האכלת עגלים בצואה – כל המידע

הסיבות, המחיר, הסיכונים והחוק

1. למה עושים את זה?

לפי המשרד להגנת הסביבה, משקי חי בישראל מייצרים מדי שנה 5,628,672 טון "פרש בע"ח".

כלומר מעל 5 מיליארד קילוגרם בשנה. במושגים קצת יותר מוחשיים – זה כמו 40 מיליון אמבטיות – שיקיפו את כדור הארץ פעם וחצי אם יוצבו בטור. 

הסיבה שרפתנים מאכילים עגלים ופרות בצואה היא לא וטרינרית – אלא כלכלית "טהורה". זאת "עסקת קומבינה" סיבובית, שפותרת שתי בעיות לשני ענפים של משק-החי:

2. איפה זה אסור ולמה? 🌍

ישראל נמצאת בפיגור רציני אחרי העולם המערבי בנושא. רוב המדינות המפותחות אסרו האכלה בצואה.

• האיחוד האירופי: אוסר באופן גורף האכלת חיות משק בזבל עופות, לצד רוב הרכיבים מהחי, כלקח מהתפרצות ספגת המוח בבקר ("הפרה המשוגעת"). 
• בריטניה: אוסרת על האכלת פרות ב'זבל עופות' כדי למנוע התפשטות מחלות.
• קנדה: אוסרת לחלוטין על האכלה בצואה מחשש להעברת מחלות וסיכונים לבריאות הציבור.
• אוסטרליה: אוסרת לחלוטין על האכלת פרות בכל חומר המכיל רכיבים מהחי, כולל במפורש זבל עופות. 
• ניו זילנד: אוסרת על האכלת פרות בזבל עופות – וב"חלבון מן החי" בכלל, כדי למנוע התפרצות ספגת המוח ואוכפת זאת בקפדנות. 
• שווייץ: אסור להאכיל בצואה לפי החלטה מנהלית מקצועית – הפיקוח המחמיר במדינה מחייב אישור לכל מרכיב שאמור לשמש כמאכל לחיות.
• יפן: תקנות משרד החקלאות אוסרות לחלוטין על האכלת פרות (ויונקים במשק בכלל) ברכיבים מהחי למעט ביצים וחלב, כולל צואה. 
• נמיביה: המדינה המתפתחת היחידה ברשימה אסרה באופן גורף לפני 6 שנים האכלת בעלי חיים ב"זבל עופות" – ובהפרשות בכלל.

המצב בארצות-הברית: מורכב – ובעייתי. אין כיום איסור פדרלי מוחלט בארה”ב על האכלת בעלי חיים בזבל עופות. ה-FDA (מנהל המזון והתרופות) אסר זאת ב-2004 אבל חידש את ההיתר ב-2005 תחת לחץ כבד של התעשייה ופוליטיקאים מטעמה, במגבלות מסוימות, ורק בתעשיית הבשר (ולא החלב). יש הצעת חוק פדרלית לאסור את השיטה ("בלי צואה באבוסים" – No Stools in Herds’ Troughs Act – NO SH*T Act) אבל היא עדיין נפוצה בחלק ממדינות הדרום. זאת בעוד כמה מדינות אחרות בארה"ב דווקא מטילות איסורים ומגבלות בתחום.

3. המחיר הבריאותי שמשלמים בעלי החיים

מערכת העיכול של עגלים ופרות לא נועדה להתמודד עם צואה תעשייתית. התוצאה היא שורה של מחלות וסיכונים:

1. חיידקים ומחלות זיהומיות
   צואת העופות עמוסה כמובן בחיידקים צואתיים ובשלל הזיהומים הנפוצים בלולים בישראל, כולל בחיידקי סלמונלה, ליסטריה, קמפילובקטר ואי-קולי. רוב החיידקים האלה חסינים לאנטיביוטיקות ממגוון סוגים (וראו ס' 3 להלן). עגלים רבים במשקים בישראל מתו מזיהומים כאלה, למרות שלפחות משנת 2001 יש הנחיה שמחייבת עיקור (פיסטור) של הצואה בחום של 130 מעלות. הסיבה העיקרית? רפתנים רבים לא עמדו בהנחיה – אך גם משרד החקלאות נמנע שוב ושוב מלעגן אותה בתקנות או בחוק, ואף לכאורה ביטל אותה במשתמע בהנחיה שהוציא למגדלי בקר בנושא בשנת 2013 (וראו גם בתאריכון). 

