גם חיות אחרות משתמשות בתרופות?!
האם גם חיות משתמשות בצמחי מרפא - ושאר תרופות מהטבע - נגד מחלות, עקיצות ופציעות? ומה לגבי אמצעי מניעה או דווקא טיפולי רבייה? האם יש חיות שמטפלות רפואית באחרים?? ואיך זה קשור לשימוש המפתיע של ציפורים בנמלים או לחלופין - בבדלי סיגריות?
לא רק בני אדם סובלים ממחלות, פציעות וטפילים. ולא רק אנחנו מחפשים להם תרופה, או לפחות הקלה לכאב שנלווה להם. מסתבר שבעלי חיים ממינים רבים למדו לנצל את בית המרקחת העשיר שמסתתר בסביבתם, למרות העדר תוויות או הוראות שימוש: הם בוחרים בצמחים, מינרלים ואפילו חרקים מסוימים ומשתמשים בהם באופן שהוא לא חלק מתזונתם הרגילה, במה שנראה כמו מטרה מכוונת לטפל בבעיה רפואית שהם הבינו שהם סובלים ממנה! לפעמים הטיפולים שלהם דומים להפליא לתרופות וטיפולים ברפואה אנושית, מסורתית ומודרנית - ולפעמים הם שונים ומשונים (בעינינו) מאוד. בואו לקבל הצצה לכמה מהדרכים המדהימות שבהן בעלי חיים ברחבי העולם מרפאים את עצמם, בלי וטרינר ובלי מרשם!
ההכרה המדעית המאוחרת בריפוי חייתי
זואופרמקוגנוזיה (שילוב של המילים "חיה", "תרופה" ו"ידע" ביוונית): הכרה של תרופות על-ידי בעלי חיים ממינים אחרים
זואופרמקוגנוזיס הוא תחום מחקר צעיר (המונח נטבע רק ב-1987, ואין לו תרגום לעברית) שעוסק בשימוש מכוון של בעלי חיים לא-אנושיים בחומרים לא-תזונתיים לצורך מניעה או הפחתה של השפעות מזיקות שנגרמות על ידי פתוגנים, טפילים או רעלים. הוא לא מונע רק על ידי סקרנות ביולוגית אלא גם במטרה לגלות באמצעותו תרופות וטיפולים חדשים לבני אדם, אפילו לסרטן.
הכרה בזואופרמקוגנוזיס כדיסציפלינה מדעית לגיטימית הייתה תהליך הדרגתי. בעוד שתצפיות על ריפוי עצמי בחיות תועדו כבר בעת העתיקה, אמינותן הוטלה בספק, ורק לפני עשורים הוכח ריפוי עצמי בחיות בסטנדרטים מדעיים. אבל מאז המחקר המדעי בתחום התפתח מאוד. אפשר להבחין עקרונית בין שני סוגים של זואופרמקוגנוזיה - "טיפול מונע" לעומת "טיפול בדיעבד" או "ריפוי" אבל בפועל הם פעמים רבות משולבים.
שינוי התנהגות
סוג בסיסי מאוד וכמעט אוניברסלי של זואופרמקוגנוזיה הוא שינויים התנהגותיים דרמטיים שנועדו להאיץ החלמה. התנהגויות חולי אופייניות כוללות שינה מוגברת וצמצום אכילה. אלה לא רק תופעות לוואי, אלא תגובות פעילות שנועדו להגביר את סיכויי ההחלמה. צמצום הפעילות מאפשר לשמר משאבים מטבוליים יקרים, שמופנים למלחמה של מערכת החיסון בזיהום. צמצום האכילה מפחית את זמינות חומרי המזון לחיידקים שגופנו נאבק בהם. עייפות ואובדן תיאבון במחלה מיועדים לגרום לנו לנוח ולא לאכול.
גם החום הגבוה שאנחנו סובלים ממנו כשאנחנו חולים הוא לרוב לא סימפטום של החולי אלא ניסיון אקטיבי של הגוף שלנו "לצלות את החיידקים" - או לפחות להקשות עליהם להשתכפל. וזאת ממש לא תגובה ייחודית לנו: היא משותפת (כמעט) לכל העופות והיונקים (יש גרבילים במדבר שדווקא מורידים את החום…). אבל מה עושים בעלי חיים עם "דם קר" כמו דגים, דו-חיים וזוחלים? הם לא יכולים לייצר חום, אז מן הסתם זה לא רלוונטית עבורם? טעות! הם מציגים "חום התנהגותי" - בחירה אקטיבית להימצא בסביבה חמה יותר מהרגיל בזמן מחלה כדי להעלות את טמפרטורת הגוף שלהם. דג אמנון חולה ששוחה לחלק החם יותר של האגם נדחף לזה פסיכולוגית כנראה על ידי "תחושת קור", כמו שאנחנו נדחפים לנוח בזמן מחלה על ידי "תחושת עייפות".
