איך הפכו קרניים מסמל עוצמה לסמל השפלה?
למה לגברים נבגדים "צומחות קרניים"? למה ילדים "עושים קרניים" זה לזה? ומה הקשר בין זה לבין עגל הזהב, הכחדת שור הבר ודימוי השטן בנצרות?
חלק ראשון: קרניים כסמל אלוהות ומלכות
אלים עם קרניים
בתרבויות עתיקות נחשבו קרניים, וגם בעליהם הטבעיים, לסמלים של עוצמה ושלטון, של פוריות, ואפילו של אלוהות. עוד בתקופה הפרהיסטורית בולטים בציורי המערות חיות עם קרניים מרשימות ואפילו דמיוניות. חוקרים משערים שהציורים היו חלק מפולחן שייחס לבעלי הקרניים כוחות מאגיים של פריון ושפע.
עם המעבר לחקלאות, ולמרות שהוא בוית ונרתם למחרשה, מעמדו של השור עדיין נותר נשגב במידה רבה. אולי כי למרות כפיפותו, הוא היווה מרכיב-מפתח במשק החקלאי. באנטוליה התגלו מבני פולחן מהאלף השביעי לפני הספירה עם גולגלות שוורים עם קרניים שהוצבו בגומחות מיוחדות, וציור קיר של אלת פריון יולדת ראשי שוורים.
עם התמסדות החקלאות והתבססות הפטריארכיה, כבש לרוב אל זכרי את ראשות פנתאון-האלים, ודחק הרבה אלמנטים נשיים וחייתיים מהתחום הנשגב. עם זאת, האל עדיין תואר לרוב כבעל קרניים, או כחובש כתר-קרניים. וזה אולי המקום להבהיר שצורת הכתר ה"סטנדרטית" שכולנו מכירים - צורת הזיגזג או השפיצים המחודדים - היא למעשה פישוט סכמטי וסמלי של קרני בעלי חיים. קרניים הם הכתר הטבעי והמקורי, כמו שמבטאת גם הלשון. "קרן" הוא שורש עם משמעות דומה לא רק בשפות שמיות (ערבית, אכדית) אלא באופן נדיר אפילו בשפות אירופיות: "קורונה" היא גם קרן (גם המילה horn באנגלית התפתחה ממנה, דרך cornu בלטינית) וגם כתר (crown באנגלית) שהתפתח מהן (ואפילו שם הווירוס בעל ה"קרניים" שגרם לאחרונה מגפה עולמית).
באמנות המסופוטמית והמצרית העתיקות לאלים היו קרניים, לעיתים כחלק טבעי מראשם, לעיתים ככתר, ובמקור זה סימן מזהה שמבדיל אותן מדמויות בני אנוש. יותר מזה - לאלים בכירים צוירו לעתים יותר קרניים! רק בהמשך, מלכים ששאפו למעמד אלוהי ניכסו לעצמם את הסמל.
בכל רחבי מסופוטמיה מתוארים אלים שעומדים בראש הפנתאון המקומי כמזוהים עם פרים וכבעלי קרני שור. האלים האלה היו לרוב גם "אלי השמיים והסער", כלומר האלים האחראים על מזג האוויר. לנו אולי זה נראה כמו תחום אחריות משעמם, אבל לא היה נושא חשוב ומדאיג ממנו עבור אנשי העולם העתיק, שהיו ברובם חקלאים. למשל:
- אל הסער השומרי הדד נחשב ל"אל הפר", תואר כ"רוכב על פר שואג", וצוייר חובש כתר עם קרני פר. החיה המקודשת שלו? ניחשתם נכון. הוא זוהה בהמשך ע"י היוונים והרומים עם האל הראשי שלהם שהיה גם הוא אחראי על הברקים ומזוהה עם פר - זאוס (שהתגלם בפר) ויופיטר (בהתאמה).
- אל הסער של החיתים והחורים (תושבי חורן), תשוב, תואר ניצב על פר או מלווה בפרים.
- אל הירח השומרי סין תואר לעיתים כשור שמימי: "עגל גאה בעל קרניים איתנות... מלא און ושפע".
- בקרב עמי כנען זוהה השור עם האל שעמד בראש הפנתיאון ונקרא אֵל (ומכונה במיתולוגיה הכנענית מאוגרית "אל שור") ועם בנו, אל הסער בעל.
- במצרים האמינו שקרני שור מחזיקות ביניהן את השמש במסלולה. הם זיהו פרים מסוימים כהתגלמות חיה של אלים, כמו הפר אפיס. האלה חָתוֹר, אלת האהבה והשמיים, תוארה כ"פרה שמימית". האל אמון תואר כבעל ראש אייל או קרני אייל.