2. הרעלת בוטוליזם
   אחד הסיכונים הקטלניים ביותר. חיידקי קלוסטרידיום בוטולינום שמתפתחים בצואה מפרישים רעלן חזק שגורם למחלת ה"נקנקת" שמובילה לשיתוק ומוות מחנק. אירועי תמותה המונית של עגלים אחרי האכלה בצואת עופות דווחו בישראל שוב ושוב לאורך השנים. המקור לרעלן הבוטולינום ברפת הוא כמעט תמיד חלקי גוויות של עופות, שהתפרקו והתערבבו עם צואתם, סביבה אידיאלית להיווצרותו. נבגי החיידק עמידים לחלוטין לטמפרטורות שמושגות ב"התססה טבעית" בבור (שמגיעה עד 70 מעלות ומשמידה רק חלק מהזיהומים). חמור מכך, הרעלנים שכבר נוצרו לא מושמדים. אין למחלה סימנים פתולוגיים ברורים, והאבחנה מתבססת לרוב על שלילת גורמים אחרים. חיסון הוא כלי המניעה היחיד, אך גם הוא לא מעניק הגנה מוחלטת.

3. תרופות
   מחקר ישראלי מצא בזבל עופות 20 סוגי תרופות (מתוך 29 שחיפש). כ-90% מהאנטיביוטיקה וכ-80% מהתרופות נגד טפילים (קוקסידיוסטטים) שניתנים לעופות – מופרשים החוצה בצואה כמעט בלי שינוי! העגלים מקבלים למעשה "מנת יתר" של תרופות שלא נרשמו להם. בקר רגיש במיוחד לכמה מהתרופות שנותנים לעופות, כמו מדורמיצין שמוסף למזון תרנגולים בתעשיית הבשר ונמצא בריכוז גבוה בצואה שלהם. חומר זה גם נותר פעיל חודשים רבים בזבל, ומסוכן לעגלים אפילו בריכוז זעיר. ההרעלה גורמת לניוון ולנמק בשריר הלב, לחולשה קיצונית, לקשיי נשימה, בצקות, שלשולים ולבסוף מוות. כשנודע למשרד החקלאות על תמותות עגלים מאכילת צואת עופות עם מדורמיצין בכמה רפתות – הוא הסתפק בשליחת מכתב "רענון נהלים" לרפתנים.

4. מתכות כבדות
   זבל העופות עלול להכיל קדמיום, נחושת ואלומיניום במינונים גבוהים – רובם מתרופות ותוספים לזירוז הגדילה, אבל חלקם גם מזיהומים שונים של המזון או המבנה. מתכות אלו נוטות להצטבר ברקמות. למשל, המזון של תרנגולים בתעשיית הבשר כולל תוספים שמכילים נחושת לזירוז הגדילה שלהם ונגד פטריות. כתוצאה מכך, זבל עופות מכיל ריכוזים גבוהים מאוד של נחושת, לרוב בין 400 ל-600 חלקיקים למיליון (ppm). במינונים גבוהים כאלה, נחושת רעילה לבקר. כבד העגלים אוגר את עודפי הנחושת עד גבול מסוים. כשהעומס נעשה גבוה מדי, או כתוצאה מסטרס – הנחושת משתחררת לזרם הדם וגורמת לצהבת. 
   
   
5. חסימות מעיים ופציעות פנימיות
   "זבל עופות" הוא פסולת תעשייתית. הוא מכיל כמות משמעותית של גופים זרים שנפלו לרצפת הלול במהלך מחזור הפיטום של העופות, חלקם חדים מאוד כמו מסמרים, חלקי מתכת, שברי זכוכית, פלסטיק ואבנים. בליעת הגופים החדים האלה גורמת לחירור דפנות מערכת העיכול של הבקר ולפציעת איברים פנימיים. זו הסיבה ששותלים מגנט בקיבת פרות – כדי שימשוך את חלקי המתכת שיישארו בקיבה ולא יגיעו למעי הרגיש יותר לפציעות. כמובן, זה יכול רק להפחית סיכונים, אבל לא למנוע אותם – או את אי הנוחות והכאב שבאכילתם. בנוסף, זבל עם תכולת אפר גבוהה (עניין נפוץ) מהווה סיכון משמעותי, ועלול ליצור גושי בוץ ואבנים במערכת העיכול, לגרום לחסימות קיבה, ולהוביל לכאבים ואפילו מוות. הספרות החקלאית ממליצה לרפתנים לברור היטב את הזבל מחלקי פגרים, אבנים ומסמרים, כולל באמצעות מגנטים גדולים (!) לפני הגשתו לעגלים, המלצה שיישומה, ניתן לשער – אינו אחיד, לכל הפחות. 