גם בהתמודדות עם טפילים דגים לא פסיביים: הם שוחים לאזורים חמים יותר, “מתגרדים” בסלעים או קופצים מחוץ למים כדי לסלק טפילים. בנוסף, דגים שהתמזל מזלם לחיות בקרבת "תחנות ניקוי" שבהן דגי נקאי מסירים טפילים מהעור והזימים - מבקרים בהן בקביעות. התנהגויות כמו הרחבת מרחב השחייה של להקה או שינוי במבנה בעקבות הדבקה מעידות שדגים מפעילים גם אסטרטגיות חברתיות לצמצום תחלואה.
תרופות לבליעה
אחד האתגרים שמשותפים לחיים של כמעט כל יצור חי הוא התמודדות עם מחלות, מזון מקולקל וטפילים פנימיים, בעיקר במערכת העיכול. אבל בעלי חיים רבים פיתחו מומחיות שעוזרת להם להשמיד טפילים פנימיים ולרפא תחלואים. הריפוי הנפוץ ביותר בקרב חיות יבשה הוא ריפוי פנימי, באמצעות בליעה. הוא כולל צריכת חומרים חסרי/מועטי ערך תזונתי, אבל בעלי השפעה רפואית חשובה על מערכת העיכול.
דוגמה מפורסמת מגיעה משימפנזים. בשנות ה-80' חוקרים התחילו להבחין ששימפנזים חולים משנים את הרגלי התזונה שלהם: הם מתחילים לאכול צמחים מרים מאוד וכנראה לא מזינים במיוחד וקצת רעילים, שהם לרוב מתעלמים מהם. חלקם מלקטים עלים מחוספסים ובולעים אותם שלמים, אחרים אוכלים דווקא ליבה של גזע עץ מר. המשותף לכולם הוא שלרוב כבר תוך יום ניכרת הטבה במצב השימפנזים שצרכו את החומר החריג. בבדיקת הגללים שלהם מצאו החוקרים הרבה תולעים וטפילים - כולם מתים. ככה גילינו ששימפנזים "מטהרים" לפעמים את מערכת העיכול שלהם - כנראה בעידוד כאב בטן - ומחלימים ממגוון מחלות ובעיות עיכול. מחקרים הראו שזה קורה במיוחד בעונת השיא של הטפילים, ושגורים לומדים מאמא שלהם את הטריק. בצמחים נמצאו תרכובות ביו-אקטיביות אנטי-טפיליות ומשככות-כאב. התברר אפילו שגם התושבים המקומיים באפריקה הכירו את סגולות אותם צמחי מרפא: בטנזניה נצפה ששימפנזים משתמש באותם צמחי מרפא שבהם בני שבט מקומי משתמשים לאותם תסמינים.
גם בעלי חיים אחרים יודעים להיפטר מ"אורחים לא רצויים" בגופם. דורבנים מצויים שסובלים מטפילי מעיים בחורף יוצאים לחפש ולאכול צמחי מרפא שידועים בתור קוטלי תולעים. חזירי בר אוכלים שורשים של צמחי בר שעוזרים לסלק תולעים וטפילים מהמעיים. יש אפילו דיווחים על לטאות שאחרי הכשת נחשים ארסיים אוכלות שורש מסוים כדי לנטרל את הרעל בדם.
מחקרים גילו שאפילו "חיות משק" מבויתות דואגות לצרוך צמחים מסוימים כשהן סובלות מטפילים - אם רק נותנים להן אפשרות. מחקרים על כבשים ועיזים נגועות בטפילי מעיים הראו שכשהן יכולות לבחור - הן מגבירות אכילה של שיחים ועשבים עשירים בטאנינים (חומרים מרים אנטי-טפיליים) ובהמשך נמדדת אצלן ירידה בעומס התולעים במעי. כשהטפילים מפסיקים להציק להן - הן מפסיקות להעדיף את הצמחים המרים וחוזרות לתפריט שיותר טעים להן. תופעות דומות התגלו גם בבקר: פרות ועגלים שרועים במרעה מגוון נצפו מעלים את הצריכה של צמחי מרעה מרירים בתקופות של זיהום טפילי, ומפחיתים אותה כשהמצב משתפר.
