה אטית או חנק. אלה המוני בעלי חיים שנשארים “בלתי נראים” לחלוטין בשיח הציבורי. לפי הדו"ח החדש, בין 500 ל-1,100 מיליארד (!) דגים מומתים כדי לשמש כמספוא חקלאי מדי שנה.
אז מה הפיתרון?
הדו"ח ממליץ על מעבר לגידול מינים לא-טורפים ובזבזניים פחות במשאבים ועל בחינת חלופות הזנה כמו מזון צמחי, אצות, חרקים ואפילו מיקרואורגניזמים. הוא ממליץ לאסור פיטום דגים בחקלאות בדגי בר שנלכדו במיוחד לשם כך, ולאשר גידול של מינים חדשים "רק אם ניתן להבטיח מענה לצורכיהם ההתנהגותיים והפיזיולוגיים". הניסוח העקיף רומז לכך שיש לאסור הקמה של תעשיית בשר תמנונים ניסיונית, וזה כמובן נכון מסיבות רבות. אבל חשוב להבהיר ששום גידול תעשייתי-מסחרי לא באמת יכול להבטיח "מענה לצרכים" של אף בעל חיים - גם בתעשיות חקלאיות יבשתיות "לא טורפות". תרנגולות צריכות לעשות אמבטיית חול ולנקר בקרקע, חזירים צריכים להתרוצץ ולשחק, פרות צריכות לרעות באחו וללקק את העגל שלהן. אבל כל זה (ועוד המון) נמנע מהם במשקים תעשייתיים. גם חקלאות-חי "רגילה" או "צמחונית" היא טורפת כלפי החיות שהיא מנצלת, אפילו אם היא מאכילה אותן רק במזון מהצומח (ו/או בקקי, כנהוג בישראל). חקלאות-חי "רגילה" טורפת גם את חיות הבר, את היערות, את האקלים ואת הבריאות של בני אדם - רוב המחלות המידבקות שאנחנו מכירים הגיעו וממשיכות להגיע משם. גם חקלאות-חי "לא-טורפת" היא מספיק מטורפת.
לכל הפחות, בואו לא נוסיף עליה טירוף חדש נוסף.