6. הפרעות מטבוליות
   הצטברות כמויות גבוהות של תוצרי פירוק חנקניים (אוריאה) בדם עלול לגרום להרעלה מטבולית ואף למוות. בנוסף, ההרכב המינרלי של "זבל עופות" מאוד לא מאוזן: הוא עשיר מאוד בסידן ואשלגן, אבל דל במגנזיום. זה גורם למשל ל:
   • "קדחת החלב": מחלה שגורמת לפרות לקרוס אחרי המלטה. האכלת פרות הרות ב"זבל עופות" מרדימה את מנגנון הגיוס הטבעי של סידן מהעצמות. אחרי ההמלטה, כשדרישת הסידן לייצור חלב מזנקת לשיא – הפרה קורסת מחוסר סידן בדם.
   • עוויתות שרירים: רמות אשלגן ותרכובות אמוניה גבוהות בזבל מפריעות לספיגת מגנזיום ויוד, מה שעלול להוביל לרעידות ועוויתות שרירים. 
     
7. השפעות הורמונליות
   מרכיב בזבל עופות שנוטים פחות לחשוב עליו הוא הורמוני המין של העופות. עופות מייצרים ומפרישים באופן טבעי הורמונים כמו אסטרוגן וטסטוסטרון בכמות משתנה בהתאם לגיל ולמין. בלולי תעשיית הבשר התרנגולים מאוד צעירים ולא מפרישים הרבה הורמונים, אבל בלולי תעשיית הביצים מצטברים בזבל הורמוני מין ברמות גבוהות משמעותית כי הן בוגרות מינית ובגלל תוספים שהן מקבלות להגברת ההטלה. ב-2005 מצא סקר מעבדתי בישראל שצואת תרנגולות בתעשיית הביצים הכילה הורמוני אסטרוגן (הורמון מין נקבי גם באדם) ברמה שמספיקה כדי לשבש את המערכת ההורמונלית של פרות ולפגוע בפוריותן. עקב כך החליט משרד החקלאות לאסור האכלת פרות ועגלים בצואת תרנגולות מתעשיית הביצים ולהשתמש לכך רק בצואת תרנגולים מתעשיית הבשר.

4. סיכונים לבריאות האדם 😷

האכלת עגלים בצואה היא לא "עניין של רפתנים". צואת עופות היא "מחסן" גדוש כימיקלים ומיקרואורגניזמים, ולשימוש בה כמזון יש השלכות רבות על בטיחות האוויר, המזון והמים שלנו. השלכות אלה גרמו לרוב המדינות המפותחות לאסור האכלה בצואה, למרות הכסף שהיא חוסכת לתעשיות החי בטווח הקצר.

1. הדבקת הרפת במגפות לול כמו "שפעת העופות" 

השימוש בזבל עופות להזנת בקר (עגלים בתעשיית הבשר ופרות בתעשיית החלב עד גיל שנתיים) מהווה "גשר ביולוגי" שמאפשר מעבר של נגיפים אלימים כמו "שפעת העופות" מעופות ליונקים. החשש הזה התממש למעשה בשנה שעברה בארה"ב, כשמגפת "שפעת העופות" התפשטה לראשונה מלולים לרפתות (שניסו לטשטש זאת באמצעות מתן שם חדש ולא מוכר למחלה בבקר). מומחי בריאות ציבור ציינו כי מסלול הדבקה אפשרי אחד הוא דרך האכלה בצואת עופות. ידוע שנגיפי שפעת עופות מצויים בהמוניהם בהפרשות של עופות חולים. ההתפרצויות של "שפעת עופות" ברפתות עוררו השערות שאולי השימוש בצואת עופות כמזון ברפתות הביא לכך. יש לציין שמשרד החקלאות האמריקני העריך רשמית שהמקרים הללו כנראה נגרמו מהדבקה מציפורי בר. עם זאת, עצם קיומה של אפשרות הדבקה כזאת מהלול לרפת צריכה להוות איתות אזהרה לישראל ולמדינות נוספות. נכון להיום, המגפה בבקר נבלמה בגבולות ארה"ב. התפתחות זן שפעת שיתאים ליונקים בבקר מרחיבה את הדרכים להדבקת בני אדם במחלה (דרך מגע עם הפרות, דרך מוצריהן או כבסיס למוטציה שתאפשר הדבקה מאדם לאדם). מסיבה זו מתרחבת בארה"ב כיום הקריאה לאסור הזנת פרות בצואת עופות – למניעת מעבר והתפתחות מגפות נוספות. 

האכלת בקר בצואת עופות מייצרת, אם כן, סיכון אסטרטגי לבריאות הציבור במספר מישורים:

