מי האבא הכי טוב בעולם?
כולם יודעים שאין כמו אמא. מסירות של אמהות ממגוון מינים ביולוגיים לצאצאים שלהן היא תופעה מוכרת, כפי שמדגימים אינספור שירים, סיפורים וביטויים לשוניים. מסירות דומה של אבות בעולם החי היא תופעה מדוברת ומוכרת פחות. אבל זה לא בגלל שהיא לא קיימת. למרות שהיא נדירה יותר - בטבע קיימים גם המון אבות מעוררי הערצה! ובכמה מינים האבות מגלים את האחריות העיקרית לגידול והגנת הצאצאים - שלפעמים כרוכות בהקרבה קיצונית.
אז אם היתה נערכת אולימפיאדת אבהות רב-מינית - מי היו המינים שהיו כנראה מובילים את הטבלה? או מי היו עשרת המועמדים המבטיחים ביותר לזכייה בתחרות "האבא הכי נהדר ביקום המוכר"? זה ההימור שלנו.
במקום העשירי - כוס מחילות
כוס המחילות (Burrowing Owls) הוא סוג של עוף דורס דמוי ינשוף, אבל כזה שלא חי על עצים או צוקים, אלא על - ומתחת - לאדמה. אבא ינשוף (בואו נקרא לו ככה, בסדר?) ממלא תפקיד חשוב מאוד בשמירה על הצאצאים ועל אמא-ינשופה (כנ"ל) במהלך עונת הרבייה.
אבא ינשוף חופר קן באדמה - הוא למעשה קרוי באנגלית על שם הפעולה הזאת - אבל מסתבר שהרבה פעמים הוא פשוט מוצא ומשתמש במחילות נטושות של נובחניות. מטעמו של אבא ינשוף נמסר שגם אותן צריך לשפץ לקראת כניסת הדיירים החדשים, אז לא לזלזל. בכל מקרה, כאן רק מתחיל תפקידו האבירי של אבא ינשוף - שאם מתמזל מזלו וינשופה כלשהי מוצאת את המחילה החפורה או המשופצת שלו ראויה היא נכנסת לתוכה, מטילה בה ביצים ודוגרת עליהן. אבא ינשוף המרוצה נשאר להגן על הקן כל זמן שהאמא דוגרת על הביצים. הוא אפילו מביא משלוחי אוכל תכופים לאמא בזמן הדגירה.
גם אחרי הבקיעה, אבא ינשוף נשאר להגן על הינשופונים מפני טורפים אפשריים.
במקום התשיעי - עוקצנון
אל תתנו לקוצים המרתיעים של הדגים האלה (Stickleback) - שאפילו זיכו אותם בשמם - לבלבל אתכם: הם דוקרים רק מבחוץ 😉 עמוק בתוכם מסתתר לב רגיש ורך של טאטל'ה!
אבא דג קוצן, או עוקצנון, הוא אחד האבות המשקיענים ביותר בעולם. במהלך עונת הרבייה הוא טורח ובונה קן מבוץ ומצמחי ים שונים, דבר לא קל בכלל מתחת למים, שם כל בניה נהרסת מהר מאוד בידי הזרם. כשהקן בכל זאת מוכן - הקוצן הגאה מזמין אמהות פוטנציאליות לבחון את כישוריו כבנאי - ואידיאלית להתרשם כל כך מהקן הנאה והמוגן - עד שאחת מהן תחליט להטיל שם את ביציה היקרות. אם התוכנית הצליחה - אבא עוקצנון ידאג (לאחר ההפריה) להגן בגופו על הביצים המופרות, יספק להן חמצן על ידי נפנוף סנפירים אובססיבי, וירחיק טורפים פוטנציאליים אפילו תוך כדי סיכון חייו.
גם אחרי שהדגיגונים יבקעו מהביצים אבא עוקצנון ישגיח עליהם ויכוון אותם הרחק מסכנות עד שיהיו גדולים וחזקים מספיק לשחות באופן עצמאי.
במקום השמיני - יקנה
במין הזה של עופות מים מיוחדים בעלות אצבעות רגליים ארוכות במיוחד שמאפשרות להם ללכת על המים - תפקיד הדגירה והטיפול בצאצאים מתבצע כמעט בלעדית על ידי הזכרים.
