עכברים מבצעים החייאה?! ומה זה אומר?
למה הם עושים את זה? ואיך גילו את זה? והאם זה רומז שיש לנו "דחף חייתי" לעזור לזולת?
דמיינו עכבר מעבדה קטן שמוצא את חברו לכלוב מחוסר הכרה. במקום להתעלם או אפילו להתרחק ממנו בפחד, העכבר המודאג ניגש לעכבר המעולף, מרחרח את פניו, מלקק בעדינות סביב הפה והעיניים שלו – ובסצנה שנראית כאילו נלקחה מסרט מצויר - גם פותח את הפה שלו, מסלק מתוכו גוף זר (שהחוקרים שתלו בו) ומושך עם השיניים את הלשון שלו כדי לפנות לו נתיב אוויר רחב לנשימה!
זה אולי נשמע כמו סיפור מהאגדות על העכברים החמודים של סינדרלה, אבל מתברר שזו תופעה נפוצה ומציאותית לחלוטין בקרב עכברים בשר ודם. למעשה היא תועדה בשני מחקרים מדעיים שפורסמו כמעט במקביל ממש כעת, וגילו שעכברים מתפקדים כ"פרמדיקים" מנוסים - שגם מצליחים בפועל לעזור לחבריהם הקטנים להתאושש מאיבוד ההכרה במהירות רבה יותר.
הגילוי הזה מהווה דוגמה נוספת לאלטרואיזם המדהים שבעלי חיים קטנטנים (ומושמצים) כמו עכברים וחולדות נוטים לגלות - אלטרואיזם שהיינו כנראה מתפעלים ממנו אפילו אם היה מבוצע על ידי בן אדם, בנסיבות דומות.
הדחף לעזור - ואפילו לשלם על זה
כפי שהראינו בעבר בכתבה על התנהגות מוסרית של חיות לא אנושיות ממינים שונים - ההחייאה היא אולי תגלית חדשה, אבל היא מפתיעה הרבה פחות אם מכירים כמה תגליות אחרות על מכרסמים מהעשור וחצי האחרונים.
אולי הניסוי המדעי הראשון שהסב תשומת לב תקשורתית-עולמית לתופעה דומה נערך בשנת 2011. הודגם בו שלחולדות יש דחף מפתיע - לחלץ זו את זו ממצוקה. בניסוי זה הוכנסו זוגות של חולדות לכלוב: אחת הייתה כלואה בתוך צינור שקוף צר עם דלת שאפשר לפתוח רק מבחוץ, בעוד שהשנייה יכלה להסתובב ברחבי הכלוב וסביב הצינור. אחרי שבוע של מפגשים יומיים, למדו רוב החולדות ה"חופשיות" (יחסית) איך לדחוף ולפתוח את הדלת כדי לשחרר את החולדה הכלואה. כשהחוקרים החזירו את החולדה האומללה לצינור - החולדה ה"חופשייה" שחררה אותה שוב (ושוב ושוב) למרות שלא קיבלה על זה שום תגמול - מלבד כנראה הסיפוק שבעשיית הדבר הראוי. להפתעת החוקרים, החולדה המשיכה לעזור ולשחרר את החולדה מהצינור אפילו כשהיא הופרדה ממנה ולא יכלה לשחק איתה אחרי ששוחררה – מה שחיזק את ההשערה שהמניע שלה היה רצון להקל על מצוקת החולדה - ולא רק חיפוש אחרי תגמול חברתי כמו משחק.
החוקרים לא הסתפקו בזה, והחליטו לבדוק האם חולדות יהיו מוכנות אפילו לספוג "עונשים" כדי להמשיך ולשחרר את החולדה שהוחזרה שוב לצינוק-צינור. החולדה ה"חופשית" שיכלה לשחרר אותה, הועמדה עכשיו בפני התלבטות קשה יותר - "דילמת שוקולד": בכלוב הניסוי הוצבו שני מכלים סגורים – אחד עם החולדה הכלואה המשוועת לחילוץ, והשני הכיל חמישה שברי שוקולד - הממתק האהוב על חולדות (ולא רק עליהן…) שהן מריחות למרחוק. כל חולדה הוצבה בפני ברירה: האם לפתוח קודם את דלת המכל עם השוקולדים ולהתפנק - או לפתוח קודם את דלת המכל שבו כלואה החולדה השנייה. כדי לעשות את "הדבר הנכון" החולדה החופשיה-יחסית היתה צריכה לא רק לדחות את הסיפוק - אלא גם לוותר על אכילת כולו לבדה! היו אמנם חולדות שלא התאפקו ובחרו לאכול את השוקולד קודם - אבל התברר שבמקרים רבים החולדות העדיפו לחלץ את החולדה הסובלת לפני שפנו אל הממתק – ואפילו חלקו ברצון את השוקולד עם החולדה ששחררו (גם בקרב חולדות יש אנוכיות יותר ופחות)! לעומת זאת, אם הצינור היה ריק או שהחוקרים שמו בו בובת חולדה - החולדות ה"חופשיות" לא היססו ומיהרו תמיד לפתוח את תא השוקולד ולזלול אותו בהנאה.
