כל בעלי החיים שווים? באיזה מובן?
לרגל 80 שנה לפרסום "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול
לפני 80 שנה, בקיץ 1945, פרסם ג'ורג' אורוול את יצירת המופת הקצרה והמפורסמת שלו, "חוות החיות". בסיפור מורדות חיות משק בבני האדם, שמשעבדים אותן באכזריות, כדי לכונן חברה אוטופית שבה "כל בעלי החיים שווים". אלא שעד מהרה מולידה המהפכה, במקום אוטופיה… בסך הכל משטר עריצות חדש.
אלגוריה, אבל לא רק
האלגוריה הנוקבת הזו על משטר העריצות של ברית-המועצות פורסמה לפני פרוץ "המלחמה הקרה", ובשעה שרבים מהסופרים במערב עדיין היללו את סטלין ("שמש העמים") בגלל הרעיונות המתקדמים שייצגו עבורם הקומוניזם וערך השוויון, תוך התעלמות מהדיכוי המחריד שגרם המשטר הקומוניסטי בפועל. "חוות החיות" פורסמה מייד בתום מלחמת העולם השנייה, שבה היתה ברית-המועצות שותפה מרכזית וחסרת תחליף להבסת הנאצים, ונתפסה על ידי רבים כ"משחררת" הגדולה של מזרח אירופה מהיטלר. ב-1945 היה קל מאוד, הרבה יותר מאשר היום לפחות, לא לדעת על הגולאגים והעינויים וההוצאות-להורג וההרעבות ההמוניות בבריה"מ - או להטיל ספק במהימנות הדיווחים עליהם. על הרקע הזה ברור יותר מדוע הביקורת של "חוות החיות" - ובמיוחד מצד מי שכתב רבות על סוגיות של צדק חברתי ואפליה מעמדית, ואפילו נלחם לצד הקומוניסטים במלחמת האזרחים בספרד - היתה בזמנו כל כך נועזת ויוצאת-דופן, צלולה וחשובה.
אבל הפרשנות המקובלת של "חוות החיות" רואה בה לרוב ביקורת על המשטר הקומוניסטי בלבד או, לכל היותר, על הדינמיקה הטראגית של מהפכות באשר-הן. הפרשנות המקובלת של היצירה כמעט תמיד מתעלמת - ובכך מטשטשת - ביקורת מוסרית חריפה נוספת ש"חוות החיות" מבטאת, שגם היא נועזת ויוצאת-דופן, צלולה וחשובה: הביקורת על היחס האנושי (הבלתי "אנושי" בעליל) לבעלי חיים אחרים.
כי למרות ש"חוות החיות" היא בוודאי אלגוריה - היא לא רק אלגוריה. לא צריך להיות פעיל זכויות בעלי חיים בשביל לזהות שחיות החווה המורדות מבטאות מציאות קשה אמיתית לחלוטין שעמה נאלצות להתמודד כמעט כל חיות המשק בעולם (וב-1945 מדובר עדיין על חווה "מסורתית", שכיום יכולה להיתפס כ"פסטורלית" בהשוואה למשקים תעשייתיים):
"ובכן, חברים, חיים אלה שלנו מה טיבם? הבה נבחנם: מעטים הם ורעים וגדושי עמל. מולידים אותנו, נותנים לנו מזון אך כדי קיום הגוף, ואם יש בנו בעלי און כופים עליהם עבודה עד אפיסת הכוחות; ומשלא ניתן להפיק מאתנו כל תועלת, טובחים אותנו טבח אכזרי. בכל אנגליה כולה אין גם בעל־חיים אחד היודע טעם אושר ומרגוע לאחר שהוציא את שנתו הראשונה. בכל אנגליה כולה אין גם בעל־חיים אחד בן־חורין. סבל ושִעבוד מנת חלקו של בעל־חיים: הנה זו האמת לאמיתה."