פולחן עגלים ו"חטא עגל הזהב"
פולחן שוורים לא פסח על כנען. פסלונים וצלמיות פולחניים של פרים התגלו בחפירות באוגרית, חצור ואשקלון. באזור הר שומרון התגלה "מתחם הפר" - במה פולחנית ישראלית קדומה מתקופת ראשית המלוכה, עם שרידי מזבח, פסל שור, כלי פולחן, וסימנים לעץ קדוש, כנראה אשרה (אלת הפריון הכנענית יוצגה ע"י עץ חי).
בתנ״ך מוצג פולחן פר בתור חטא העגל המפורסם, שחטאו בני ישראל שביקשו מאהרן "עשה לנו אלוהים", והוא יצק להם עגל זהב לסגוד לו. פסל עגל פולחני היה כנראה מנהג מקובל בכנען. לפי חז"ל, גם פולחן ה"מולך" המתואר במקרא היה של פסל בעל פני עגל. אלא רק שהמאמינים כנראה לא סגדו באמת לפסל, אלא לאל שהוא ייצג - לרוב בעל. כאן אולי המקום להעיר שהפסוק "זובחי אדם עגלים ישקון" - שיש מי שמשתמשים בו כיום (בצורה אנכרוניסטית) כאילו הוא יוצא נגד "אהבה מוגזמת" לחיות - מתייחס כמובן ל"עובדי אלילים" ש"מנשקים" פסלי עגלים, ולא חיות בשר ודם.
פולחן פרים הפך לפי התנ"ך (שכמובן מגנה זאת) לחלק מהמדיניות הרשמית בממלכת ישראל. אחרי הפילוג בין הממלכות הקים ירבעם בן נבט עגלי זהב בערים בית אל ודן והכריז: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (מלכים א', י"ב 28). העגלים שהציב המשיכו את מסורת "אל השור" הכנענית, תוך זיהויה עם ה'. ביהודה הרפורמות של יאשיהו חיסלו את הבמות וה"עגלים", וביססו טאבו על כל ייצוג מוחשי של ה'. אבל פסלי השוורים שנמצאו באתרים ישראליים מאוחרים מלמדים שהאמונה העממית בכוח המאגי של השור שרדה לאורך זמן רב יותר.
עדות אפשרית נוספת לזיהוי קדום בין שור לאלוהי ישראל מגיעה מתגלית ארכיאולוגית חריגה מסיני שמתוארכת לימי סוף בית-ראשון. בחורבות מקדש קטן בכונתילת עג'רוד נמצא כד חרס שעליו ציור וכתובת שעוררו רגשות סוערים ומחלוקת טעונה. על אחד הכדים נמצא ציור של דמויות אנושיות עם ראשים משונים וכנראה חייתיים ולידם פרה ועגל. מעליהם נכתב בכתב עברי קדום: "ליהוה שֹׁמרון ואשרתו".
חלק מהחוקרים מפרשים את זה כייצוג של אלוהי ישראל ושל אשרה כבת-זוגו, ושל שניהם גם בדמויות הפר והפרה; כלומר, רמז שבתקופה זו תפסו מאמינים כלשהם את ה' עצמו (בין יתר השערוריות המשתמעות) כבעל קרניים. הפירוש של ה' שמוצג בדמות חיה, עורר כמובן סערה, בגלל הטאבו שהתפתח על ייצוגו החזותי, בטח בצורת בן-בקר (למרות שהתנ"ך עצמו כאמור מספר לנו שאמונה זו היתה קיימת ואף נהוגה כמדיניות ישראלית ממלכתית). יש גם חוקרים שטוענים בתוקף שאין כל קשר בין הציורים לבין הכתובת על הכד.
שרידי סמליות קדומה של בקר וקרניים בתנ"ך
המקרא עצמו, כמובן מקפיד לא לתאר את ה' כבעל קרניים או כשור, על רקע גינויו את "חטא העגל". אבל למרות זאת, קרניים עדיין מופיעות בתנ"ך כמטאפורה לשונית נפוצה לעוצמה, מלכות וגאווה (למשל " תָּרוּם קַרְנוֹ", "אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד").ככה נשמר בשפה זכר כוחן הסמלי של הקרניים, כדימוי מאובן, גם כשסולק באדיקות מהפולחן הרשמי. הנה דוגמאות נוספות לשרידים נשכחים נוספים כאלה בשפה, בשמות נפוצים ואפילו בצורת האותיות:
- מקור האות הראשונה באלפבית העברי, אל"ף, הוא בציור סכמטי של פני שור עם זוג קרניים, שבעברית עתיקה נקרא אלוף. זהו גם מקור ה"אלפא" היוונית, ששמרה על צורת הראש עם זוג הקרניים, או ה"A" האנגלית שבעיקר התהפכה.