• המצע הגדול בעולם להסתגלות ליונקים: בקר משמש לנגיף פונדקאי אידיאלי להסתגלות ליונקים ולהדבקה ביניהם. זהו מין בעלי החיים היחיד בכדור הארץ שמשקלו הכולל עולה על זה של המין האנושי ("חיות משק" מהוות מעל 60% ממסת היונקים בעולם כיום, בני אדם רק כ-35%). חשיפת בקר לנגיף מייצרת מצע התפשטות עצום, שמגדיל דרמטית את ההסתברות להיווצרות זן חדש בעל יכולת הדבקה יעילה גם בין בני אדם.
• עומס נגיפי קיצוני: בבקר נגוע בשפעת העופות, הנגיף מתרכז בעטינים ובחלב בריכוזים גבוהים בצורה יוצאת-דופן – מיליונים למ"ל. "פצצה נגיפית" זאת הופכת כל מגע עם תוצרי החלב הלא מפוסטרים לסיכון בריאותי חמור, כמו שמעידים שיעורי התמותה הגבוהים בקרב יונקים קטנים (כמו חתולים) בסביבת משקי חלב, שמתים אחרי הפגנת תסמינים עצביים קשים.
• איום ישיר על בני אדם בהווה: נכון לדצמבר 2025, זוהו עשרות מקרי הידבקות בני אדם ב"שפעת העופות" בארה"ב. אמנם מרבית המקרים התאפיינו בתסמינים קלים, אבל תמותת אנשים עם מחלות רקע מדגישה את הסיכון הפוטנציאלי. עצם המעבר מהעופות ליונקים מקצר מאוד את המרחק בדרך למגפה עולמית חדשה.

האכלה בצואה היא סכנה לביטחון המזון ומהווה זרז פוטנציאלי למגפה בבקר וביונקים נוספים, ובכללם האדם. הפיכת הבקר למאגר נגיפי שפעת העופות מהווה סיכון בלתי סביר לבריאות הציבור, שמחייב נקיטת צעדי מנע והפרדה מוחלטת בין שלוחות הייצור כדי שמה שקרה בארה"ב לא יתרחש בישראל.

2. שאריות תרופות ומתכות בבשר

עופות בלולים מקבלים מגוון רחב של תרופות ותוספים נגד מחלות וטפילים ולזירוז הגדילה, שרובם מופרשים בצואתם בצורתם הפעילה (וראו ס' 3.3 לעיל). זו הסיבה שזבל עופות מכיל ריכוזים גבוהים מאוד של נחושת (כ-500 ppm) ואלומיניום (כ-4,000 ppm) למשל. הזנת בקר בזבל זה לא רק חושפת את הבקר לקוקטייל של תרופות, אלא גם יוצרת סיכון להימצאות שאריות בבשר המשווק לצרכן. חומרים מסוכנים כמו ארסן, ששימשו לפחות בעבר בתרופות לזירוז גדילה, נמצאו בריכוזים מדידים ברקמות בקר שניזון מצואת עופות. כדי להפחית סיכון זה, נאסר להאכיל בקר ב"זבל עופות" בשבועיים שלפני שחיטתם. עם זאת, מתכות כבדות שמקורן בתרופות עדיין עלולות להימצא בריכוז גבוה בגוף העגלים בזמן השחיטה, במיוחד באיברים פנימיים כמו כבד וכליות – דרושות להן שנים, אם בכלל, להתנקות מהגוף. 

3. פצצת זמן אנטיביוטית 

היבט רחב יותר של בריאות הציבור קשור בשימוש הנרחב באנטיביוטיקה בגידול תעשייתי של עופות, במיוחד בישראל, והאפשרות שחיידקים עמידים לאותן אנטיביוטיקות יתפשטו בסביבה בכלל ובסביבת הרפת בפרט דרך השימוש בצואת העופות כמזון. הזנת בקר ב"זבל" עתיר שאריות אנטיביוטיקה מהלול מאיצה למעשה התפתחות של חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה ("חיידקי-על") שעלולים להגיע לבני אדם דרך המזון או הסביבה ולהקשות על טיפול במחלות רבות בעתיד. כ-700 אלף איש מתים מדי שנה בעולם אחרי שנדבקו בחיידקים עמידים לאנטיביוטיקה, מספר שצפוי לזנק ל-10 מיליון עד 2050.

73% מהאנטיביוטיקה בעולם משמשת במשקי-חי. ישראל היא שיאנית עולמית של שימוש באנטיביוטיקה במשקי-חי (ראו גרף לעיל), ולולי עופות לבשר הם שיאני השימוש באנטיביוטיקה בארץ – הם צורכים 79% מהאנטיביוטיקה שצורכים כל משקי החי בישראל. הם משתמשים באנטיביוטיקה (כולל מסוגים קריטיים לטיפול באדם) הן בתרופות שונות והן זרז גדילה – וחיידקי המעיים של העופות מפתחים עמידות. אלו יוצאים בצואה, ולכן זבל עופות עשיר בחיידקים בעלי עמידות למגוון תרופות. 

מחקר מ-2023 שנערך בישראל בודד מ"זבל עופות" ממשקים בכל רחבי הארץ מאות זני חיידקי אנטרקוקוס ומצא שכמעט כל החיידקים שנבדקו (96%) היו עמידים לאנטיביוטיקה מסוג סולפונאמיד, כ-78% מהחיידקים היו עמידים לטטרציקלין, כ-20% מהחיידקים היו עמידים לציפרופלוקסצין ועשרות אחוזים מהחיידקים היו עמידים גם לאריתרומיצין. למעלה מ-60% מהחיידקים ב"זבל עופות" נמצאו עמידים למספר סוגי אנטיביוטיקה. 