סופחי רעלים ומעודדי הקאה
אכילת אדמה (גאופגיה) היא אחת ההתנהגויות הרפואיות הנפוצות והנצפות ביותר בקרב בעלי חיים. מטרתה העיקרית היא ספיחת רעלים והקלת הפרעות במערכת העיכול. כמו שבני אדם משתמשים בפחם פעיל לשטיפת קיבה. חיות בר רבות מחפשות וצורכות אדמה, לרוב אדמת חימר, שסופגת ביעילות חיידקי מעיים ורעלנים, ומקלה על כאבי בטן ושלשול.
במחקר על קופי רזוס חופשיים, תועדו 76% מהם אוכלים אדמה. אדמת החימר שנאכלה הכילה כמויות גדולות של חרסית קאוליניטית. קאולין ונגזרותיו נמצאים בשימוש נפוץ ברפואה לטיפול בשלשול ובעיות מעיים. משערים שבזכות צריכת החומר הזה רק 2% מהקופים סובלים משלשול - למרות של-89% מהם יש טפילים מעיים!
פרות בוחרות גם הן לפעמים לאכול אדמה עשירה בחרסית כדי לנטרל פתוגנים ורעלנים שגורמים כנראה לכאב בבטנה. כשהיתה לפרות אפשרות - הן העדיפו לאכול במיוחד עפר מתלוליות של טרמיטים - שמתברר שהן מציעות ריכוז גבוה במיוחד של חומרים רפואיים (וגם של כמה מינרלים חשובים).
גם ציפורים לא פספסו את היתרונות שיש לצריכה ישירה של אדמה להציע. תוכים רבים (מקאו, ג'אקו, ואפילו הדררה הנפוצה כיום בארצנו) אוכלים אדמה מעת לעת. ביער האמזונס התופעה הזו בולטת במיוחד, כשלהקות תוכים גדולות מתכנסות ל"פסטיבל ליקוק חימר" על גדת הנהר. משערים שבעיקר כי החימר סופח רעלים שהתוכים צורכים במזונות שונים ומנטרל אותם, ואולי גם מספק להם תוספי מלחים ומינרלים שיש מהם מעט מדי בתזונה שלהם. בכל מקרה - יש כאן ציפורים שצורכות חומר שהוא בבירור שונה מאוד מהאוכל הרגיל שלהן - כדי לשפר את הבריאות שלהן, בין אם זה "ניקוי רעלים" או "תוספי תזונה".
גם בעלי חיים שרובנו מכירים הרבה יותר מקרוב - כלבים וחתולים - משתמשים בטכניקת ריפוי-עצמי דומה מאוד, כשהם אוכלים עשב כשכואבת להם הבטן. הם למעשה עושים את זה במטרה לגרום לעצמם להקיא. חומרים בעשבים מגרים את הקיבה שלהם להקאה ולסילוק המפגע המציק - כדור פרווה או אוכל מקולקל. גם זאבים ושועלים בטבע תועדו אוכלים עשב כדי לגרום לעצמם להקיא.
"בליעה שלמה"
בעלי חיים פיתחו עוד מנגנון חשוב לטפל בטפילים פנימיים בעזרת מעין "אכילה". הוא נקרא "בליעה שלמה", והוא כולל בליעת חומרים קשים וגדולים, בלי ניסיון ללעוס ולעכל אותם. למשל:
- דובים חומים באלסקה נצפים בולעים עלי גומא שלמים מעט לפני שהם נכנסים ל"שנת החורף" שלהם, כדי להבטיח ניקוי יסודי מתולעי סרט, שעלולות "לחגוג" ולהתרבות על שאריות מזון במעיים. משערים שהעלים המחוספסים האלה פוצעים מכאנית את "ראשי העיגון" של התולעים, שהן נצמדות בעזרתם לבשר - וככה עוזרים לסלק אותן מהגוף.
- קופי טמרין בולעים גרעינים גדולים של פירות שהם צורכים, למרות שאין להם ערך תזונתי - הם מופרשים בשלמותם. משערים שבליעת הזרעים הגדולים עוזרת פיזית לפינוי טפילים ממערכת העיכול שלהם.