נקבות היקנה (Jacana) אמנם מטילות את הביצים - אבל הזכרים לוקחים על עצמם משמורת מלאה - כולל הדגירה וההגנה על הצאצאים אחרי הבקיעה. ראוי לציין שהנקבות במין הזה גדולות מהזכרים, תוקפניות מהם - ופוליגמיות. אבא יקנה נוהג להגן באומץ על הביצים ועל האפרוחים שבוקעים מהן, ואף לשאת אותם מתחת לכנפיים שלו אם יש צורך להימלט איתם יחד מטורפים.
במקום השביעי - זאב!
בדמיון האנושי, למשל באגדות, זאבים נתפסים בתור סמל של סכנה ואפילו רוע. זה מבוסס בוודאי על העובדה שפעם זאבים באמת היוו סכנה לבני אדם, במיוחד לילדים שהלכו ביער לבד (לאו דווקא כדי להביא אוכל לסבתא). ואולי זה קשור גם בביטוי לקושי שדמות הזאב מעוררת בנו, על רקע היכרותנו הקרובה עם מי שדומים להם מאוד במראה - אבל לא ביחס המיוחד כלפינו. במילים אחרות, זאב מגלם (בעינינו) מעין "תאום מרושע" של "ידידנו הטוב ביותר" - הכלב שבוית ממנו. זאבים מזכירים לנו כלבים - ולכן אנחנו כאילו מצפים מהם ליחס דומה של קרבה, שלא לומר כניעה וצייתנות; ומרגישים "נבגדים" כאשר הם נוהגים כטורפי בר לא מבויתים, כמובן. כנראה גם על הרקע הזה הפך הזאב דווקא לסמל אנושי בולט כל כך לאלימות ואנוכיות ("אדם לאדם זאב").
הדימוי השלילי של הזאבים חוטא כמובן לאמת. זאבים מגלים נאמנות מאוד דומה לזו הכלבית - פשוט כלפי להקתם (הזאבית) - ולא כלפינו. ויותר מכך - זאבים הם אחת הדוגמאות הבולטות של מסירות אבהית בטבע ובפרט במחלקת היונקים (שיחסית לעופות או דגים בורכה באבות מסורים מעטים יחסית).
במשפחות של זאבים הזכר ממלא תפקיד חשוב בהגנה על הטריטוריה ובהשגת מזון לגורים. אבא זאב עובד בשיתוף פעולה הדוק עם אמא זאבה כדי להבטיח את הישרדות הזאבונים, ולוקח תפקיד חשוב גם בהאכלה וגם בלימוד והדרכה של הגורים לבצע מיומנויות חשובות בחיי זאבים.
במקום השישי - קיווי
לא, לא הפרי - אלא הציפור הניו זילנדית שהוא קרוי על שמה (נחשו למה)!
ציפורי הקיווי הן מונוגמיות ונאמנות מאוד למשפחה ולטריטוריה שלהן. אבא קיווי הוא הדוגר העיקרי על הביצה הלא קטנה בכלל (משקלה כחצי קילוגרם!) יחסית לגודל הצנוע שלו בעצמו, מה שהופך את הדגירה למשימה… מאתגרת.
הזכר דוגר במשך כחודשיים, שבהם שהוא כמעט ולא זז מהקן, ונדרש לסבלנות רבה עד לבקיעת הצאצא.
במקום החמישי - דג לסתנאי
לדגים האלה החלטנו לקרוא על שם הלסת שלהם, ויש בזה משהו קצת מעליב, אבל גם קל להבין למה אם רק מביטים בהם לרגע.
דגים לסתנאים (Jawfish) חיים במחילות על קרקעית הים והם מאוד טריטוריאליים. לא פעם הם ישתמשו בלסת העצומה שלהם כדי לאסוף חול ולשפוך למחילה שהתחיל לחפור בקרבתם לסתנאי אחר.
אבא לסתנאי שומר את הביצים המופרות בתוך הפה שלו עד שהן בוקעות. במהלך התקופה הזו, שיכולה להימשך כמה שבועות, הוא לא אוכל כלום, ולמעשה סובל מרעב מתמשך - כדי להגן על הביצים מפני טורפים וכדי לספק להן תנאים אידיאליים להתפתחות.
במקום הרביעי - יענים
במשך מיליוני שנים - ועד לפני 100 שנה בלבד - חיו ציפורי הענק האלה בטבע גם כאן, בישראל. אבל יעני הבר האחרונים בארץ חוסלו וניצודו בשנות ה-20 של המאה ה-20. אנחנו אמנם מייחסים להם טיפשות ו"טמינת ראש בחול" (דבר שהם לא עושים) אבל חלקנו לפחות יכולים במקום זה לקחת מהם שיעורים בהורות.