כשזבל כזה משמש כמזון לבקר, החיידקים העמידים שבו עלולים להתאים את עצמם למגורי קבע בגוף הבקר. בכרס הפרה אפשרית גם העברה אופקית של גנים לעמידות מחיידקי צואת העופות לחיידקים טבעיים לגוף הפרה. בכך עלול להיווצר זנים ומאגרים חדשים של חיידקים עמידים, שיכולים בסופו של דבר להגיע גם למזון האדם או לסביבתו, למשל דרך הפרשות הבקר. התופעה הזו מדאיגה מאוד אפידמיולוגים, כי מדובר ביצירה אקטיבית של סיכון בריאותי חמור לטווח הארוך. 

5. זיהום הסביבה

כמויות עתק של ההפרשות מלולים יוצרות עומס סביבתי כבד עם השלכות אקולוגיות ארוכות טווח, בין אם הן מזהמות את הסביבה ישירות ובין אם הן עושות זאת אחרי שעברו בקיבת הבקר. ריכוז החנקן והזרחן בצואה ובשתן של פרות שמואבסות בצואת עופות הוא גבוה במיוחד, מה שמביא גם לריחות חריפים יותר ומגביר פליטות אמוניה לאוויר – שגורמות מחלות נשימה לבני אדם שחיים באזור הרפתות. נזקים נגרמים גם לקרקע ולמים. עודפי זרחן, חנקן ומתכות כבדות מההפרשות נשטפים לנחלים וחופים, מחלחלים לקרקע – וגורמים לקריסת מערכות אקולוגיות ולזיהום קרקע ומי תהום.

1. זיהום אוויר ונזקים לריאות וללב

כשהפרשות מתפרקות, הן משחררות לאוויר תערובת של חומרים שנקראים "ביו-אירוסולים" ובעיקר:

• אמוניה: גז חריף שנוצר מפירוק שתנן. גורם לגירוי ישיר של דרכי הנשימה, אך הסכנה הגדולה יותר היא נטייתו להגיב עם חומרים אחרים באוויר וליצור חלקיקים נשימים עדינים כה קטנים שהם עוקפים את מנגנוני הסינון של האף והגרון וחודרים עמוק לריאות ולמחזור הדם. המשמעות היא שהזיהום הופך מ"מטרד ריח" לסיכון לבבי-נשימתי חמור שעלול להשפיע גם במרחק של קילומטרים מהרפת.
• מימן גופרתי: גז רעיל שנוצר בפירוק צואה.
• אנדוטוקסינים: רעלנים שמגיעים מדפנות תאים של חיידקים צואתיים ונישאים על גבי חלקיקי אבק.

שאיפה תכופה של ה"קוקטייל" הזה גורמת לתגובה דלקתית כרונית בדרכי הנשימה ולעיתים לתסמונות דמויות שפעת. ילדים שגדלים ליד משקים תעשייתיים מפתחים יותר אלרגיות ומחלות נשימה (בניגוד לאפקט ההפוך לגמרי שהתגלה בילדים שגדלו ליד משקים "מסורתיים", עם חיות ספורות). חשוב להבין שהזיהום שגורם לכך הוא לא רק כימי – אלא גם ביולוגי.

מחקרים אפידמיולוגיים מארה"ב לא הסתמכו רק על דיווחי תושבים (שמתלוננים יותר על מצוקות נשימה בסביבות משקים), אלא ביצעו מדידות אובייקטיביות שמצאו והוכיחונזק פיזיולוגי לריאות. נמצא כי אנשים שגרים ברדיוס של עד כ-2.5 ק"מ ממשקים תעשייתיים סובלים מירידה מדידה בנפח הריאות ובתפקודי הנשימה כמו מעשנים פסיביים או מי שנחשפו לזיהום תעשייתי כבד. הם גם סובלים ממחלות נשימה כמו אסטמה וברונכיטיס בשיעורים גבוהים משמעותית מהרגיל. מחקר מהולנד הראה שלתושבים שגרים ברדיוס של עד 2 ק"מ ממשקי-חי יש סיכון גבוה בכ-20%-50% לחלות בדלקת ריאות. להערכת המשרד להגנת הסביבה, העלויות העקיפות הנסתרות של פליטות גזים מזהמים מלולים בישראל מגיעות ל-1.77 מיליארד ש"ח בשנה, רובן מפליטות אמוניה. 

