האם להקות נבדלות במידת השוויון בין חבריהן?
האם קבוצות שונות של בני אותו מין יכולות לקיים אורח חיים שונה מבחינת מידת השוויון הפנימי בין חבריהן? האם יש, למשל, להקות שהן "סוציאליסטיות" יותר מלהקות אחרות מאותו המין? וכאלה שהן דווקא יותר היררכיות? אם כן - למה זה קשור ועל מה זה משפיע? איזה יתרונות יש לשוויון רב? ואיזה להנהגה ומעמדות ברורים?
שוויון הוא תמיד אידיאל, לא תיאור של מציאות. עוד לא נכתב כנראה, בכל ההיסטוריה והסוציולוגיה, תיאור של חברה אנושית (גדולה) שוויונית לגמרי. מלבד באוטופיות בדיוניות. ולמרות זאת, חברות אנושיות יכולות להיות מאוד שונות במידת הריבוד או השוויוניות שלהן. ומסתבר שזה המצב גם בעולם החי.
גם בין בעלי החיים ממינים אחרים לא מצאנו (בינתיים, לפחות) אף חברה שוויונית לחלוטין, אבל כן הרבה מאוד סוגים של מבנים חברתיים שונים על הספקטרום הענק שבין שוויון לדיקטטורה מוחלטים. למשל חברות היררכיות מאוד עם מעמדות ברורים ו"כפופים" כנועים, לצד חברות שוויוניות למדי, שבהן לחברים אין מעמד ברור וקבוע מעל או מתחת לאחרים. וכמובן - כל מה שביניהן. למרות שברוב המינים החברתיים הצלחנו לזהות היררכיה כלשהי, הקשיחות של החלוקה למעמדות והחשיבות שלה משתנים מאוד: יש קבוצות שבהן שליט יחיד מרכז בידיו את רוב כוח ההחלטה וניהול המשאבים, וקבוצות שבהן היחסים נוטים להיות מאוזנים או גמישים יותר.
אולי הכי מעניין, שאפילו בתוך אותו מין עצמו תועדו להקות עם רמות שונות של שוויון פנימי. כמו שנראה, הרבה גורמים יכולים להשפיע על המבנה החברתי של קבוצה: זמינות של משאבים, סכנות, גודל הקבוצה, קרבה משפחתית, ואפילו תרבות מקומית. בכתבה הזאת נראה לכך כמה דוגמאות, וננסה להבין איך נוצרים הבדלים במידת השוויון בין להקות. עוד נברר מה היתרונות השונים של להקות שוויוניות או היררכיות יותר ומה התנאים המיטביים לשגשוג כל מבנה חברתי.
שפני סלע: יתרון לסוציאליסטים?
שפן הסלע הוא יונק חברתי פרוותי שחי בלהקות באזורים סלעיים. אם אתם מדמיינים יצור עם עם אוזניים ארוכות אתם כנראה מתבלבלים, כמו רבים, עם ארנבת או ארנבון. בישראל אפשר למצוא שפני סלע, חיות בר מוגנת, באזורים הרריים כמו הגליל, הכרמל, הרי ירושלים ומדבר יהודה. מחקר אקולוגי-התנהגותי ארוך-טווח על שפני סלע בנחל דוד ועין גדי חשף תופעה מרתקת: להקות של שפנים נבדלות במידת השוויוניות של הרשת החברתית שלהן! המחקר גילה שבשפני סלע, יש להקות עם מבנה חברתי שוויוני יותר, שבהן הקשרים החברתיים מתחלקים באופן שווה יחסית בין השפנים, בלי שפנים מבודדים ובלי "כוכבים". אבל הנתון המדהים ביותר הוא כנראה ששפן שחי בקבוצה שוויונית - חי יותר זמן! בלהקות "סוציאליסטיות", כמו שהחוקרים כינו אותן בצחוק, תוחלת חיי השפנים הייתה גבוהה יותר.