- שתיים מארבע "אמהות האומה" העברית נקראות על שם פרות: רבקה (ששמה נגזר מסיכול אותיות של "בקר") ולאה ("פרה" בעברית עתיקה).
- "קרנות המזבח" לא היו סתם כינוי לפינות שלו - אלא בליטות ממשיות דמויות קרניים, שמקורן הנשכח באותה סמליות שהפכה גולגלות של מפריסי פרסה לכתרים.
ראינו, אם כן, שקרניים שימשו כסמל נפוץ של עוצמה אלוהית ומלכותית. אפילו כשפולחן ה' סילק את הקדושה מהפרים המשיך סמל הקרניים להתקיים בשפה ("קרן שפע", "קרן אור", "קרן פנסיה") או אפילו כסמל מלכותי סמוי בכל כתר. קשה מאוד לדמיין זאת בתרבות שבזה לבעלי חיים כמו זו שלנו, במיוחד לפרות (שאנחנו הורגים על סרט נע במספרים גדולים מאי-פעם) אבל הטקסטים והממצאים הארכיאולוגיים משקפים יראת-כבוד עמוקה כלפי בעלי החיים האלה. השור וקרניו היו עבור בני העולם העתיק הרבה יותר מסתם "מחרשה חיה": הם היו גשר לכוחות עליונים (ולא רק ב"גלגל המזלות"). פולחן אלים עם קרניים היה קרוב יותר לפולחן האנימיסטי הטרום-חקלאי, שייחס קדושה גם לטבע ולחיים לא אנושיים. זה משהו שהמונותיאיזם הצעיר התקשה לקבל. אבל זה שיוולד ממנו - יצליח להיות "סובלני" כלפי רמזים ל"קדושת הטבע" אפילו עוד פחות.
חלק שני: קרניים כסמל טומאה והשפלה
הפיכת האלוהי לשטני
הנצרות לקחה עוד כמה צעדים קדימה את ההתרחקות וההתנערות משרידי האנימיזם. אם היהדות פשוט סילקה את הקדושה מהקרניים - הנצרות תהפוך אותן לסמל השטן! כך יהפכו מאפיינים חיות תמימות וחסרות-ישע ממינים שבני אדם מנצלים באכזריות והורגים בהמוניהם - לסמל הרוע ה"טהור".
עם עליית הנצרות, חל מהפך במשמעות הסמלית של הקרניים. אותם סמלי קרניים של פרים ותיישים, שהיו מקודשים לפולחני אלי פריון וטבע בעולם הפגאני, נעשו מזוהים עם השטן וכוחות האופל. כבר במאה ה-5 תיאר אוגוסטינוס, מאבות הכנסייה, את כל האלים בעלי הקרניים של העבר לא כדמויות מומצאות או אמונות הבל - אלא כיצורים אמיתיים אך שטניים. הצגת האלים הישנים כשדים שליחי שטן היתה אסטרטגיה מתוחכמת: היא הכירה בכוח שהפגינו בעבר אלים מקומיים כביכול - אבל העניקה לו פרשנות חדשה ומפחידה שעודדה התנצרות.
ככה עברו אלים עם קרניים (כמו האל היווני פאן והאל הקלטי קרנונוס) דמוניזציה והוטמעו בהדרגה בדמות השטן הנוצרי, שהלך והתפתחה. על הרקע הזה מתואר השטן מאז ימי הביניים כיצור עם קרניים, לרוב של תיש. וכן זנב ופרסות של עז, תכונות שהושאלו בבירור מהסמלים הפגאניים שלפני כן נחשבו חיוביים ואף אלוהיים. עם הזמן התקבעה באמנות הנוצרית התפיסה שכל יצור שטני יאופיין באופן טבעי בקרניים. קרניים הפכו לדימוי שטני כה מובהק עד שבימי הביניים החלו לעתים לצייר אותם על ראשי יהודים וזה הספיק כדי לבטא בבירור את המסר (האנטישמי) שהיהודים הם שליחי השטן.