החלק הראשון של "חוות החיות" עוסק בסוגיה של ניצול ואפליה שאיננה רק משל, אלא מציאות שקשה להכחיש. או, כפי שהסביר אורוול עצמו, כשתיאר איך הגיע לכתוב את הספר. הרעיון לא נולד, כפי שאפשר היה להניח מקריאת כל הפירושים לספר, מתוך מחשבה על הכישלון הנורא של המהפכה הקומוניסטית, אלא דווקא מתקרית יומיומית שעוררה בו מחשבות על הניצול של בעלי חיים בידי האדם:
"ראיתי ילד קטן, אולי בן עשר, מוביל סוס ומצליף בו בשוט. פתאום הבנתי שלמעשה בני-אדם מנצלים חיות באותו אופן שהעשירים מנצלים את מעמד הפועלים. המשכתי לנתח את התיאוריה המרקסיסטית מנקודת-המבט של החיות. עבורן, היה ברור כי 'המאבק בין המעמדות' היה אשליה גמורה, היות שכל עוד מדובר בניצול חיות, כל בני-האדם מאוחדים נגדן. המאבק האמיתי הוא בין בני-אדם לחיות. מנקודת-המבט הזו לא היה קשה לפתח את הסיפור."
אבל בעוד כולנו מסכימים כיום כי שוויון הוא אידיאל רצוי בין בני אדם - האם אפשר בכלל לדבר ברצינות על שוויון בין כל בעלי החיים? האם יש משמעות (לא אלגורית) ל"דיבר" המהפכני "כל בעלי החיים שווים"?
בפוסט הקודם בחנו איך משתנה רמת השוויון הפנימי בלהקות שונות של בעלי חיים. בפוסט הזה נשאל שאלה פילוסופית ורחבה הרבה יותר על שוויון בעולם החי: האם יש מקום לדבר על שוויון ברמה "גבוהה" בהרבה מרמת הלהקה - ואולי ברמה העליונה שבה הוא יכול להיות רלוונטי - בין כל בעלי החיים??
משמעויות (קצת) שונות של "בעלי חיים"
לפני שנראה במה (או באיזה מובן) כל בעלי החיים שווים - חשוב להבחין שמה שאנשים מתכוונים אליו כשהם אומרים בשפת היום-יום "בעלי חיים" לא זהה בהכרח למשמעות המונח בביולוגיה, גם אם יש ביניהם חפיפה גדולה. כמו שראינו לאחרונה עם המילה התמימה-למראה "דג", למילים יכולות להיות משמעויות שונות (לעתים לחלוטין, לעתים בהבדלים דקים מאוד) בשפת היומיום ובשפה המדעית. ממלכת "בעלי החיים" בביולוגיה כוללת גם אורגניזמים חסרי יכולת תנועה או מוח (ספוגים למשל) שבמונחי היומיום שלנו נתפסים כסוג של "צמחייה ימית". הקבוצה הביולוגית הקרובה ביותר למה שאנחנו (וגם גיבורי "חוות החיות") חושבים עליו כשאנחנו אומרים בשפת היומיום "בעלי חיים" היא כנראה קבוצת "בעלי החוליות".
כי עם כל הכבוד לאבותינו הספוגים, שמשתייכים לממלכת "בעלי חיים" בביולוגיה - רוב בעלי החיים פיתחו מאז ימיהם כספוגים כמה תכונות חשובות, שהפכו זה-מכבר לסימן-ההיכר שלהם מבחינתנו - כמו יכולת תנועה, או איברים נבדלים, או חושים. כשאנחנו מדברים על "בעלי חיים" - אנחנו חושבים ומדברים בעצם (בעיקר) על מה שבביולוגיה הוא תת-המערכה "בעלי-חוליות", כלומר על יצורים עם עמוד שדרה (שבקצהו מוח): על דגים, דו-חיים, זוחלים, עופות ויונקים. זאת למרות שיש גם כמה חסרי חוליות חריגים שאנחנו רואים בבירור כ"בעלי חיים" למרות שאין להם עמוד שדרה - תמנונים ודיונונים. המאפיינים ה"חייתיים" שלהם (כמו יכולת תנועה, חושים ומוח) התפתחו למעשה בנפרד ובמקביל לבעלי-החוליות (ב"אבולוציה מתכנסת").
בניסיון שנעשה להלן להבין במה, אם בכלל, בעלי החיים שווים - נתייחס לביטוי "בעלי חיים" במשמעותו היומיומית, של יצורים בעלי יכולת תנועה ואיברים מובחנים. במילים אחרות, כדי לתרגם לשפה יותר מדויקת ביולוגית את המשך הדברים - מוזמנים להחליף בראשכם את המילים "בעלי חיים" ב"בעלי חוליות" (וכמה רכיכות חריגות בכוכבית).