למה חיים יותר בלהקות שוויוניות יותר? השערה מרכזית קשורה לזרימת מידע. בסביבת המחיה המקוטעת של השפנים (נקיקים וסלעים) חשוב שכל הפרטים יתעדכנו במהירות לגבי סכנות והזדמנויות. בקבוצה שבה אזהרה מפני טורף, למשל, עוברת דרך "צוואר בקבוק" של מנהיג אחד - שאר הקבוצה עלולה להיפגע אם העירנות של המנהיג פוחתת לפתע מכל סיבה (נגיד, הצטננות, אם שכח לסגור את הדלת). לעומת זאת, במבנה שוויוני יותר, המידע זורם במהירות לכל עבר. ההשערה היא שאצל שפני סלע, היררכיה נוקשה עלולה להיות קטלנית, כי היא מאטה הפצת מידע חשוב לכל החברים. סיבה חשובה נוספת היא רמות המתח הנפשי: בקבוצות מאוד היררכיות, שפנים ממעמד נמוך עלולים לסבול מהצקות חוזרות משפנים אחרים, שבעצמם חרדים להגנת (ולהפגנת) מעמדם, מה שיוצר מצוקה ("עקה") מתמשכת לכולם. סטרס כרוני ידוע כמזיק לבריאות ויכול לקצר חיים, ולכן ברור למה קבוצה רגועה יותר תאפשר לחבריה חיים בריאים וארוכים יותר.
בבונים: לידתה של תרבות "שוויונית"
גם בקרב קופים (פרימטים) תועדו מקרים שבהם "אותה חיה" יכולה לחיות לפעמים בחברה אגרסיבית והיררכית מאוד, ופעמים אחרות - בחברה רגועה ושיתופית בהרבה. המחשה חזקה ומפורסמת לכך סיפקה להקת בבונים מהמין בבון זית בקניה, שכונתה בשם "להקת יער", ונחקרה על ידי הביולוג רוברט ספולסקי. בשנות ה-80' אירע בה משהו שלימד אותנו רבות: כמה זכרים בלהקה מתו ממחלה (אחרי שאכלו מאשפה אנושית בשר נגוע בשחפת הבקר). רצה הגורל והיו אלה דווקא הזכרים הדומיננטיים והתוקפניים ביותר בלהקה. הזכרים שנותרו היו, במקרה, בעלי אופי נוח ומתון במיוחד - ולפתע האופי החברתי של הלהקה כולה השתנה להפליא. במקום חברה קשוחה עם מאבקי כוח תכופים ואלימים, נצפתה עלייה בשוויוניות ובסולידריות: זכרים בילו יותר זמן בטיפוח פרוות הדדי עם נקבות מאשר בתחרות זה עם זה, ורמת התוקפנות הכללית צנחה. נוצרה "תרבות של שלום" בקבוצה. ספולסקי תיאר את זה כ"היררכיה רגועה" שמזכירה חברות סובלניות הרבה יותר כמו זו של הבונובו.
אבל כנראה הממצא הכי מרתק הוא שהשינוי החברתי הזה התמיד והתקבע לאורך זמן. בבונים זכרים נוהגים לנדוד ללהקות אחרות כשהם מתבגרים. 10 שנים אחרי המהפך באופי הלהקה, כבר לא נותר ב"להקת יער" אף אחד מהזכרים המקוריים שהנהיגו את השינוי - ובכל זאת הנורמות השוויוניות החדשות נשמרו! נראה שהמצטרפים החדשים ללהקה אומצו וחונכו ברוחה החדשה. ככה התבססה תרבות שונה מזו ה"רגילה" (הנפוצה) לבבוני זית, שעברה מקוף לקוף ומדור לדור באופן חברתי, ולא גנטי.
מה הייתה ההשפעה על הבבונים? מדידות פיזיולוגיות הראו שזכרים זוטרים (ממעמד נמוך) ב"להקת יער" החדשה - חוו פחות סטרס לעומת בבונים זוטרים בלהקה טיפוסית. בבון זכר זוטר בדרך כלל חשוף להצקות והפגנות כוח, מה שמתבטא ברמות גבוהות של הורמוני מצוקה, ובהשלכות בריאותיות שליליות מצטברות. אבל ב"להקת יער" החדשה, גם הזכרים הכי זוטרים הרגישו בטוחים יחסית, זכו לבלות ולטפח פרווה בשלווה עם חברים, ולא סבלו מלחץ כרוני. המתאם ההגיוני הזה חוזר שוב ושוב במחקרי התנהגות של פרימטים: בחברות היררכיות ותחרותיות מאוד - רמת האלימות גבוהה ולכן גם רמות המתח, בזמן שבחברות סובלניות ושוויוניות יותר - יש פחות אלימות בתוך הקבוצה, ופחות סטרס כרוני. ככה למשל במינים נוקשים היררכית כמו מקוק רזוס, נקבות זוטרות סובלות מקשיים ברבייה וממצוקה, בעוד שבמינים שיתופיים יותר כמו מקוק טונקין - קופים זוטרים חיים די ברוגע. במקרה של הבבונים, המחקר של ספולסקי סיפק עדות נדירה לזה שאפילו בתוך אותו המין אפשר לשבור דפוס חברתי אלים וליצור דפוס שוויוני יותר, שאפילו מתקיים לטווח ארוך ומועבר חברתית.