מחטאים ומשככי-כאבים
בעלי חיים משתמשים, גם אם לעתים רחוקות יותר, בתרופות "לשימוש חיצוני" - למשל עלים לעוסים או שרף למריחה על העור/פרווה/נוצות. כשעלים נלעסים ונמרחים, משתחררות מהם תרכובות שיכולות להיות אנטי-דלקתיות, דוחות חרקים או משככות-כאב. החיות מנצלות למעשה את המנגנונים של הצמח שנועדו להרתיע חרקים מאכילתם - בתור "דוחי חרקים".
ביער הגשם באי בורנאו, תועדה נקבת אורנגאוטן כשהיא לועסת עלי צמח מסוים עד שנוצר קצף לבן, ואז מורחת את הקצף במשך דקות על זרועה. הקופה הכינה לעצמה משחה טבעית להקלה על כאבים. בדיקות מעבדה מצאו שהעלים מכילים חומרים אנטי-דלקתיים חזקים. ולא רק זה - אותו הצמח בדיוק משמש גם בני אדם שחיים באי לרפואה מסורתית לטיפול בדלקות וכאבי שרירים. זו הייתה הפעם הראשונה שתועדה רפואה עצמית כזו בקופי אדם באסיה.
במקרה נוסף שתועד לפני שלוש שנים בסומטרה, זכר אורנגאוטן סבל מפצע פתוח עמוק בפניו, כנראה כתוצאה של קטטה. הוא תועד מחפש ומלקט עלים מסוג שהוא לא נוהג לאכול, לועס אותם עד שהם מפרישים מיץ צהבהב - ואז מורח אותו על הפצע. ודאי לא תופתעו לדעת שהעלים מהם רקח האוראנגוטאן את המשחה מכילים חומרים אנטי-בקטריאליים ונוגדי-דלקת עוצמתיים, שמשמשים גם בתרופות שאנחנו לוקחים בכדורים.
למעשה כל ליקוק של פצע - פעולה שכנראה כל היונקים עושים כשהם יכולים - הוא סוג של בסיסי של ריפוי עצמי. ליקוק פצע זו לא רק פעולה של ניקוי הפצע ברמה השטחית. הרוק מכיל תרכובות אנטי-בקטריאליות שמפחיתות סיכוני זיהום ומזרזות החלמה.
הרחקת חרקים (נמלים בנוצות ובדלים בקן)
למורים במדגסקר התפרסמו בהתנהגות שמכונה "התמרחות". למורים אדומי-חזית נצפו כשהם מלקטים מרבה-רגליים, פרוק-רגליים ארסי, נוגסים בו כדי שיפריש רעל כתום, ואז משפשפים את גופם בחומר. התכשיר הטבעי הזה מכיל בנזו-קינונים - חומרים עם ריח חזק - שדוחה מאוד חרקים. הלמורים משתמשים בו להרחקת יתושים וקרציות: הם מורחים אותו במיוחד סביב אזורים רגישים כמו המפשעה, ונפטרים ממנדבוצ'קס. בסוף הטיפול, למרבה ההפתעה - הם גם אוכלים חלק ממרבה-הרגל. החוקרים משערים שזה נועד לחסל טפילים פנימיים, במעיים. כך משיג הלמור 3 טיפולים במרבה-רגליים אחד: נגד כינים, יתושים ותולעים.
יונק נוסף שלמד להשתמש בחומרים טבעיים בתור דוחי-חרקים חזקים הוא חוטמן חום (קואטי לבן-חוטם), יונק ממשפחת דביבוני-האף שחי ביערות מרכז אמריקה.
החוטמן נראה לא פעם כשהוא מתמרח בשרף עץ שמדיף ריח מנטה חריף. כדי להשיג אותו הוא מוצא עץ טרטיניקיה, מגרד ונושך את קליפת הגזע שלו עד שמופרש שרף - ואז אוסף ומורח היטב על פרוותו את השרף הריחני. ככה מספק לעצמו הקואטי טיפול יעיל (ואורגני) נגד קרציות ופרעושים.