זוג יענים ידגור לרוב במשמרות מתחלפות מסביב לשעון. אבא יען ידגור לא פעם לילה ויום, כשהוא לא זז מהביצים ומגן עליהן מטורפים. אחרי הבקיעה, אבא יען מוביל את האפרוחים מרחקים ארוכים, מלמד אותם איפה אפשר למצוא מים ואוכל, ומגן עליהם מסכנות שונות.
במקום השלישי - צפרדעי דרווין
את מדליית הארד קוטף מין מיוחד בסכנת הכחדה של צפרדע עם אף מחודד שנקראת על שם הוגה תורת האבולוציה צ'ארלס דארווין. הזכר של צפרדע דארווין הוא דוגמה מושלמת לאבא מסור.
אחרי שאמא-צפרדע-דרווין מטילה את הביצים, הזכר אוסף אותן לתוך שק הגרון שלו, שם הן מתפתחות במשך שבועות ארוכים. במהלך כל התקופה הזו, אבא צפרדע לא אוכל כלום ונאלץ להשתמש במשאבי גופו כדי לשרוד ולהבטיח שהביצים מתפתחות כראוי. בתום התקופה, הצאצאים זוכים לצאת מהגרון שלו כבר כצפרדעים קטנות - ולא כביצים או ראשנים! מה שמראה שגם אצל צפרדעים כדאי להיוולד לאבא הנכון.
במקום השני - פינגווינים קיסריים
במדליית הכסף של האבהות זוכה אבא פינגווין קיסרי!
פינגווין קיסרי הוא המין הגדול ביותר (בגובה ובמשקל) של פינגווינים - ורבים יגידו שגם המרשים ביותר בצבעיו ובמראהו. מרשימות לא פחות הן התלאות השגרתיות שפינגווינים קיסריים נאלצים להתמודד איתן רק כדי להעמיד עוד דור - תלאות ששימשו השראה לסיפורים וסרטים רבים (כמו "משפחת הקיסרים" המומלץ).
במין זה של פינגווינים, האבות הם אלה שמגינים על הביצים בתקופת החורף הקשה באנטרקטיקה תוך כדי חירוף נפשם ברעב ובקור קיצוניים. אחרי שאמא פינגווין מטילה את הביצה, היא עוזבת מיד לים כדי לחפש מזון, ואבא פינגווין נשאר לשמור על הביצה ולחמם אותה על כפות רגליו ומתחת לשומן של בטנו, תוך כדי עמידה על הקרח במשך שבועות ארוכים בלי לאכול או לחלץ עצמות.
כשאמא פינגווין סוף סוף חוזרת, היא מצליחה למצוא את בן הזוג שלה - אם הצליח לשרוד - בין מאות ואפילו אלפים של אבות חצי-קפואים בעזרת זיכרון ושמיעה רגישים של הקול הייחודי שלו במקהלת הציוצים. לאחר ברכות נרגשות היא מחליפה את אבא פינגווין, שיכול סוף סוף ללכת לים לאכול משהו.
ובמקום הראשון - סוסוני ים!
הם אולי קטנים - אבל הם כנראה האבות המרשימים בעולם, ולו מעצם היותם הזכרים היחידים בטבע שנכנסים למעין היריון - ומגדלים את צאצאיהם ממש בתוך כיס מיוחד במרכז גופם.
הזוכה במדליית הזהב לאבהות, אבא סוסון-ים, הוא זה שנושא את הביצים המופרות בתוך כיס מיוחד - זהו האיבר שאחראי לעיצוב מבנה הגוף והמראה הייחודי של סוסוני הים משני המינים (ביחס לרוב יתר מיני הדגים).
הביצים מתפתחות בגוף של אבא סוסון מוגנות בתנאים אידיאליים עד שהן בוקעות. רק אחרי הבקיעה, האבא "יולד" את הסוסונים שלו החוצה - אבל שלא תחשבו שבזה נגמרת המחויבות ההורית שלו: אבא סוסון ממשיך להגן על הצאצאים הקטנים שלו עד שהם גדולים וחזקים מספיק לדהור לדרכם לים הפתוח. איזה אבא!