השינוי המקרי בתרבות הלהקה יכול כמובן להיעלם עם הזמן עקב שינוי מקרי, כמו זה שגרם לו. אבל בנסיבות מסוימות שינוי כזה יכול להפוך אפילו לצעד בכיוון אבולוציוני חדש, שיוביל ליצירת "מין ביולוגי" נפרד, עם אופי חברתי "טיפוסי" שונה. ייתכן שבצורה מקרית שכזו החל הפיצול בין השימפנזה המצוי לשימפנזה הננסי, הלא הוא הבונובו, או בין שני מיני קופי המקוק שהזכרנו לעיל.
ציפורים: הנהגה היררכית מועילה
עד עכשיו ראינו שני מקרים שבהם שוויוניות גבוהה יותר מהמקובל סיפקה יתרון לקבוצה. אבל יש גם מצבים הפוכים, שבהם נדמה שדווקא היררכיית מנהיגות ברורה מועילה יותר. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא ניווט בזמן תעופה למרחקים.
יוני הסלעים שכולנו מכירים נודדות בלהקות וצריכות לקבל החלטות ניווט משותפות. חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד בדקו באמצעות ניטור GPS של מכשירי מעקב שהוצמדו לציפורים וניסויי סימולציה, איך מבנה הרשת החברתית של יונים משפיע על דיוק הניווט הקבוצתי. הם בחנו ודימו להקות בעלות מבנים שונים: החל מלהקה שוויונית לגמרי (שבה כל היונים משפיעות במידה שווה על בחירת הכיוון) דרך מבנים אקראיים, ועד מבנה היררכי מובהק שבו יש מנהיגים מעטים שכולם עוקבים אחריהם. התוצאה הייתה חד-משמעית: להקות עם מבנה היררכי ברור, שבהן רק מעט מובילים וכל השאר עוקבים אחריהם - ניווטו בצורה המדויקת והיעילה ביותר אל היעד. במילים אחרות, קיומו של "שרשרת פיקוד" שבה מידע על כיוון עובר מהר מלמעלה (מנהיג) למטה (שאר הלהקה), עזר ללהקה להגיע למטרה בלי להתפזר או לטעות בדרך.
למה הנהגה ברורה עוזרת כל כך לנווט בתעופה? הסיבה היא שברגע שמעט פרטים מנוסים ומהירים תופסים את עמדת ההובלה (כפי שהראו מחקרים אחרים שאכן קורה בפועל בלהקות יונים) ההחלטות יכולות להתקבל מהר ובהתאם למידע הטוב ביותר הזמין. החוקרים ציינו שהמבנה ההיררכי איפשר ללהקה להתמודד עם טעויות בניווט: אם מוביל אחד טועה, אחר יכול לתקן את הטעות, והמידע עדיין מתפשט מהר לאורך השרשרת. לעומת זאת, בלהקה שוויונית יותר (או לגמרי) לכל יונה יש משקל שווה בהחלטה, מה שגורם עיכובים או פשרות על כיוון תעופה פחות אופטימלי.