2. זיהום קרקע ומים בזרחן וחנקות

"זבל העופות" ורעילותו לא באמת נעלמים באורח קסם כשהם נבלעים ע"י העגלים. הסיכון לזיהום הנחלים והאקוויפר לא נמנע – אלא רק הועבר מהלול לרפת. חלק גדול מההחומרים שבזבל העופות לא נקלטים בגוף העגלים – ומופרשים שוב בצואתם. הזבל עשיר מאוד בזרחן, וכשבקר שאכל ממנו מפריש את כמויות הזרחן האלה בצואתו, והרפתן "מצניע" את הצואה בשדות סביב משקו – כמות הזרחן עולה בהרבה על יכולת הספיגה של הצמחייה. עודפי הזרחן והחנקות מצטברים בשכבה העליונה של הקרקע ונשטפים בקלות עם מי הגשמים לאגמים ונחלים או מחלחלים למי תהום. במים, הזרחן משמש כדשן לאצות, גורם לפריחת אצות מסיבית, המכונה אֵיטְרוֹפִיקַצְיָה. תהליך זה מוביל לירידה דרסטית בחמצן במים, לתמותת דגים, ולפגיעה קשה במערכות אקולוגיות מימיות.

וזה הורג לא רק דגים. מחקרים מהשנים האחרונות בארה"ב מצאו שתושבים שמתגוררים בסמיכות גבוהה למשקים תעשייתיים נמצאים בסיכון מוגבר לתמותה לא רק ממחלות לב ונשימה (שסקרנו לעיל ומקורן כנראה בעיקר בזיהום האוויר), אלא גם ממחלות כמו אנמיה, מחלות כליות ואלח דם (זיהום בדם). המחקר קושר את המחלות האלה לחדירת מזהמים כמו זרחן ותרכובות חנקן לקרקע ולמים, חשיפה שיוצרת תגובה דלקתית קבועה בגוף האדם. למשל, מאמר חשוב מ-2018 הראה שחשיפה לחנקות במי שתייה, אפילו ברמות שנחשבו ל"בלתי מזיקות" ו"תקינות" – קשורה לסיכון מוגבר לסרטן המעי הגס, הכליות ובעיות בבלוטת התריס. מחקרים רבים מראים שנשים שמתגוררות בסמוך למשקים תעשייתיים נוטות ללדת תינוקות במשקל נמוך יותר ולסבול יותר מלידות מוקדמות והפלות, כנראה בגלל דלקת מערכתית.

3. הצטברות מתכות כבדות בקרקע ובמי תהום

צואת תרנגולים מלולים תעשייתיים, וכתוצאה מכך גם צואת עגלים שניזונו ממנה, מכילות ריכוזים גבוהים מאוד של מתכות כמו נחושת, אבץ, אלומיניום וקדמיום. ראינו שנחושת מצויה בתוספים הניתנים לתרנגולים ולכן נמצאה בזבל עופות ברמות סביב 500 ppm. אלומיניום (שמקורו כנראה במבנה, במצע ובתכשירים כימיים להפחתת אמוניה כמו ALUM – אלומיניום סולפט) מצוי בריכוזים גבוהים בהרבה – כ-4,000 ppm בממוצע. בניגוד לחומרים אורגניים, מתכות אלו אינן מתפרקות. "הצנעה" חוזרת ונשנית של הפרשות באדמה לאורך שנים מובילה להצטברות רעילה של מתכות בקרקע ובמים. זו למעשה אחת הסיבות שהאיחוד האירופי אסר האכלה בצואה – כדי למנוע החדרה עקיפה של מזהמים לקרקע חקלאית. מחקרים הראו שבאזורים שבהם נעשה שימוש חוזר בזבל עופות, נמדדו בקרקע רמות ארסן ונחושת שחורגות מהתקן. מתכות אלו עלולות להיספג בגידולים חקלאיים, לפגוע בפוריות הקרקע, לחלחל למי תהום, ולסכן בני אדם. האכלת פרות בזבל עופות מעבירה את המתכות הכבדות דרך ה"פילטר" של גופן: חלק מהן אמנם ייספגו בו (ויגיעו לצלחת צרכני הבשר) – אבל הרוב יופרשו שוב ויגיעו לקרקע. כך הולך ועולה עם הזמן ריכוז המתכות הרעילות בקרקע ומרחיב בהדרגה את רדיוס פגיעתו.

6. איך "משכנעים" עגל לאכול צואה? 

תעשיית הבשר כופה על עגלים לאכול את מה שחושי הריח והטעם שלהם – וחוש הבריאות הטבעי שלהם, הגועל – דוחים בצדק כלא-ראוי למאכל. היא עושה זאת בעזרת שילוב של אי-מתן ברירה (שימוש ברעב כ'שוט'), מיסוך, המתקה והרגלה הדרגתית מאוד. ועדיין לא כולם "משתכנעים".