המהפך התרבותי הזה משקף שינוי עמוק ביחס האדם לטבע. הדת המונותאיסטית ביטלה את הסובלנות הפגאנית ל"קדושה" שבעולם החי; היא הפרידה נחרצות בין האל לבין הטבע ודיכאה פולחני חיות. סמלים חייתיים כמו קרני בעלי חיים - עברו מעולם הקדושה לעולם הטומאה, ככל שהאדם נתפס יותר ויותר כ"לא-חיה" ואפילו כ"ההפך-מחיה", והטבע הפנימי והחיצוני נתפס כיעד שמצריך שליטה ואף דיכוי. קרניים הפכו לסמל "חייתיות" ואת "היצר הרע" שצריך להכניע.
גם בהקשר לא דתי, קרניים עברו לייצג בעינינו "חייתיות" אנטי-תרבותית. למשל, ויקינגים מצוירים בעקביות עם קסדות מקורוננות - בלי בסיס היסטורי. ניתן לשער שהקרניים הולבשו על ראשם (או נדבקו אליו בכזאת יעילות) כי זה עזר לסמן אותם כ"ברבריים כמו חיות". המשמעות הזאת מנוכסת כיום מחדש לעתים על דרך החיוב. קרניים משמשות לעתים כסמל של שיבה לגבריות "אותנטית", טרום-פמיניסטית, קמאית כביכול, סטייל הסרט "מועדון-קרב". כך מתפרשת למשל דמותו של הבחור שנכנס להיכל התהילה העולמי אחרי שצולם חבוש קרניים ועוטה פרווה ב"מהומות הקפיטול".
מעניין לציין שאולי דווקא כתוצאה מהדמוניזציה לבעלי זוג קרניים (ומהנטייה האנושית לחשיבה בינארית דיכוטומית) נולד המיתוס על היצור בעל הקרן האחת שהוא היפוך-השטניות. או למעשה, בעל הסמליות המקורית של הקרניים, שהשטניות עוצבה כהיפוכה: הנשגב החיובי. ברוח "חוות החיות" אפשר אולי לסכם את היחס האנושי המודרני לקרניים בסלוגן "שתי קרניים רע - קרן אחת טוב", כי בניגוד לצמד הקרניים שזוהה כ"אפל" - חדי קרן נתפסו כטהורים, "מלאכיים" ובעלי כוחות ריפוי מאגיים.
שור הבר שכיכב בציורי המערות של האדם הקדמון, שקרניו הכתירו את האלים והמלכים של מסופוטמיה, ושממנו בויתו כל הפרים והפרות שבמשקים - ניצוד באינטנסיביות על ידי בני אדם עד להכחדתו הסופית מהעולם ב-1627. במקביל, צאצאיו המבויתים הפכו לאחת החיות הנפוצות על כדור הארץ - וגם אחת מהאומללות ביותר. הם הלכו ונדחקו למתקנים סגורים, צפופים ומטונפים, קרניהם נחתכו, מספרים הוטבעו על עורם בברזל מלובן, נזמים נתחבו באפם כדי לגרום להם כאב שייקל על השליטה בהם. דמותם שעוררה פעם יראת כבוד - החלה לעורר זלזול ובוז. אם שמו המקורי של הפר, "אלוף", הפך לתואר מהלל ומחמיא, הרי ש"פרה" או "בהמה" כיום הם עלבון חריף או קללה ממש.
במקביל, מסתבר שגם חיות הבר שעדיין שורדות אותנו - משנות בגללנו את קרניהן. קשה להאמין אבל האנושות גורמת לקרני חיות בר להתקצר. כן. זאת התוצאה של כל כך הרבה הרג (ציד) של חיות, תוך העדפה לחיות עם קרניים גדולות ומרשימות ככל הניתן: ברירה מלאכותית אפילו ל"חיות בר".
קרניים כסמל של השפלה וביזוי
ירידת קרנן של הקרניים, או היפוך הערך הסמלי שלהן, לא נשאר רק בשדה הדתי, אלא חלחל גם לתרבות הפופולרית. ביטוי עממי נפוץ בימי הביניים באירופה תיאר גבר שאשתו בגדה בו כ"בעל קרניים" - המכונה קרנן (cuckold). יש השערות שהביטוי נולד ממאבקי חיזור של צבאים, כי הזכר המובס "נשאר רק עם הקרניים שלו". ייתכן שיש כאן גם שרידים של מיתוסים פגאניים קדומים על אלים שלבשו דמות פר, תיש או אייל כדי לפתות נשים. בכל מקרה, בספרות ימי הביניים נפוצות "קרניים" כסמל לעגני, ותיאורים של ה"קרנן" כמי שכולם מלבדו רואים את קרניו. בשפות אירופיות רבות השתמרו עד היום ביטויי לעג שמקורם בדימוי הזה, שבהמשך הפך נפוץ גם בקריקטורות.