"התמרחות נמלים": מעל 200 מיני עופות (מדרורים ועורבנים ועד תרנגולי הודו) נוהגים "להתנמל" (Anting): הציפורים מאפשרות לנמלים לטפס על נוצותיהן, או במקרים אחרים תופסות במקורן נמלה ומורחות אותה על הנוצות. בשני הקמרים הסיבה היא שהנמלים מפרישות (בלי מעיכה - בכמות קטנה יותר) חומצה פורמית, שפועלת כחומר אנטי-בקטריאלי ואנטי-טפילי. החומר, שנוצר במקור כדי להגן על קן הנמלים מזיהומים ופולשים, עוזר לציפורים לשמור על נוצות בריאות ולדחות טפילים מציקים כמו קרדיות. "התנמלות" כנראה עוזרת גם לסלק מהנוצות שמן ישן ולהקל על גירויי עור שמתלווים לתקופת החלפת הנוצות.
סיגריות לבריאות הקן: דוגמה לגמישות התנהגותית מרשימה נצפתה בציפורי שיר שהסתגלו לחיים בעיר, כמו דרורים, שהתגלה לא מזמן שהחלו לרפד את קיניהם בבדלי סיגריות! למה שציפורים ישלבו בקן פסולת שאפילו מעשנים נגעלים ממנה? רמז חשוב לכך סיפק הגילוי שלגוזלים בקנים עם בדלי סיגריות היו פחות קרציות וקרדיות! הציפורים למעשה מרפדות את הקן בניקוטין כדי להרחיק טפילים מציקים מהגוזלים הרגישים שלהם (מה שהוביל אותם גם לפתח מערכת חיסונית חזקה יותר). ניקוטין, הוא רעלן ודוחה חרקים טבעי - שצמח הטבק פיתח הרבה לפני שגלגלנו ממנו סיגריות. ציפורים השתמשו במקרה הזה בשארית מוצר שבני אדם ייצרו מטבק - ונראה שהן הצליחו להשתמש בו למטרות בריאות יותר מאיתנו (אם כי נמצאו גם סימנים מדאיגים לנזקים אפשריים לטווח הרחוק יותר). ציפורים אמנם משלבות מזה עידנים צמחים דוחי חרקים (כמו רוזמרין ואפילו פיסות מקליפות הדרים) בקיניהן - אבל השימוש הזה בתוצר תעשייתי חדש מאוד (במונחים אבולוציוניים) מראה שחיות מסוגלות לזהות ולנצל במהירות מדהימה חומרים רפואיים שמופיעים באריזות לא מוכרות (אפילו מסריחות).
תכשירי פוריות ואמצעי מניעה
חלק מה"תרופות הטבעיות" של בעלי החיים קשורות למטרות רבייה: משיפור סיכויי החיזור או ההתעברות ועד הקלה בלידה והגנה על הצאצאים. גם כאן יש דוגמאות מאלפות להתנהגות חכמה. נתחיל עם אחת הגדולות שבחיות היבשה: הפיל האפריקאי. חוקרת טבע שעקבה בקניה אחרי עדר פילים הבחינה בנקבה הרה שעזבה פתאום את הקבוצה וצעדה מרחק רב למקום לא מוכר. שם היא פנתה לעץ מסוים (ממשפחת הזיפניים, קרוב לצמח המרפא המוכר בוראג') וזללה במהירות את כל העלים ואפילו הענפים הדקים, דבר שאף פיל אחר לא נצפה עושה. כעבור ארבעה ימים היא המליטה גור בריא. התברר שנשות בני שבט מקומי מכינות ממנו חליטה מסורתית להשראת לידה או אפילו לגרימת הפלה במידת הצורך. נראה שאותה פילה "ידעה" בסוף ההריון שלה מה שיודעות גם נשים באזור - ו"בלעה את התרופה הנכונה" כדי לזרז את הלידה.
בברזיל התגלה שנקבות קופי עכביש נוהגות לאכול עלים מסוימים אחרי המלטה, כנראה כי הם עשירים בחומרים דמויי אסטרוגן ופרוגסטרון. הקופות האלה לוקחות למעשה "גלולה נגד היריון" - הצמח מעכב ביוץ נוסף ומאפשר לנקבה להקדיש זמן להנקת הגורים שלה לפני שתיכנס שוב להיריון. מצד שני, כשנקבת קוף כזו מעוניינת להתעבר, היא משנה את התפריט ואוכלת עלים מעץ אחר שדווקא מגבירים את פוריותה. בלמורי סיבאק באי מדגסקר התגלה שנקבות הרות לועסות קליפות של עץ התמרינד, כנראה כי יש בו חומרים שעוזרים להגברת ייצור החלב בבלוטות ולעלייה במשקל העובר. אותן נקבות גם מגבירות בתקופת ההיריון את הצריכה של עלים עשירים בטאנין, חומר שידוע כבעל השפעה נוגדת הפלה ונוגדת דימומים.
