עכברים מתגייסים לעזרת יולדת במצוקה?!
חגי כהן / עורך הבלוגמה גילו מחקרים חדשים על התנהגויות של עזרה ישירה ועקיפה בלידה וסביבה בקרב עכברים, חולדות ואוגרים?
תהליך ה"המלטה" ביונקים נתפס באופן מסורתי כאירוע פיזיולוגי שמנוהל רק על ידי הנקבה היולדת, שמנוהלת בעצמה על ידי הורמונים ואינסטינקטים אימהיים. אבל מחקרים עדכניים ביונקים חברתיים כמו מכרסמים, חושפים תמונה מורכבת ועשירה הרבה יותר, שבה הלידה יכולה להיות לפעמים אירוע שאחרים נוטלים בו חלק, אפילו חשוב וקריטי. בפוסט הזה נבחן שלוש דוגמאות לשלוש רמות השתתפות ותמיכה חברתית בלידה וביולדת:
- הרגעה ותמיכה: נוכחות חבר/ה בלידה. מתברר שדי בה כדי להפחית את הכאב ולקצר את הלידה. זו השפעה פסיכו-פיזית שנובעת מעצם הנוכחות של מישהו מוכר. הנוכחות הזו מווסתת (בבני אדם כמו במכרסמים) תגובות מצוקה, כולל בזמן לידה, ומאפשרת מהלך לידה תקין ומהיר יותר.
- עזרה עקיפה וסיוע חירום: פעולות שעוזרות ליולדת ולגורים בסמיכות ללידה בעקיפין כמו בבניית הקן ובהגנה על מקום הלידה מפולשים. בשעת חירום נוספת עליהן הצלה אקטיבית של היולדת והגורים.
- שותפות מלאה: מעורבות פיזית ישירה ומלאה בתהליך הלידה, כולל משיכת העוברים, קריעת שקי השפיר, חיתוך חבל הטבור, ניקוי הגורים וסילוק תוצרי הלידה. זו ההתנהגות הכי נדירה. אנחנו נבחן אותה במין של אוגרים ממונגוליה, שבו יש לאבות תפקיד קריטי בלידה ובטיפול בגורים בכלל, וגם נשווה אותו לקרובו האוגר הסיבירי וננסה להבין מה גרם להבדלים הדרמטיים ביניהם בתחום הזה.
התנהגויות מופלאות אלה מצטרפות להתנהגויות סיוע רפואי מופלאות שתיארנו בפוסטים קודמים כמו החייאה בעכברים והתנהגויות רפואיות רבות ושונות במינים שונים של בעלי חיים, חלקן - טיפול של חיה אחת באחרת.
לידה בבדידות: קשה אך בטוח
אנחנו יודעים שלידה אנושית היא חוויה קשה וכואבת במיוחד ("בצער תלדי בנים") וזה כמובן נכון. אבל גם עבור הרבה נקבות ממינים אחרים הלידה היא לא טיול בפארק. עבור רוב היונקים, הלידה היא אירוע מסוכן שמייצר פגיעות קיצונית. הנקבה היולדת חווה כאב פיזי, מוגבלת בתנועה, ולא מסוגלת להגן על עצמה - וכל זה בזמן שריחות הלידה ואפילו קולות הגורים שנולדו עלולים למשוך טורפים. בגלל זה, נקבות ממינים רבים נוהגות להתבודד לקראת הלידה - להתרחק מהקבוצה וללדת במסתור.
אפילו עבור עופות רבים הטלה של ביצה היא חוויה מורכבת פיזית ונפשית, שכרוכה לעתים קרובות בדחפים מקדימים להתבודד במקום מסתור ולבנות קן, כמו שאנחנו מכירים אצל תרנגולות. זה מה שגורם לתרנגולות בכלובי סוללה מצוקה "שקופה" רבה כל כך: הן מחפשות לשווא מקום חבוי וחשוך בכלוב הצפוף, החשוף והצר.
אבל במינים חברתיים מסוימים, מתברר שהיתרונות של עזרה הדדית בכל זאת גוברים על הסיכונים. זה מאוד לא מובן מאליו. מבחינת בעל חיים ממוצע, גורים שרק נולדו (לא לו-עצמו) - הם לא "בני מינו" החמודים, אלא יצורים זרים ומשונים, שיכולים בקלות להיתפס כאיום, תחרות או אפילו ארוחה. האם אפשרי שבמקום לנסות לתקוף אותם - הם דווקא יתאמצו להציל אותם?!
חולדות: ה"דולה" המרגיעה
בחולדות, המחקר התמקד בהשפעה העצבית-פסיכולוגית של עצם הנוכחות של חולדה נוספת בשעת הלידה. התגלה בצורה עקבית שנוכחות נקבה מוכרת אחרת מפחיתה התנהגויות שמעידות על כאב במהלך הלידה ומזרזת אותה. כמו שתמיכה אנושית חשובה ליולדת האנושית - מתברר שגם לחולדה היולדת חשובה תחושת התמיכה הרגשית מעצם הנוכחות של בת מינה - עד כדי הפחתת כאב ובעיות בלידה. התופעה הזו נקראת בפסיכולוגיה "חציצה חברתית", כי הזולת חוצץ ומפריד כביכול בין הסובייקט לבין רגשותיו השליליים.