הדוגמה הזו ממחישה שלפעמים, למשל כשצריך תיאום מהיר ומדויק כמו בניווט קבוצתי - יש יתרון להיררכיה (אבל לא לשלטון-יחיד, שכן גם יונים מוכשרות ומנוסות לא חסינות מטעויות). להקות מעופפות ומנווטות ממינים אחרים מציגות עוד דוגמאות למנהיגות ברורה אך מוגבלת, למשל בזמן. להקות אווזים, למשל, נוהגות לעוף בתצורת האות "V" (שוכבת על צידה): האווז המוביל, בשפיץ מקדימה, שובר את זרמי האוויר ומקל בכך על מי שעפים מאחוריו. בכל רגע של מעוף יש מוביל יחיד ברור ששאר הלהקה עוקבת אחריו, אבל האווזים מתחלפים בתפקיד המוביל. אווזים מבוגרים יותר נוטים להוביל יותר כי הם מנוסים וחסונים יותר, אבל ההובלה לא מוגבלת רק למבוגרים או זכרים. בעזרת "מנהיגות היחיד המתחלפת" הזאת - אווזים מייעלים את המעוף הקשה וחוסכים מאמץ. ההיררכיה המנהיגותית של האווזים מבוססת על שוויון בהזדמנות להנהיג לזמן מוגבל. האופי המפרך והלא מפנק של ההנהגה מבטיח שאף אווז לא "יידבק לכס המנהיג" זמן רב מדי.
זאבים: איך נולד מיתוס "זכרי האלפא"
הזאב האפור מזוהה בתודעה הציבורית עם "להקת זאבים" והדימוי של "זכר אלפא" שליט. אבל מחקרים ארוכי שנים על זאבים בטבע הראו שהמציאות מאוד שונה מהמיתוס. בטבע, להקת זאבים היא בעצם משפחה, דומה למשפחה אנושית גרעינית: זוג הורים עם הגורים שלהם, לרוב מכמה המלטות ושנים. בתוך משפחה כזאת אין שום צורך ב"דיקטטור": ההורים מדריכים ומובילים, והגורים הצעירים לומדים מהם ומכבדים אותם, באופן מאוד דומה לזה שאנחנו מכירים מהמין שלנו. למעשה, ביולוגים כבר לא משתמשים במושג "זכר אלפא" לגבי זאבים. הזכר הבוגר הוא פשוט אב המשפחה, כמו אצלנו. מחקרים הראו שבלהקת זאבים טיפוסית בטבע, כמעט ואין מאבקי שליטה, במיוחד אלימים. הגורים הבוגרים יכולים אמנם לנסות לחטוף לעצמם משהו, וההורים יכולים להציב להם גבול, אבל לרוב מספיקה רק נשיפה נרגזת בכיוון הגור הסורר כדי להחזיר אותו לסדר. אין באמת "קרבות על מנהיגות". וכשהגורים מגיעים לגיל שנתיים-שלוש - הם עוזבים את הלהקה לחפש בני זוג ולנסות להקים "להקה" משל עצמם.
אם ככה, מאיפה לעזאזל הגיע המיתוס על "זכר האלפא" הזאבי? מתברר שמושג "זכר האלפא" נולד מתצפיות על… זאבים בשבי! ובאמת, מסתבר שכאשר בני אדם כלאו מספר זאבים בוגרים זרים ביחד, שלא במסגרת משפחתית טבעית, הזאבים באמת יצרו ביניהם היררכיה כפויה ואלימה כדי לקבוע מי ישלוט בלהקה המלאכותית. אבל יודעים מי עושים בדיוק אותו הדבר בתנאים דומים? נכון. בני אדם. זאבים בכלוב של גן חיות (בוודאי לפני 100 שנים ויותר) מוחזקים למעשה בתנאים דומים לאלה של כלא צפוף במיוחד, שבו זרים נאלצים להיאבק, לא פעם באלימות, על המקום שלהם בהיררכיה (או אפילו בתא). המסקנה כיום היא שרק הקשר חברתי קיצוני (זרים במקום משפחה) והקשר סביבתי קיצוני (כלא במקום טבע) הם שגרמו להיווצרות היררכיה נוקשה מהסוג של "זכרי אלפא" ו"כפופים", שרובנו עדיין מייחס בטעות לזאבים בטבע.
למעשה, אפשר לומר שהאלימות שהמחקר "גילה" אצל זאבים בגני חיות - היא בסך הכל תוצר או גלגול של האלימות שהופעלה על הזאבים כשניתקו אותם מביתם וממשפחתם וכלאו אותם יחד בכלוב צר. אבל למרות זאת אבל אנחנו עדיין משתמשים בדימויים אלימים של להקות זאבים בתור סמל נפוץ לאלימות הפראית בטבע. ואנחנו עושים את זה במטרה לא מאוד סמויה להצדיק (מעגלית כמובן) בעזרת הדימוי הזה של ה"טבע" את האלימות הפראית שאנחנו מפעילים כלפי בעלי חיים.