ניסוי נוסף, שנערך בשנת 2015 על-ידי צוות חוקרים ביפן, הראה שחולדות יפעלו באופן דומה כדי להציל חולדה אחרת מטביעה. הפעם השליכו החוקרים חולדה אחת לתוך בריכת מים מוקפת סורגים – סיטואציה מפחידה מאוד לחולדות, שיימנעו ממים ככל שהן יכולות – בזמן שחולדה אחרת היתה בכלוב יבש צמוד, עם דלת בין הבריכה לכלוב היבש. החולדה היבשה והבטוחה למדה מהר מאוד לפתוח את הדלת כדי לאפשר לחולדה הטובעת והרטובה לטפס לאזור בטוח ויבש.
האם יפתיע אתכם לדעת שחולדות שחוו בעבר חוויה דומה של כמעט-טביעה (שהחוקרים העניקו להם ברוב טובם כמה ימים קודם לכן) היו זריזות הרבה יותר בפתיחת הדלת לחולדה טובעת? קל לנו להבין שהיה לחולדות האלה קל במיוחד להזדהות עם המצוקה של החולדה המפרפרת במים לאור הזיכרון הטרי של הטראומה הדומה שעברו.
וגם במקרה הזה, החליטו החוקרים להעמיד את החולדות בפני מבחן קשה יותר - והוסיפו לניסוי שברי שוקולד... גם כאן כשהועמדו החולדות בפני הבחירה בין להציל את חברתן הטובעת לבין לגשת קודם לחתיכת שוקולד - ברוב הפעמים הן בחרו קודם לחלץ ורק אחר כך לזלול – אפילו שזה הצריך לפעמים לחלוק את השלל היקר עם החולדה האחרת. זו הייתה עוד עדות חזקה לזה שהדחף לעזור לאחר גובר אצל חולדות (לרוב) אפילו על הפיתוי האולטימטיבי.
הממצאים האלה הראו בצורה חזקה, באמצעות סדרה של ניסויים מבוקרים וקפדניים, שחולדות נוטות לפעול באופן אלטרואיסטי לעזרת בנות מינן, מתוך אמפתיה למצוקה שלהן.
למה הם מגלים כזה טוב-לב?
מה מניע את החולדות והעכברים להתנהג בצורה כל כך לא אנוכית?
החוקרים סבורים שהתשובה קשורה ליכולת להרגיש אמפתיה – היכולת לזהות את מצוקת האחר ולהרגיש אותה במידה מסוימת "על בשרך", מה שמעודד לעזור לו. ואכן, מחקרים מראים שמכרסמים יכולים לחוות אמפתיה. עכברים, למשל, נוטים "להידבק" במצוקה של עכבר אחר: במחקר קלאסי משנת 2006 התגלה שעכבר שהשותף שלו לכלוב סובל מכאב - יתחיל גם הוא לבטא סימני כאב – תופעה שנקראת (גם אצל בני אדם) הדבקה רגשית, צורה בסיסית של אמפתיה. התברר גם שתגובת ההזדהות הזאת הייתה חזקה הרבה יותר אם שני העכברים הכירו אחד את השני קודם. גם כאן אין הבדל בין עכברים לבני אדם: גם אנחנו כמעט תמיד מזדהים יותר עם תחושות של מי שאנחנו מכירים יותר (משפחה או חברים לעומת אנשים זרים, למשל).