אבל איך חבר/ה מפחיתה כאב של חולדה בפועל, ברמה הפיזית-כימית? מחקרים גילו שנוכחות חולדה מוכרת בזמן כאב ממתנת את פעילות ההיפותלמוס, ובולמת את הורמוני הסטרס. האוקסיטוצין, שמופרש בזכות הקרבה, מפעיל נוירונים באמיגדלה שחוסמים את תגובת הפחד. אבל גם בלי להבין את סבך הפרטים המדעיים, אפשר להבין בקלות שרמות גבוהות של הורמוני מצוקה מעכבות לידה, ולכן ההרגעה מאפשרת ללידה להתקדם. חולדה רגועה יותר יכולה להתמקד באתגרי הלידה והטיפול בגורים.
עכברות: קינון בקומונות
בטבע, עכברות מעדיפות לקנן ביחד בקבוצות של 2-4 נקבות הרות, במה שמכונה "קומונה" או "קן קומוניאלי".
הקינון הקומוניאלי הזה מספק מעטפת תומכת ללידה ולגידול הגורים עם כמה יתרונות שקוסמים לכל עכברה:
- איגום משאבים: הנקבות ממליטות באותו קן. הן לא מבדילות בין הגורים שלהן לבין אלה של האחרות, מניקות את כולם ומטפלות בכולם יחד במשמרות.
- שמירת חום: גורים בקן משותף נהנים מטמפרטורה יציבה יותר בזכות מספר הגופים המחממים. זה מאפשר לאמהות לצאת לחפש מזון לזמנים ארוכים יותר בלי לסכן את הגורים.
- הגנה מזכרים ("בלבול אבהות"): אחד האיומים הגדולים על גורי עכברים הוא זכרים זרים שהורגים אותם כדי לזרז את הייחום מחדש של אמם. קינון משותף מקשה על הזכרים להבין למי הגורים שייכים וגם מקל על ההגנה עליהם בשעת הצורך. מחקרים הראו שגורים בקנים משותפים שורדים יותר מגורים בקנים יחידניים.
עכברות: המיילדת המצילה
אבל העזרה של עכברות בלידה מתגלה במלוא תפארתה במצבי משבר קריטיים.
מחקר עדכני בדק עכברות עם פגם גנטי בקולטן לאוקסיטוצין ("עכברות OXTR-KO") שחשוב למהלך לידה תקין. העכברות האלה סובלות מלידות קשות, ולעיתים אפילו מתות במהלכן. הניסוי הראה תוצאה מדהימה:
- כשעכברות OXTR-KO המליטו לבד - אחוזי התמותה של האמהות והגורים היו גבוהים מאוד.
- כשעכברת OXTR-KO היתה לצד נקבה (רגילה) שילדה בעבר, היא זיהתה את מצוקת הלידה, נכנסה לפעולה כ"מיילדת אקטיבית" - והצילה חיים! בין היתר היא משכה את הגורים החוצה מגוף האם המתקשה, ניקתה אותם והסירה מהם את קרומי השפיר, ואפילו בנתה מחדש את הקן סביב הגורים וחיממה אותם. התוצאה הייתה מניעה מוחלטת של מות האמהות והגורים!
הגילוי המדהים הזה מדגים שלעכברים יש פוטנציאל התנהגותי של עזרה ליולדות במצוקה, שרוב הזמן נשמר רדום - אבל מופעל בעוצמה בשעת חירום.
אוגר מונגולי: המיילד האבהי
אחת התגליות המרעישות ביותר בתחום התנהגות המכרסמים נוגעת למין אוגר ננס קמפבל. בניגוד לרוב המוחלט של היונקים, שבהם הזכר לא נוכח בלידה ואפילו מסוכן לצאצאים - זכר האוגר ננס קמפבל הוא שותף פעיל, הכרחי ובלתי נפרד מתהליך הלידה עצמו - ומגידול הגורים בכלל.
מחקרים תצפיתיים מדוקדקים תיעדו את רצף הפעולות המורכב של האב המסור במהלך הלידה. כשהאמא נכנסת לשלבי הלידה הפעילה, האבא מתקרב אליה ומבצע סדרת פעולות עדינות:
- סיוע בחילוץ: האב נצפה כשהוא משתמש בכפותיו הקדמיות ובפיו כדי למשוך בעדינות את הגורים מתעלת הלידה. פעולה זו קריטית במיוחד בלידות של שגרים גדולים או כשהאמא מותשת.
- פתיחת נתיבי אוויר: מיד עם יציאת הגור, האב מלקק באופן אינטנסיבי את אזור הנחיריים והפה שלו. זה מסיר את קרומי השפיר והנוזלים שחוסמים את הנשימה. הגורים ממש משנים צבע מכחלחל לוורדרד בתגובה לפעולה הזאת.