במה בעלי חיים שווים?
לכאורה נדמה כי בעלי חיים לא שווים משום בחינה. בעלי חיים ממינים שונים (ואפילו מאותו מין!) שונים זה מזה בגודל, באינטליגנציה, באורך החיים, באורח החיים, ברוחב הטריטוריה, בחושים, בכוח, בחברותיות… אפילו בחשיבות האקולוגית! (כן, יש "מיני מפתח" שעשרות מינים תלויים בהם לקיומם, ומינים שיש להם למשל "שותפים לנישה" שיוכלו "למלא את מקומם" בהעדרם). אז האם יש בכלל משהו שבו כל בעלי החיים שווים? התשובה שלנו היא: בהחלט כן! אפילו כמה וכמה. בואו נבחן אותם.
1. כל בעלי החיים בנויים דומה
כדאי אולי להתחיל מלציין את הדברים הבסיסיים ביותר שמשותפים לכל בעלי החיים (שבבסיסם משותפים אפילו לכל האורגניזמים החיים) גם אם זה נראה לנו קצת מובן מאליו:
- כל בעלי החיים מורכבים מכמות עצומה של תאים. גם בעלי חיים שנראים שונה מאוד - בנויים מתאים דומים להפליא, שמצוידים באותם אברונים זעירים (מיטוכונדריה, ריבוזום, וכו').
- לכל בעלי החיים מטען תורשתי שמנהל את התפתחותם וחייהם, שכתוב בדיוק באותה שפה, ולמעשה באותן 4 אותיות, ומתורגם בדיוק באותה שיטה לבניית חלבונים.
- כל בעלי החיים עוברים מסלול חיים דומה של גדילה והתפתחות, שבו הם תחילה עוּבָּרים (בביצה או ברחם) ואז נולדים (או "בוקעים"), גדלים, לפעמים מולידים צאצאים, ולבסוף מתים - לרוב בתיווך אותם הורמונים.
- כל בעלי החיים שווים בצורך שלהם לאכול, לנשום ואפילו לישון - גם אם הם עושים זאת בדרכים שונות לעתים.
- כל בעלי החיים (וזה אולי הכי מפתיע) בנויים לפי אותה תוכנית-אב בסיסית, כפי שמתבטא במיוחד בתחילת ההתפתחות העוברית שלהם, אז כמעט ולא ניתן להבחין ביניהם לפי צורתם. זה קשור לכך שכל בעלי החיים הם "אחים", במובן זה שכולם צאצאים של אב קדמון משותף - דג זעיר חסר לסת שחי לפני כחצי מיליארד שנים.
2. כל בעלי החיים מרגישים
כל בעלי חיים "עושים" משהו ששום דבר אחר בעולם מלבדם (ככל שאנחנו יודעים) לא "עושה" - ושאין לנו אפילו קצה של רעיון איך ניתן לייצר מלאכותית משהו שעושה את זה. והדבר הזה הוא חוויה סובייקטיבית, נפשית, או "קוואליה" (מילה חסרת תרגום לעברית).
כל בעל חיים הוא עולם-לעצמו, במובן שיש אינספור חוויות (מראות, ריחות, זכרונות, האמנות, רציות, וכדומה) שנגישות אך ורק לו. בניגוד לכל תופעה פיזיקלית בעולם - שהיא תמיד, בהגדרה, אובייקטיבית ונגישה לכולם, כלומר כולם יכולים להבחין בה (או למדוד אותה) עקרונית בדיוק באותה מידה - חוויה זה תמיד משהו שקורה ונגיש רק לבעל חיים אחד ויחיד. אם אני רואה משהו או נזכר במשהו או רוצה משהו - אחרים יכולים אולי לשער ולהסיק (אפילו נכונה) מה חוויתי - אבל אף אחד בעולם מלבדי לא יכול לחוות באמת את החוויה שלי. למיטב ידיעתנו, כל בעל חיים הוא המוקד של סובייקטיביות מסתורית כזאת, של נפש חיה, של אומוולט, שקצרות ידי הפיזיקה המוכרת לנו מלהסביר. אנחנו משערים שמשהו במערכת העצבים, ששיאה במוח, מייצר כנראה את החוויה (ו"תודעה" שיכולה לחוות) - אבל אין לנו מושג (עדיין) מה זה יכול להיות, ואיך זה בכלל אפשרי.