• 👃 חוש ריח על-אנושי. לפרות יש חוש ריח מפותח פי כמה משל בני אדם – יש להן פי 3 גנים שקשורים להרחה מאיתנו, והן יכולות להריח דברים ממרחק של 10 ק"מ! במרעה הן מרחרחות כל עשב שהן שוקלות לאכול – ונמנעות לגמרי מעשב שמריח להן, אפילו באופן קלוש, מהפרשות – שתן, צואה או אפילו רוק של פרה אחרת. הרתיעה הזו מגנה עליהן מהידבקות בטפילים זו מזו. ברפת, למשל, הן יימנעו לרוב מלאכול משהו שנפל לרצפה המלוכלכת.
• 👅 פרות הן אנינות טעם. לפרה יש פי 3 בלוטות טעם מלאדם. היא יכולה להבחין בתערובת של כמה סוגי מזונות וגרעינים באלה שיותר טעימים לה – ולאכול רק אותם בעזרת הלשון והאף המדויקים שלה. כמונו פרות אוהבות טעם מתוק. יש להן יכולת טבעית מופלאה לזהות חוסרים תזונתיים בגופן בלי בדיקות דם – ולדעת לחפש ולמצוא בסביבה את מה שצריך כדי להשלים אותם, כולל ליקוק של סלעים!
• 💊 פרות דואגות לבריאותן. כשכבשים, עזים ופרות במרעה סובלים מטפילים – מחקרים גילו שהם יאכלו יותר צמחים מרים, שפחות טעימים להם, אבל יעילים נגד טפילים. כשהטפילים מפסיקים להציק – הם חוזרים לאכול את הצמחים שהם הכי אוהבים! 

עגל או פרה לא יאכלו זבל עופות מרצונם. הנחיות לרפתנים מבהירות שזבל עופות, גם כשהוא מעובד "כראוי", סובל מ"נחיתות בולטת" בטעם בהשוואה לכל מזון אחר. למעשה, "זבל עופות" לא רק שאינו מושך את העגלים לאכול ממנו – אלא ממש דוחה אותם, בגלל ריח של אמוניה (מההפרשות) וריקבון (מחלקי פגרים) ומרקם שגורם לגירוי בדרכי הנשימה. ספרות חקלאות אמריקאית מדגימה את האמצעים שהתעשייה פיתחה כדי לגרום לעגלים לאכול את הזבל למרות הגועל – "פרוטוקולים להסתגלות" שמבוססים על מניפולציות רעב, על מיסוך ריחות וטעמים ועל שימוש בחיבה למתוק:

1. שימוש ברעב ("הזנה מוגבלת"): הרפתנים מגבילים את הגישה לחציר למינימום הדרוש למניעת בעיות עיכול קטלניות. בסופו של דבר, הרעב המתגבר דוחק את רוב העגלים להיכנע ולאכול את התערובת הדוחה, ובהדרגה גם להתרגל לראות בה אוכל.
2. הערבוב והמולסה: כדי למנוע מהעגלים לברור את הגרעינים מהזבל, הם נטחנים ומעורבבים לעיסה אחידה (שפרות לא יכולות לברור) וגם מוסיפים להם סוכר – מולסה (דבשה) בכמות של 5-10% מה"זבל"! בלי מולסה, ספק אם האכלה בזבל עופות הייתה אפשרית בהיקף שנהוג כיום: המתיקות החזקה שלה ממסכת את טעם הריקבון ומפתה עגלים רעבים לאכול מהתערובת, והמרקם הדביק שלה מפחית את הגירוי הנשימתי שגורם להם ה"זבל". 

תהליך ה"שבירה" של העגלים, כמו גם ההסתגלות של קיבתם (והמיקרוביום שלהם) למעבר מעיכול סיבי צמחים לעיכול חומצת שתן ואמוניה נמשך כחודש (21-28 ימים לפי המלצות המחקר החקלאי). דפי מידע רשמיים מארה"ב (למשל של אוניברסיטת ג'ורג'יה) מודים שהתהליך קשה: בהתחלה, למרות ההדרגתיות הרבה, יש ירידה דרסטית באכילה, ורק כשהרעב גובר העגלים חוזרים לאכול בהדרגה. ברובם. אפילו אחרי חודש – חלק (כ-5%) מהעגלים "מסרבים" לחזור לרמות אכילה תקינות ומאבדים עוד ועוד משקל. ההמלצה לגביהם היא תמיד: לשלוח לשחיטה מוקדמת ("הוצאה מהעדר").

7. עוד שלוש דרכים שאנחנו מאכילים חרא אותן ואת עצמנו 

1. הם גם חיים בחרא.