- אכילת השלייה: האב אוכל את השלייה. זה עניין נפוץ אצל נקבות שילדו, אבל חריג מאוד אצל זכרים. וכמו שאולי ניחשתם, זה לא סתם נשנוש מזדמן: יש לו השפעה פיזיולוגית-הורמונלית! משערים שזה מעצים את פעילות האופיאטים האנדוגניים במוח האב, גורם לו תחושות תגמול ורגיעה, דיכוי תוקפנות וחיזוק ההיקשרות לגורים.
למה התפתחה התנהגות כזו אצל אוגרי ננס קמפבל? התשובה קשורה בבית הגידול שלהם, הערבות הצחיחות והקרות של מונגוליה. נקבה שממליטה לבד עומדת בפני דילמה בלתי אפשרית: היא צריכה לטפל בגור הראשון שנולד (לנקות ולחמם אותו) ובו זמנית להמשיך ללחוץ ולהמליט את הגורים הבאים. היא צריכה לקרר את עצמה בלידה בלי לאבד מים (שדרושים לחלב) ובלי לקרר את הגורים. נוכחות הזכר פותרת את הקונפליקט: בזמן שהנקבה עוסקת בלידת הגור הבא, ואפילו מקררת את עצמה זמנית מחוץ למאורה, הזכר "מחבק" ומחמם את הגורים שכבר נולדו, ומונע מהם לקפוא. זה כנראה הבסיס הסביבתי שעודד את האוגרים מהמין זה להפוך למונוגמיים ואת הזכרים לאבות מסורים, שותפים מלאים לגידול הגורים - וגם ללידה עצמה.
השוואה לאוגר הסיבירי
השוואה של אוגר ננס קמפבל לאוגר הסיבירי, המין הכי קרוב אליו בעולם, היא מרתקת. למרות הקרבה הגנטית והדמיון הגופני, ההבדלים הם דרמטיים: האוגר הסיבירי לא עוזר או אפילו נוכח בלידה, ולפעמים אפילו מסוכן לגורים. הוא משתנה מאוד בחורף - יורד במשקל ומקטין את האברים הפנימיים שלו, מחליף פרווה לפרווה לבנה וצפופה, רמות ההורמונים שלו יורדות מאוד (והאשכים מתנוונים) והוא ישן הרבה יותר שעות ביממה. אוגר קמפבל בכלל לא נכנס ל"פאזת חורף". המחיר של היכולת להתרבות גם בחורף הוא הצורך בטיפול של שני ההורים כדי שהגורים יוכלו לשרוד בחורף המונגולי האכזר. האוגר הסיבירי מעדיף פשוט לוותר מראש על הניסיון ולהפוך בחורף לחסכוני, ישנוני וא-מיני.
איך המוח של אוגר ננס קמפבל הזכר, שלרוב מתעניין בגוף הנקבה בהקשר מיני (ושדומה למוח של האוגר הסיבירי, שלא מגלה דאגה לגורים) עובר למצב "א-מיני" של "מיילד"/אב-מסור/אחות-רחמנייה? מחקרים פיזיולוגיים מפרטים את סבך ההשפעות ההורמונליות ששולטות בתהליך הזה, אבל מנקודת המבט של האוגר (כמו מנקודת מבטם של הורים אנושיים) אפשר לשער שאין הורמונים ואופיאטים - אלא רק הרגשות שהם מעוררים: אמפתיה, דאגה, מסירות… או פשוט אהבה.
בשורה התחתונה
בעלי החיים ממשיכים להפתיע אותנו ביכולות הרגשיות, הקוגניטיביות והחברתיות שלהם - כולל ביכולות שלהם להתגייס לעזרת זולת במצוקה. בני אדם לא המציאו את האמפתיה, לא את ההחייאה ולא את הושטת היד (או הכפה) לנזקק. מתברר שאלה כולם דברים שאפשר למצוא גם אצל היצורים הקטנים שמדי פעם נכנסים בלי הזמנה לבתינו ושאנחנו נוהגים להרעיל וללכוד בשיטות אכזריות כאילו לא מדובר בבעלי חיים מרגישים.
התגליות על עזרה בלידה בעכברים מראות ש"רגש אימהי" יכול להתעורר לא רק באימהות ביולוגיות, אלא שהוא פוטנציאל שחבוי בכל עכברה כנראה, שיכול להתעורר על-ידי הטריגר הנכון. התגליות על משמעות התמיכה הרגשית בחולדות מראים שממש כמו שנוכחות של חברים ומשפחה עוזרת ליולדת האנושית - היא עוזרת לחולדה היולדת - אפילו בלי שניתן להבחין בשום "עזרה מוחשית".
מדהים לגלות בכל פעם מחדש עד כמה המוח שלנו בנוי להשתמש ביצורים חיים אחרים סביבנו בתור משככי פחד וכאב טבעיים. זה חלק מהבסיס הביולוגי לכך שאנחנו כולנו - עכברים, בני אדם, כלבים, כבשים (ובעלי חיים רבים נוספים) - יצורים חברתיים, שזקוקים באופן עמוק, ואפילו פיזי ממש, לחברה.