כל בעלי החיים שווים בסובייקטיביות המופלאה שלהם, ביכולתם לחוש באופן רציף ומתמשך מגוון מתחלף ובו-זמני של תחושות, בתגובה לדברים בעולם או בהם עצמם, לחוות כאב ועונג, גועל ומשיכה, להרגיש רצונות ופחדים, לחוש רגשות כמו אהבה וקנאה ובדידות ושמחה, להיזכר בדברים טובים ורעים, לחלום חלומות, ובקיצור: ביכולתם לחוות חוויות. בבעלות בלתי-ניתנת-להפקעה על יקום נפשי מקביל לכל היקומים הנפשיים האחרים.
3. כל בעלי החיים שווים מבחינה מוסרית
כשאנחנו אומרים ש"כל בני האדם שווים" - למה אנחנו מתכוונים? ודאי לא לכך שהם שווים בתכונותיהם או ביכולותיהם - כולנו יודעים שזה ודאי לא נכון. אנשים נבדלים זה מזה כמעט בכל תכונה שאפשר להעלות על הדעת. שוויון בין בני אדם הוא אידיאל (= מצב רצוי), לא תיאור מציאות (= מצב מצוי).
אידיאל השוויון האנושי התבסס בתחילה על אמונה דתית (שוויון בפני האל) והבסיס הזה לא נעלם לגמרי אפילו היום, ובמידה מסוימת עדיין חיוני כדי להצדיק עניין מוסרי בכל-בני-האדם-ורק-בהם. פילוסופים ניסו לבסס את המעמד המוסרי הייחודי של האדם על עקרונות לא דתיים, כמו "התבונה הרציונלית" של בני האדם, אבל כמובן, בני אדם ניחנו בתכונה הזו (כמו בכל תכונה) במידות שונות מאוד, ואיש לא מציע להעניק ולשלול זכויות לפי רמת התבונה. למעשה, אפילו להפך - רובנו נשפוט בחומרה רבה יותר פגיעה באדם לוקה בשכלו, למשל.
הפילוסוף היהודי-אוסטרלי פיטר סינגר הפך את הסיסמה מה"אגדה" של אורוול, "כל בעלי החיים שווים", לטענה מוסרית ולכותרת הפרק הראשון בספרו המהפכני "שחרור בעלי החיים". סינגר טוען בפרק כי אין הצדקה מוסרית לקלות ולאדישות שבה אנחנו מחליטים לגרום סבל לבעלי חיים, ובאופן כללי יותר, להתעלמות מהאינטרסים שלהם רק על בסיס השתייכותם למין ביולוגי אחר. במסגרת הפרק הוא מצטט את הפילוסוף התועלתני בן המאה ה-19, ג'רמי בנת'הם, במה שהפך מאז לאחד הציטוטים הידועים ביותר בתנועה לשחרור בעלי חיים (בעיקר המשפט האחרון):
אולי יבוא יום כאשר הברואים האחרים יזכו לאותן זכויות אשר מלכתחילה לא ניתן היה למנוע מהם אלא בכוח-הזרוע. הצרפתים כבר גילו כי צבעו השחור של העור אינו נימוק המתיר להשליך יצורי-אנוש לגחמותיהם של מענים למיניהם. אולי יבוא יום שבו יובן כי מספר הרגליים, שעירות-העור או קיום עצם-הזנב, באותה המידה אינם מהווים נימוק לזנוח יצורים בעלי-תחושות לגורל דומה. מהן, אם כן, התכונות האחרות, המסמנות את הקו הבלתי-עביר שבין הישויות שיש להתחשב בהן לבין כל השאר? האם זוהי היכולת לחשיבה רציונלית, או שמא יכולת-הדיבור? אבל הלא סוס שהגיע לפרקו או כלב בוגר הם בלי ספק יותר רציונליים בהתנהגותם ובעלי כושר-תקשור לעומת יונק אנושי בן-יומו או בן שבוע או אפילו חודש. אך גם לו היה המצב אחר – מה אפשר היה ללמוד מכך? השאלה כלל אינה "האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?" או "האם הם מסוגלים לדבֵּר?" אלא "האם הם מסוגלים לסבול?"