עם זאת, גם אצל זאבים חופשיים יכולים להופיע מצבים מיוחדים שישנו את המבנה החברתי. למשל, בשמורות שבהן המזון מצוי בשפע והסכנות מועטות, קורה לפעמים שגורים נשארים עם ההורים יותר זמן מהרגיל (גם כשהם למעשה כבר בוגרים) והלהקה גדלה מעבר למשפחה גרעינית. מעבר לגודל מסוים, ובעיקר כשיש כמה נקבות שממליטות גורים, נוצרת וגוברת תחרות. למשל, על המקום המיטבי להמלטה במאורה. בתנאים כאלה יכולה להיווצר היררכיה והפגנות דומיננטיות מהסוג שמוכר מאוד בשבי. אז אפשר לתאר "נקבת אלפא" (שלרוב תהיה אם המשפחה) שתשלוט במאורה ואפילו תחליט לפעמים אם האחרות ימליטו. אבל אלה מקרים חריגים. כמעט תמיד, עזיבת המתבגרים שומרת על להקת הזאבים כיחידה קטנה והרמונית למדי.
כלומר, גם בזאבים מידת השוויון יכולה להשתנות לפי הנסיבות: במשפחה קטנה חלוקת המשאבים שוויונית, אבל אם תנאי הסביבה גורמים לזאבים להצטופף יחד - גובר הצורך ליצור מעמדות, גם באלימות, כדי לשמור על הסדר. ההיררכיה הברורה נחוצה כדי למנוע כאוס תמידי בכל אינטרקציה בין מי שאינם קרובים. בעזרתה כל זאב יודע את מקומו, וככה לא צריך לריב מחדש כל פעם מחדש כשיש משהו שכולם רוצים, כי יודעים מה סדר הזכאות לגשת אליו. זה בדיוק "מדרג הניקור" של תרנגולים, שעוזר להם לחסוך קרבות במצבי תחרות טבעיים - אבל לא בלולים תעשייתיים שם הם כלואים עם עופות רבים מכדי שיוכלו ליצור איתם מדרג חברתי יציב. אחרי שהמדרג החברתי נקבע, בזאבים כמו בתרנגולים (ובמינים רבים נוספים) - הקרבות והתקיפות פוחתים מאוד.
מה משפיע על מידת האי-שוויון?
ראינו שקבוצות של אותו מין (ובוודאי של מינים שונים) יכולות להיות מאוד שונות במידת השוויון הפנימי שלהן. אבל אפשר להכליל ולשאול איזה לחצים ואילוצים משפיעים על החברה לעבר שוויוניות או היררכיה? הנה כמה משתנים שראינו דוגמאות להשפעתם הרבה על מידת האי-השוויון בלהקה:
- גודל וצפיפות הקבוצה. קבוצות קטנות או מפוזרות יכולות להתנהל באופן שוויוני למדי. אבל ככל שהן גדלות או מצטופפות - נוטים להתפתח יותר תחרות ועימותים - והיררכיה ברורה יותר לצמצומם.
- קרבה משפחתית. כשחברי הקבוצה קרובי משפחה - שיתוף הפעולה גבוה מאוד ואין כמעט תוקפנות ומאבקי כוח. ככל שהקבוצה כוללת יותר "זרים" - נוטה יותר להיווצר מדרג שליטה.
- סכנות. בסביבה שבה פיזור מהיר של מידע על סכנות הוא עניין של חיים ומוות - יש יתרון לרשת מבוזרת. לעומת זאת, במשימות כמו נדידה למרחקים, דווקא מנהיגות ריכוזית יכולה למנוע טעויות קטלניות.
- משאבים. ככל שמשאב נדיר ומבוקש נמצא בריכוז גבוה במקום אחד - סביר יותר שייווצרו סביבו מאבקי כוח שיולידו היררכיה.
- תרבות ואופי אישי. אופי אישי שונה של מנהיגים, למשל רגוע או אגרסיבי במיוחד, יכול לשנות את מבנה הקבוצה ואופיה לכיוון שוויוני יותר או להפך, ואפילו באופן מתמשך.