בעלי חיים במשקים חיים בתוך הפרשותיהם הלא מנוקות מה שגורם להם כוויות קשות במערכת הנשימה, בעיניים ובעור. פרות בישראל לא יוצאות כל חייהן מהרפת למרעה, ומתבוססות בצואה שנערמת על רצפת בטון, לעתים עד גובה הברכיים ואפילו העטינים שלהן. רובן סובלות מדלקות טלפיים וזיהומים נוספים ברגליים בגלל החיים על בטון עמוס הפרשות. תרנגולים מתבוססים בהפרשותיהם שלא מנוקות אפילו פעם אחת כל חייהם, וסובלים כתוצאה מכך מצריבות אמוניה מתמידות בגרונם ובריאותיהם ומדלקות בעיניהם. חומציות ההפרשות ממיסה את שכבת הקרטין שמגנה על העור ויוצרת כוויות בגופם – כיבים שחורים וכואבים בחלקי עור ששקועים בהן – בעיקר ברגליים בחזה ובמפרק הכנף. דגים ב"בריכות" נאלצים לחיות שנתיים בתוך ביוב עמוס הפרשות שצורבות והורסות את עורם ועיניהם ומקשות עליהם לנשום. אבל מבחינת משרד החקלאות כל זה לא מחייב פעולה כלשהי. אחרי הכל, נהלי המשרד קובעים שאם "רק שליש" מגופו של חזיר מכוסה בצואה – המרבץ שלו ייחשב "נקי"! 

2. גם אנחנו אוכלים חרא

לא רק את בעלי החיים במשקים אנחנו מאכילים צואה, אלא גם את עצמנו. מוצרי עוף בישראל במיוחד נגועים בזיהום צואתי וחיידקי חמור. גם חזה עוף נקי-למראה מכיל כמעט תמיד זיהום צואתי וחיידקים פתוגנים, ואפילו חיידקים עמידים למספר סוגי אנטיביוטיקות. המצב בישראל ירוד במיוחד בשל היעדר פיקוח שנוסף על קצב השחיטה והעיבוד הרצחני הנהוג במשחטות תעשייתיות, וגם בשל שיטות "ייחודיות" מפוקפקות כמו השריית העופות השחוטים ב"אמבטיית צואה" פושרת למשך כ-40 דקות (כדי לענות על דרישות כשרות מסוימות) – כך נחשף למשל בחקירה הסמויה שערכנו במשחטת מילועוף. עובדי המשחטה אמורים לפסול עופות שעורם מכוסה "צואה נראית לעין", אבל בפועל מגרדים צואה עם סכין (שלא נשטפת בין עוף לעוף) או שוטפים אותו עם צינור (בהנחיית מנהלי העבודה ש"לא אוהבים לזרוק"). הגירוד והשטיפה רק מחמירים את הזיהום, אבל מעלימות את סימניו. בארה"ב לפחות יש חובה לסמן את העופות כמקור מסוכן להפצת זיהומים במטבח; בישראל (בה חצי מהעופות נגועים בחיידקי קומפילובקטר!) הלובי החקלאי סיכל אפילו את זה. 

3. "הצנעה": חרא על הסביבה

לולים ורפתות מייצרים בשר – אבל זה לא ה"מוצר" העיקרי שהם מייצרים. ההפרשות שמייצרים משקי חי בישראל כל שנה שוקלות 5,628,672 טון – פי 9 ממשקל כל אזרחי ישראל יחד.

ההפרשות שמייצרים משקי חי בישראל כל שנה יכולות למלא 40 מיליון אמבטיות או 94 אלף קרונות משא: רכבת שמתחילה בישראל ונגמרת ביוון – כשהיא חונה. אם ימלאו איתן את כיכר רבין בתל אביב – הן יגיעו לגובה של מגדל עזריאלי ואף יעקפו אותו במאה מטרים. "ייצור" המבורגר או סטייק של 300 גרם – "מייצר" גם כ-15 ק"ג הפרשות.

מדובר על ביוב, אבל מרוכז בהרבה מזה של בני אדם, ומטופל הרבה פחות, עתיר זיהומים, תרופות ורעלנים. איך משקי-חי בכל זאת נפטרים ממנו? הם משתמשים בשיטת סילוק בעלת שם שכמו נועד גם הוא להסוות ולהצניע אותה: "הצנעה". מטרת הפעולה לפזר את ההפרשות בסביבה בצורה שכביכול לא תורגש, בעוד שבפועל היא גורמת נזקים חמורים, אבל "שקופים" לרוב בטווח הקצר, כמו זיהום אוויר קרקע ומים והפצת מחלות מהתעשייה לסביבה. כאמור לעיל, להערכת המשרד להגנת הסביבה, רק פליטות גזים מזהמים מהפרשות מלולים בישראל (בעיקר אמוניה) גורמות נזקים בריאותיים בסכום שמוערך ב-1.77 מיליארד ש"ח בשנה.

אוכלים פחות בשר – אוכלים פחות חרא!

8. ציר זמן