אמפתיה, שמהווה בסיס אפשרי להתנהגות אלטרואיסטית, נחשבה בעבר ליכולת קוגניטיבית-רגשית עילית ייחודית לבני אדם, ואולי לכמה קופי-אדם. אולם בעשורים האחרונים הולכות ומצטברות עדויות לכך שאינספור מינים של בעלי חיים אחרים – מיונקים ועד עופות ואפילו דגים – מפגינים אמפתיה והתנהגות אלטרואיסטית (לא כולם ולא תמיד כמובן). רבים ממי שמטפלים בכלבים מכירים ישירות את היכולת שלהם להרגיש מצבי מצוקה, ואפילו לנסות לנחם באמצעות יללות, מגע וליקוקים. היכולת לחוש במצוקת האחר ולפעול להפחתתה התפתחו כנראה כי הם מעניקים יתרון אבולוציוני, שרידותי: זיהוי וסיוע לבן-קבוצה במצוקה יכולים לתרום להישרדות ושגשוג הקבוצה כולה.
שורה של מחקרים עדכניים ממשיכה ומחזקת את ההבנה שגם אם מכרסמים לא חונכו כמונו על ברכי פתגמים כמו "ואהבת לרעך כמוך" או לא מכירים בכלל את מושג ה"עזרה לזולת" - יש להם מנגנונים שמכוונים אותם להתנהגות אמפתית ואלטרואיסטית. המחקרים החדשים על "עכברי הפרמדיק", למשל, זיהו גורם מפתח אחד לפחות: אוקסיטוצין, המוכר כ"הורמון האהבה" והקשרים החברתיים (אצל עכברים כמו אצל בני אדם). כשחוקרים חסמו בעכברים את פעילות תאי העצב שמשחררים אוקסיטוצין במוח - פעולות ה"החייאה" שלהם כלפי חבריהם המעולפים פחתו. זה מחזק את ההבנה שהתנהגות העזרה תלויה במנגנון עצבי-הורמונלי שקשור ישירות לאמפתיה וליצירת קשר רגשי - ולא מדובר רק בסקרנות או בפעולה אוטומטית שמבוצעת מתוך שגרה מכנית. גם ההשקעה השונה (במשך ובאינטנסיביות) שהשקיעו עכברים בהחייאת עכברים מוכרים וזרים מעידה על הפעלת שיקול דעת, ולא על פעולה אינסטינקטיבית.
כאן אולי המקום להעיר שאת שיטות חקר המוח בחולדות לא מאפיין עודף אמפתיה. יש משהו מורבידי במיוחד בחקר אמפתיה באמצעות הרס מוחותיהם של יצורים רגישים לסבל ואפילו אמפתיים - ובכלל בתפיסתם כ"מכשירי מחקר" חסרי ערך עצמי, שמותר לעשות להם ובהם הכל - ואז להיפטר מהם, בדרך לפרסום ומענק המחקר הבאים. למרבה הצער, נראה שייקח זמן עד שנפנים כחברה את ההשלכות האתיות של חלק מהגילויים על נפשם של עכברים וחולדות, וננהג בהם בצורה ראויה.
כולנו אלטרואיסטים
אלטרואיזם ואמפתיה אינם ייחודיים למכרסמים – למעשה, הם תכונות חברתיות שהופיעו במקביל בענפים אבולוציוניים רבים. ראיות לכך התגלו באינספור תצפיות בהתנהגות של חיות בר בטבע, כשחיות הושיטו עזרה לחברי להקה חלשים (חולים או רעבים למשל) או אפילו "אימצו" גורים ממינים אחרים; אך אלה נחשבו בעיני אנשי המדע בתור "אנקדוטות" (חסרות משמעות ברורה לכאורה) בהעדרן של אפשרות לכמת במדויק את התופעה, קבוצת ביקורת, חזרות מרובות באותם תנאים - ובקיצור, כי זה לא התגלה בניסוי מדעי מבוקר.
אבל התברר שגם בניסויים מבוקרים חיות מגלות נכונות מעוררת השתאות להקריב למען האחר. אחד הניסויים המפורסמים הראשונים בתחום (נעשה לראשונה בשנות השישים) הראה שקופי רזוס מורעבים מסרבים ללחוץ על מנגנון שמגיש להם מזון ברגע שהם מבינים שהלחיצה גורמת הלם חשמלי לקוף אחר בכלוב קרוב. רוב מוחלט של הקופים בניסוי ההוא העדיפו להישאר רעבים ימים ארוכים ולא לפגוע בקוף אחר!