מה עדיף? או… מתי?
אז האם שוויון עדיף על היררכיה, או להיפך? מהדוגמאות שראינו, נראה שאין לשאלה תשובה יחידה ופשוטה, שנכונה תמיד, כי כל קוטב תיאורטי מייצג יתרונות שונים, שיכולים לבוא לידי ביטוי מקסימלי בתנאים שונים. במילים אחרות, זה תלוי בהקשר:
- שוויוניות בדרך כלל מובילה ליותר שיתוף פעולה ולכידות, ולפחות לחץ ומתח. זה יכול אפילו להאריך את תוחלת החיים. עוד יתרון הוא גמישות: כשכל פרט יכול להשפיע - הקבוצה מסתגלת יותר בקלות למצבים משתנים.
- היררכיה מאפשרת, בקבוצות גדולות, קבלת החלטות מהירה ויעילה יותר מ"דמוקרטיה" שוויונית. יתרון נוסף הוא צמצום האלימות: רוב העימותים נפסקים כש"כולם יודעים את מקומם". היררכיה מאפשרת גם חלוקת עבודה יעילה. במצבי קונפליקט עם קבוצה אחרת או סכנה, היררכיה יכולה לאחד את הקבוצה תחת מנהיג ולאפשר פעולה מהירה בתיאום גבוה. מצד שני, אם ההיררכיה הופכת לחזקה ונוקשה מדי - היא עלולה לדכא חלק מהחברים, לפגוע בבריאות, ליצור לחץ ועוינות וכמובן לעלות לקבוצה ביוקר כשה"דיקטטור" טועה.
בפועל, נוצר תמיד שילוב ייחודי כלשהו בין שוויון וריבוד שמתאים לנסיבות. אצל חלק מהמינים התפתח מנגנון גמיש, שבו הקבוצה יכולה לעבור בין רמות שונות של היררכיה/שוויון לפי הצורך, כמו שראינו עם קופי הבבון. אצל פילים, למשל, מבנה השליטה הטיפוסי הוא פתוח ורופף יותר: הקבוצה לרוב מונהגת על ידי נקבה מבוגרת, אבל גם הצעירות יכולות להשפיע לרוב על החלטות הנדידה ע"י מעין "הצבעה" והתעקשות משותפת. דמוקרטיה מסוימת מתקיימת בלהקות בצורות מגוונות, אפילו ע"י האפשרות ליצור "קואליציה" להדחת (או ריסון הכוח) של מנהיג קשוח מדי.
בשורה התחתונה
גם בקבוצות שונות של אותו מין בהחלט יכולים להיות הבדלים ברורים במידת השוויון החברתי. ההבדלים האלה נובעים משילוב גורמים כמו סביבה, גודל הקבוצה ואופי המנהיגים. שוויוניות גבוהה קשורה לשיתוף פעולה, רוגע ואריכות ימים, והיא נפוצה במיוחד כשהתנאים דורשים העברת מידע מהירה לכולם. מנגד, היררכיה ברורה קשורה ליעילות ולצמצום סכסוכים ותחרות. הניגוד הדיכוטומי בין שיוויון והיררכיה קיים רק בתיאוריה; בטבע קיימים למעשה אינספור גוונים של שילוב או צורות-ביניים ביניהם, שמאזנים בדרכים מפתיעות בין היררכיה לשוויון: למשל, קבוצה יכולה להיות עם "מנהיג/ה" אחד/ת בענייני רבייה או ניווט, אבל שוויונית בחלוקת התפקידים האחרים, או להפך. או שתפקיד המנהיג יכול להתחלף בכל פרק זמן מסוים. המבנה החברתי הוא תכונה שנתונה בעצמה לברירה טבעית: במינים ואוכלוסיות שונות התפתחו (ומתפתחים) דפוסים שונים, כל דפוס עם תגמולים ומחירים משלו, וכולם עומדים למבחן המחמיר של ההישרדות. המחקרים שסקרנו ממחישים שאין פתרון חברתי אחד מושלם שמתאים לכל מצב, והטבע מנסה בלי הרף אסטרטגיות שונות להתמודדות עם אחד האתגרים הגדולים והוותיקים בעולם: איך לחיות ביחד.