התנהגות מדהימה במיוחד התגלתה אצל עופות: החוברה הגדולה - עוף קרקע כבד - אוכל מרצונו חומרים רעילים כדי לשפר את בריאותו המינית. חוקרים בספרד גילו שבתקופת הרבייה זכרי חוברה מחפשים ואוכלים בכוונה כמויות גדולות של חיפושיות מהמין "חיפושית השלפוחיות" (Blister Beetles) שנקראת באנגלית על שם השלפוחיות שהמגע איתה גורם לבני אדם (בעברית המשפחה נקראת "רפואניתיים" בגלל השימושים בה לרפואה, אך בפועל היא שימשה גם להרעלה ואפילו כ"סם חשק"). חיפושיות אלה מכילות רעל עצבי חזק בשם קנטרידין, שעלול להרוג חיות רבות, כולל עופות גדולים. אבל זכרי החוברה יודעים להגביל את עצמם למינון קטן מספיק כדי לשרוד - אבל גדול מספיק כדי לטהר את גופם לקראת מאורע רב-חשיבות. הרמז לכך נמצא בדגימות צואה של זכרים - בהן נמדדו שאריות קנטרידין בריכוז שהיה מסוגל להרוג חיידקים גורמי מחלות, כולל חיידקים שמועברים במגע מיני אצל ציפורים! למעשה, הזכרים הללו מרפאים את עצמם ממחלות מין על-ידי סם קטלני - בתקווה להשיג יתרון ברבייה. נקבות החוברה מאוד בררניות בבחירת בן זוגן, ואחד הדברים החשובים ביותר שהן בוחנות אצל הזכר הוא את… האחוריים שלו. כנראה בעיקר אם הם נקיים וזכים, בלי סימן של שלשול, זיהום או תולעים. זכר שאכל רעל וניקה את עצמו מטפילים יציג אחוריים נקיים ויזכה כנראה ביותר הזדמנויות להזדווג - גם אם שילם על כך בכאב בטן, ואולי אפילו בסיכון חייו, כשבלע בכוונה רעל.
טיפול הדדי
לעתים בעלי חיים מעניקים "טיפול רפואי" לא לעצמם - אלא לאחרים. הנה שתי דוגמאות לדרכים נפוצות וחוצות-מינים שוודאי מוכרות לכם:
- טיפוח הדדי, כלומר פליית טפילים מגוף חבר להקה אחר, הוא התנהגות נפוצה מאוד בקרב יונקים חברתיים, במיוחד פרימטים (אבל לא רק - גם בקרב החוטמנים שהזכרנו לעיל, למשל). טיפוח הדדי צבר כבר חשיבות חברתית שחורגת מהתחום הבריאותי של סילוק כינים. בחברות קופים רבות טיפוח הדדי הוא אחד הכלים החשובים ליצירת ושימור קשרים חברתיים.14
- ליקוק בן להקה פצוע, לעתים במצבי פציעה או בחלקי גוף שמקשים עליו ללקק אותם בעצמו, נצפו ביונקים רבים, כולל שימפנזים, בונובו, זאבים וכלבי בר, עטלפים ומכרסמים. החומרים האנטי-בקטריאליים ברוק יכולים למנוע את זיהום הפצע, לזרז את החלמתו - ולהציל חיים.
מחקרים אתולוגיים מעמיקים מעידים על כך שקופי אדם מסוגלים לספק עזרה רפואית מכוונת לקופים אחרים. מחקר שנערך ביער בודונגו באוגנדה ופורסם השנה, תיעד 41 מקרים של טיפול רפואי בקרב שימפנזים, כאשר שבעה מהמקרים כללו טיפול שניתן למישהו אחר, וביניהם לעיסת עלים כדי לנגב או למרוח פצעים של אחרים, יניקת פצע של זכר על ידי זכר שאיננו קרוב משפחה, וחילוץ של נקבה (לא-קרובה) על ידי זכר ממלכודת של ציידים. היכולת לזהות פרט אחר שזקוק לעזרה רפואית ולהשקיע משאבים בטיפול בו, במיוחד כשלא מדובר על בן משפחה קרוב - מעוררת שאלות מרתקות לגבי אלטרואיזם ואמפתיה בקרב בעלי חיים.