מהשוויון העקרוני בין בעלי חיים ממינים שונים לא משתמע כמובן שאנחנו אמורים להתנהג באופן זהה כלפי כל חיה, אלא רק שלכל בעל חיים מגיע שנכבד את האינטרסים שלו ונתחשב בהם, ובמיוחד נימנע מלגרום לו במכוון סבל מיותר. כי כל בעלי החיים שווים באינטרס הבסיסי שלהם להימנע מסבל.
בספרו "שחרור בעלי החיים" טבע סינגר את המונח ספשיסיזם - סוגנות או מינאות בעברית - לתיאור האידיאולוגיה השלטת בחברה האנושית ביחס למינים אחרים. זו אידיאולוגיה שמתירה לנצל בעלי חיים ממינים אחרים ולפגוע באינטרסים החשובים ביותר שלהם גם בעבור האינטרסים השוליים ביותר בני אדם - רק על בסיס המין אליו הם משתייכים. למרות שכולנו גדלנו על ברכיה, ושקשה לנו מאוד להשתחרר מאחיזתה, אנחנו יכולים להכיר בכך שהאידיאולוגיה הזאת היא כוחנית ומפלה שרירותית לא פחות, כך טוען סינגר, מאשר גזענות או סקסיזם (מיננות). אין הצדקה אמיתית לזלזול ולאדישות שאנחנו מפגינים כלפי סבל של חיות ממינים אחרים. ההצדקות המוכרות לכולנו לניצול בעלי חיים בידי האדם אינן אלא ניסיונות כושלים לעטוף את הכוח והאלימות שמשמשים אותנו כדי להשיג את זכויות-היתר שלנו בכסות של "זכות מוסרית".
למרות כל ההבדלים הברורים ביניהם, בעלי חיים שווים ביכולתם להרגיש; בכך שכל אחד ואחת מהם הוא הנמען היחיד ביקום לאינספור אירועים חווייתיים-נפשיים מתמשכים. כל חיה היא תודעה שמהווה עדה יחידית וחסרת תחליף לעולמה הפנימי. עבור חיה סובלת, אין דבר חשוב יותר בעולם מהפסקת סבלה; ואין בעולם מי שיכול להיכנס ל"נעליה" (לתודעתה, לעולמה הנפשי) ולקבוע כי סבלה חשוב פחות או נחות בטבעו מסבלו של יצור אחר, מרכזו של "עולם תודעתי" אחר. התעלמות מכל זה לא יכולה להיות מוצדקת מבחינה פילוסופית רק על בסיס אי-השתייכות למין שלנו; התעלמות על בסיס כזה מהווה סוג ברור של אפליה, דומה לזו שהיתה נהוגה בעבר כלפי קבוצות אנושיות מדוכאות (כמו שחורים או נשים) על בסיס אידיאולוגיה שרואה בהן ישויות נחותות וכפופות מ"טבען". או בניסוחו התמציתי של פיטר סינגר:
"כל הטיעונים להוכחת עליונות האדם לא יכולים לשנות עובדה אחת פשוטה: בסבל כל בעלי החיים שווים"
בשורה התחתונה, "חוות החיות" היא אגדה, כי היא מציגה התרחשות בלתי אפשרית, שבמסגרתה "חיות משק" מתארגנות למרד, כמו שמצליחות לעשות לעתים (רחוקות מאוד) קבוצות אנושיות מנוצלות. אלא שבעלי החיים לא מסוגלים לכך. מרד מאורגן של "חיות משק" הוא פנטזיה. אבל הפנטזיה מבוססת על מציאות אמיתית לגמרי של ניצול ושל סבל, שלרוב מודחקת ומוכחשת ומתורצת - ואילו "חוות החיות" מנכיחה באומץ. סיסמת המרד "כל בעלי החיים שווים" שטבע אורוול בסיפור האגדה שלו, הפכה כיום, בתיווך פיטר סינגר, לסיסמת המאבק הרדיקלי לשחרור בעלי חיים, שנישאת בפי בני אדם (כמו השחקן זוכה האוסקר חואקין פיניקס, בתמונה למטה) שבוחרים להיאבק למען מי שלא מסוגלים להיאבק עבור עצמם, כפי שמבטא שמו של הארגון התוסס Animal Equality, "שוויון בעלי החיים".