הראיות מצביעות על כך שלפחות היסודות של אמפתיה ואלטרואיזם התפתחו מוקדם באבולוציה של יצורים חברתיים. ייתכן שהתנהגויות פרו-חברתיות אלו החלו כיתרון הישרדותי לקבוצות חברתיות, כי קבוצה שפרטיה מסייעים זה לזה תשרוד טוב יותר - אבל מרגע שהם נוצרו הם הופנו גם לבני קבוצות אחרות באותו מין ואפילו לבני מינים אחרים. רק כעבור עשרות או מאות מיליוני שנים מאז שהאמפתיה והאלטרואיזם נוצרו - בני אדם ניסחו אותם בתור ערכים מוסריים מודעים, כמו "כלל הזהב" או "ואהבת לרעך כמוך". אבל הם ממש לא המציאו אותם.
מה זה אומר עלינו?
התגליות על אלטרואיזם של מכרסמים עוזרות להבין שאמפתיה לא נולדה איתנו, ההומו ספיאנסים. ירשנו אותה אולי כבר מאבותינו הדגים הקדומים. התגליות חושפות שאפילו חלק ממעגלי המוח והכימיה העצבית שמניעים חמלה ועזרה לאחר משותפים לרבים מהמינים ואולי לכל בעלי החיים – כולל עכברים, פילים ובני אדם. במחקר נוירולוגי שנערך באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, מיפו החוקרים את דפוסי הפעילות במוחן של חולדות במהלך ניסוי החילוץ, ומצאו "רשת אמפתיה" הכוללת אזורים כמו קליפת האינסולה והמוח הקדם-מצחי המופעלת כאשר חולדה רואה חולדה אחרת במצוקה – רשת המקבילה לרשת אמפתיה ידועה במוח האנושי.
חוקרי מוח החולדות גילו עוד, שהחולדות בניסוי הגיבו תמיד באמפתיה והתעוררות רגשית למראה חולדה כלואה נסערת - אבל רק במקרה שהנזקקת זוהתה כחולדה מאותה קבוצה חברתית התלוותה לאמפתיה גם תחושת תגמול, במרכז התגמול במוח (שקשור להנאה ומוטיבציה) שעודדה אותן לנקוט פעולה ולחלץ אותה. לעומת זאת, מגנון התגמול של החולדות לא הופעל כמעט מול חולדות זרות. עקב כך, החולדות נטו לעזור להן הרבה פחות.
ההטייה הזאת מזכירה מאוד את הנטייה האנושית הידועה לעזור הרבה יותר לבני "הקבוצה שלנו" לעומת לזרים (שמעוררים לעתים דחפים הפוכים) נטייה עתיקת-יומין כמסתבר, שניסחנו בשפתנו כ"עניי עירך קודמים" למשל. למעשה, המחקרים הראו שהדפוסים המוחיים של חולדה שעוזרת לחולדה אחרת דומים באופן מפתיע לדפוסים שנצפו במחקרים אצל בני אדם: אצל אלה ואצל אלה - אמפתיה לבדה לא תמיד מובילה למעשה; אבל כשמתווספת תחושת שייכות או זהות משותפת – המוח "מתגמל" בנדיבות על העזרה, וככה הסיכוי שנפעל גדל. זה אפילו העלה רעיון יישומי מעניין לעידוד עזרה לזולת: רוצים לעודד בני אדם לעזור לזולת בלתי מוכר? נסו לחזק את תחושת ה"ביחד" והזהות המשותפת איתו. הדגשת המכנה המשותף שלנו עם הנזקקים לעזרה צפוי, לפי המחקרים בתחום, להפעיל יותר את מנגנוני התגמול במוחות של העוזרים-בפוטנציה – מאשר רק לנסות לעורר בהם הזדהות רגשית עם מי שהם תופסים כ"אחרים".