דמות ה"קרנן" מגלמת היפוך מושלם של סמליות הקרניים: במקום לסמל פיריון ואון - הן עברו לסמל "אימפוטנציה" ממשית או סמלית. ציפור הקוקיה עליה מבוסס שם הקרנן באנגלית ("cuckold") רומזת לכך שאולי גם הוא מגדל בלי ידיעתו צאצאים שאינם שלו (למרות שבטבע הקוקיה היא דווקא הציפור שגורמת לאחרות לגדל את צאצאיה). ככה במקום סמל לגבריות, כבוד ועוצמה - הפכו קרניים סמל להשפלה וחולשה.
זאת הסיבה שילדים (ומבוגרים אינפנטילים) "עושים קרניים" אחד לשני, בעיקר בזמן צילומים. ילדים לא מודעים כמובן למשמעות המינית של "הקרניים שבעליהן הוא האחרון להבחין בהן" אבל טקס ההשפלה ההיתולית שהם מבצעים, מבוסס על דימוי הגבר ש"הצמיחו לו קרניים מאחורי גבו" (ולא רק על סימון כ"חיה").
אולי יש לזה קשר גם לכך שהמילה "חרמנות" באנגלית, "horny", מבוססת על המילה קרן. יש השערות שמקורה אולי באותם קרבות של יצורים מיוחמים בעלי קרניים, שסימלו תאוות בשרים "חייתית". ואולי מקורה בכלל בשימוש ב"קרן" כסלנג (או דימוי מעודן) לזקפה. כך או כך, הקונוטציה הזאת היא כנראה הבסיס גם לאמונות מאגיות שקושרות בין קרן הקרנף לאון מיני (ברוח האמונה המסורתית שקרני פרים קשורות בפיריון) - אמונות שכמעט הכחידו מהעולם את הקרנפים.
בתרבות המערבית המודרנית הפכה דמות השטן המקורנן לקלישאה כה חבוטה עד שהיא איבדה הרבה מכוחה המאיים. מפלצות ושדים עם קרניים, כולל השטן בכבודו ובעצמו, הם לא פעם חביבים מאוד.
כך הולכות והופכות קרני השטן לסמל בידורי ומסחרי קליל. למשל, מחוות היד "קרני שטן" הייתה במקור מנהג קתולי נגד "עין הרע"; היא הפכה מזוהה די במקרה עם ההופעות של "בלאק סאבאת" בעקבות רוני ג'יימס דיו, שהופיע עם הלהקה והגיע מרקע איטלקי-קתולי. המעריצים פירשו את המחווה על רקע שם וסגנון הלהקה, כהזדהות חתרנית עם "הצד האפל" - ובמהרה היא הפכה לסמל רוקרי מגניב.
בשורה התחתונה
המסע הסמלי של הקרניים מקדושה לטומאה ומכתר מלכות לאות קלון - מלמד הרבה על השינוי בערכי התרבות המערבית ביחס לטבע ולבעלי החיים. בתקופות האנימיסטיות ("פולחן הטבע") והפוליתאיסטיות ("ריבוי אלילים"), האדם ראה את עצמו יותר כחלק מהטבע, ואלים התגלמו גם בחיות. קרני בעלי החיים עוררו כבוד ונשאו הוד של קדושה. אבל האמונה באל אחד חסר גוף הפכה את האדם לשליט על כל יתר החיות. והקרן איבדה את הילתה הקדושה ובהמשך אף הפכה לסמל הטומאה. עם תיעוש החקלאות התרחק והתנתק האדם עוד יותר מבעלי החיים, שהחלו להיתפס יותר ויותר כסחורות בלבד. הקרניים, שבעבר קישטו אלים ומלכים, איבדו כל הוד קדושה והפכו למטרד או לחומר גלם: הן נגדעות מראשי בקר במשקים תעשייתיים ובמשחטות, צמיחתן נמנעת בעזרת סודה קאוסטית מאכלת, הן נזרקות לאשפה, נטחנות לקמח עצמות, ולעתים משמשות לנוי.
מה שהיה פעם סימן לעוצמה אלוהית ולמעמד רם, הפך לסימן של נחיתות וקלון. זה לא מקרי, אלא קשור בהתפתחות התפיסות הדתיות והפילוסופיות לגבי הטבע ומעמדו האדם בו, וכמובן בהתגברות הסוגנות. הקרן האצילה שירדה ממצחי האלים והודבקה כאות-קין אל מצחו של השטן ואל רקותיו של הבעל הנבגד - מזכירה לנו איך השתנה יחסנו לבעלי חיים, ובמיוחד לבעלי קרניים, מקצה לקצה מאז ימי קדם.