ייתכן גם שהתנהגויות של עזרה רפואית הדדית הן הרבה יותר נפוצות משחשבנו. רק השנה התפרסם מחקר שגילה התנהגות מדהימה בעכברים: מתברר שהם נוטים לבצע "החייאה" בעכבר חסר הכרה. אם לקח למדענים כל כך הרבה שנים להבחין בתופעה שהתרחשה מתחת לאפם באחד המינים הנחקרים ביותר בעולם (עכברים מוחזרים לכלובים בלי הכרה במעבדות כל הזמן) - סביר מאוד שהיא קיימת בלי שהבחנו בכך גם בקרב מינים מוכרים ונגישים לנו הרבה פחות.
איפה החיות למדו רוקחות?
נשארה שאלה גדולה אחת: איך לעזאזל בעלי החיים יודעים מה בדיוק יכול לעזור להם במצבם, בלי רופאים ובלי רוקחים? איך הם גילו לראשונה פעולה רפואית? ואיך הם מעבירים את הידע הלאה?
התשובה כנראה מורכבת מכמה גורמים. ראשית, יש רכיב של אינסטינקט. חיה יכולה אולי מרגישה דחף לאכול משהו מר או חריף במצבי מחלה מסוימים, כי אלה טעמים שקשורים הרבה פעמים לחומרים אנטיביוטיים או דוחי חרקים בטבע. ייתכן שהאבלוציה ציידה מינים רבים בחושים מפותחים משלנו לזהות כימיקלים עם פעילות טיפולית. אבל אינסטינקט בלבד לא יכול להסביר את כל התופעות המורכבות שראינו. נראה שקיימת גם למידה חברתית והעברת ידע תרבותית מדור לדור, שמבוססים על הנטייה הטבעית של גורים לצפות בעניין באמא ובחברי להקה אחרים ולנסות לחקות אותם. לבסוף פועל כנראה מנגנון משולב שכולל דחפים מולדים, למידה אישית (ניסוי וטעייה) והעברה חברתית. ציפורי הדרור ששילבו בדלים בקן כנראה עשו זאת בהתחלה במקרה. כשזה השיג תוצאות טובות - היה להם מספיק שכל לעשות את ההקשר ולחפש יותר בדלים בקינון הבא. הצאצאים שלהן אולי כבר גדלו לזהות את ריח הבדלים כחלק מ"איך שקן צריך להריח".
מחשבות לסיום
ייתכן מאוד שגם בני אדם למדו לנצל צמחי מרפא רבים בזכות צפייה בבעלי חיים. סיפורים על שבטים שגילו תרופה בהשראת התנהגות חיות קיימים בתרבויות רבות. בין אם בני האדם הקדומים גילו תרופות דומות במקרה, ובין אם למדו מבעלי חיים, ברור כעת שהיכולת הזאת לרתום את הטבע לשיפור הבריאות - היא עוד תחום שמשותף לנו וליתר החיות, שאנחנו רק מתחילים לגלות.
תחום המחקר החדש הזה, זואופרמקוגנוזיס, מהווה למעשה מהפכה בתפיסתנו את בעלי החיים. למשל של הרגלי התזונה שלהם. בתחילת המאה ה-20 ביולוגים נטו לראות באוכלי עשב סוג של "מכסחות דשא" חיות. אחר כך הם גילו שמישורי העשב ה"אחידים" (בעינינו) מהווים למעשה סופרמרקט וסופר-פארם של מוצרים: עולם מגוון שאוכלי-עשב יודעים לנווט בו לפעמים כאילו לכל עלה או שורש מוצמדת תווית נסתרת עם הוראות שימוש. מדענים גילו שצמחים מכילים מגוון עצום של חומרים שניוניים כמו אלקלואידים, טרפנים ופנולים. אלה חומרים שנחשבו בעבר כרעלים, אבל התגלה שהם יכולים למעשה לסייע לבעלי חיים במאבק בטפילים, חיידקים ופטריות, ובשיפור בריאותם. כיום בחירת מזון נתפסת כ"מסע דינמי להשגת יציבות פנימית", משימה מורכבת ומשתנה תמידית.
הגילויים האלה מטילים צל נוסף על היחס שאנחנו מעניקים למאות מיליוני בעלי חיים במשקים תעשייתיים: אנחנו לא רק גורמים להם נכויות ותחלואים - אלא גם מונעים מהם לממש את יכולותיהם הטבעיות להתמודד איתם. הגיע הזמן שנפסיק עם זה.