דחף חייתי לעזור
הניסויים שסקרנו מפתיעים אותנו כי רובנו מניחים ש"עכבר לעכבר זאב" - מתוך אותו עיוורון שגרם לנו ליצור את הביטוי הטיפשי הזה על הזאבים מלכתחילה. הרתיעה שלנו מזאבים לא קשורה ליחסם זה כלפי זה, אלא לסכנה שנשקפה לנו מהם בעבר (ואולי גם לדמיון המתעתע שלהם לכלבים, חברינו הטובים ביותר, שעל הרקע שלו הם מצטיירים כמפחידים פי כמה). הרתיעה הזאת מזאבים מונעת מאיתנו לראות שהם נאמנים ומסורים לבני להקתם לא פחות משצאצאיהם הכלבים נאמנים לנו, בני להקתם. במידה רבה כך גם בכלל רתיעתנו מהאחר החייתי מטשטשת את הדמיון הגדול בין כל בעלי החיים החברתיים, שהעזרה ההדדית מצויה כנראה בטבע שלהם. אנחנו נוטים לחשוב על הטבע כולו כזירה של אלימות תמידית, מלחמת קיום של הכל-בכל, שאין בה מקום לחולשה או רחמים כי "רק החזקים והאנוכיים שורדים". מתברר שזוהי תמונה מאוד סלקטיבית של המציאות. הטבע כנראה עשיר לא פחות בשיתופי פעולה בין יצורים ואורגניזמים מאשר בתחרות אלימה ביניהם. "חוקי הג'ונגל" כוללים גם הזדהות, חמלה, שותפות - ועזרה בשעת צרה.
האם הדימוי של הטבע כזירת קרבות אינסופית תרמה לעיוורון שלנו כלפי טבעם האמיתי של היצורים שאיתם אנחנו חולקים את העולם - אפילו כלפי אלה שאנחנו לכאורה בוחנים תחת מיקרוסקופ כבר יותר ממאה שנים? האם ייתכן שזה מנע מאיתנו לגלות הרבה קודם את ההתנהגויות האלטרואיסטיות של עכברים וחולדות? עד כמה הסוגנות שלנו כחברה בכלל - והנטייה להכחשת הנפש של חיות במדעי החיים בפרט - גרמה לנו להבחין בתופעה בולטת כל כך רק כעת?
כמה הזוי זה שאחרי יותר ממאה שנות מחקר של עכברים במעבדות באינספור ניסויים, שנים בהן עברו במעבדות ניסויים מיליארדי עכברים אומללים, מתגלה (או לפחות מתפרסמת) לראשונה תופעה שכנראה התרחשה מיליוני פעמים, כשחוקרים החזירו לכלובי המעבדה עכברים מעולפים ומטושטשים מניסויים שנערכו עליהם? אפשר אמנם לטעון שעובדי המעבדה שמחזירים את העכברים לכלובים אחרי הניסוי הם לא המדענים שעורכים את הניסוי, ושמדענים בחרו לחקור דברים שנראו להם יותר מעניינים מהתנהגות חברתית של עכברים. אבל אלה תירוצים חלשים להצדקת ראיית המנהרה שלנו בכל הקשור בניסויים בבעלי חיים. ברור שהבנה של "חיות המודל" וההתנהגות שלהן חיונית אפילו רק כדי לפרש נכונה את תוצאות הניסויים שנערכים עליהם.
כשאנחנו חושבים על אדם שמציל מישהו מטביעה או חולק איתו את ארוחתו - אנחנו נוטים לחשוב על זה כמעשה מוסרי של התגברות על הדחף הבסיסי - ה"חייתי", האנוכי - לשרוד, להיאבק, להימנע מכל סיכון בלתי נחוץ. נדיר שאנחנו חושבים גם על המעשה המוסרי עצמו כמונע מתוך דחף, ובטח שלא מתוך "דחף חייתי". מעשים מוסריים מהווים לכאורה תמיד התגברות על "דחפינו החייתיים". אבל הולך ומתבהר שגם המעשה המוסרי עצמו מקורו לפחות בדחף חייתי, שקיים בצורה מפותחת למדי "כבר" בעכברים וחולדות. המחקרים האחרונים על עכברים שמבצעים "החייאה" בעכברים מעולפים - מחזקים עוד את הראיות שהמכרסמים הקטנים האלה, שאנחנו מכנים "מזיקים" ומענים במעבדות (ומרעילים ולוכדים בשיטות אכזריות בכל מקום כמעט) ניחנים בדחף מוסרי-אלטרואיסטי חזק.
ואם עכברים מגלים חמלה - האם מוגזם לצפות לכך גם ממי שמחשיבים את עצמם מפותחים מהם בהרבה? האם לא הגיע הזמן שנשקול מחדש את היחס חסר הרחמים שלנו כלפי עכברים וחולדות?
