הטבע לא הוגן. אבל יש חיות שכן?
חגי כהן / עורך הבלוגרק לבני אדם יש חוש צדק? כמה נפוץ בעולם החי "תסביך הפראייר"? במה שונה תרעומת על אי-שוויון מ"סתם" אכזבה, תסכול או קנאה? איך קשור חוש הוגנות להזדהות? ואיך הגילויים בתחום משפיעים על הטיעונים להצדקת הדרת חיות אחרות ממעגל הצדק?
"הגינות" נתפסת לרוב כאחד המאפיינים הייחודיים של התרבות האנושית (ויש שיבהירו שאפילו בה - היא נדירה, או מהווה אידיאל יותר מאשר מאפיין של המציאות החברתית). אידיאלי הצדק האנושי נתפס כניגוד המוחלט לחוסר הצדק המובנה של החיים בטבע - שם הרי גורים רכים מתים בהמוניהם, חיות תמימות נטרפות, "זכר האלפא" מכפכף את כל מי שתחתיו - ואף אחד בוודאי לא מעלה על דעתו רעיונות מופרכים כמו צדק או שוויון זכויות, נכון? בטבע הרי החזק שולט - והחלשים נידונים לסבול, למות ולהיכחד. אז מאיפה שחיה בטבע תפתח רעיון של "צדק"? איפה בדיוק יצא לה לראות צדק? ומה זה בכלל יעזור לה בחיים להחזיק ברעיון מנותק כל כך מ"החיים בג'ונגל" ההישרדות?
קו המחשבה הזה נשמע לרובנו הגיוני, אבל מחקרים בעשורים האחרונים מלמדים שחוש הגינות (או צדק או שוויון), בסיסי לפחות, נטוע עמוק בביולוגיה של מינים חברתיים רבים. רגישות לניצול וחשש "לצאת פראייר" הם לא רק תוצר תרבותי אנושי, אלא מנגנון קוגניטיבי-רגשי חייתי חוצה-מינים-ומשפחות שנקרא במחקר הביולוגי "סלידה מאי-שוויון". המנגנון הזה משמש כנראה כלי מרכזי למניעת ניצול במינים רבים של בעלי חיים.
בכתבה הזו נבחן איך מתבטאת "סלידה מאי-שוויון" במינים שונים ואת הקשר שלה לרגשות והתנהגויות כמו תסכול וקנאה, אמפתיה ואלטרואיזם; נבדוק איך היא מצליחה לצמוח בקבוצות היררכיות, למרות ההיררכיה; ולבסוף ננסה להבין האם המחקר הביולוגי עשוי לעזור להכריע במחלוקת פילוסופיות ארוכת-שנים בנוגע למקור הצדק וטיבו - "חוזה" מלאכותי חדש-יחסית שנועד להסדיר חלוקת רכוש בחברות אנושיות - או חוש ביולוגי טבעי עתיק-יומין.
"סלידה מאי-שוויון" במינים אחרים
"סלידה מאי-שוויון" מוגדרת כ"נטייה להתנגד לחלוקת משאבים לא שוויונית". היא בולטת במיוחד כשהיא גורמת לוויתור על תגמול אישי, גם אם קטן - כדי לבטא את ההתנגדות והסלידה או "להעניש" את הגורם המפלה.
קופי קפוצ'ין
בשנת 2003, פירסמו שרה ברוסנן ופרנס דה-ואל מחקר שזכה לתשומת לב עולמית כשהמחיש בצורה ברורה "חוש הוגנות" בבעלי חיים. הניסוי בוצע על קופי קפוצ'ין חומים, מין שידוע ברמת שיתוף פעולה גבוהה בטבע. שתי נקבות קפוצ'ין נכלאו בכלובים סמוכים שאיפשרו להן לראות אחת את השנייה. המשימה שנתנו להן הייתה פשוטה: להחזיר אבן קטנה לחוקר ולקבל בתמורה פרס מזון קטן.
במצב השוויוני, שתי הקופות קיבלו חתיכת מלפפון עבור ביצוע המשימה. במצב זה, רמת שיתוף הפעולה הייתה קרובה ל-100%.
אבל זה השתנה לגמרי כשהמצב נעשה לא שוויוני:
- כשהנסיין נתן לאחת הקופות עינב - מאכל שהן אוהבות הרבה יותר ממלפפון (כשהשנייה המשיכה לקבל מלפפון "בשביל אותה עבודה") המקופחת הגיבה בעוצמה התנהגותית ורגשית. היא סירבה לקבל ולאכול את המלפפון, השליכה אותו על החוקר, והפסיקה לבצע את המשימה.
- התגובה היתה אפילו חמורה יותר כשהקופה השנייה קיבלה עינב בלי לבצע שום עבודה ("מתנת חינם") מה שהדגיש שהקופה המקופחת מגיבה לא רק לאיכות המזון, אלא גם לחוסר הצדק שבחלוקת ה"עבודה" (המאמץ) מול ה"שכר" (התגמול).
הניסוי הראה שהקפוצ'ינים לא מעריכים את התגמול באופן אובייקטיבי ורציונלי ("האם שווה לי לעשות את העבודה תמורת השכר") אלא מתוך השוואה חברתית, באופן יחסי למה שקיבלו אחרים. במילים פשוטות - גם קופים לא רוצים "לצאת פראיירים" (והם אפילו מוכנים לוותר על משהו שרצו קודם - מלפפון - כדי לבטא את זה). גם להם יש מושג, או חוש, של "פייריות", הוגנות - והבנה שחוסר שוויון מצדיק כעס ואפילו "ברוגז" (הפסקת שיתוף פעולה).
קופי אדם
בשימפנזים הסלידה מאי-שוויון תועדה במספר מחקרים שהראו רגישות גבוהה למאמץ ולתוצאות. שימפנזים מסוימים אף הפגינו סימנים של סלידה מאי-שוויון מזכה, כלומר הם היססו לקחת פרס אם הנבדק האחר לא קיבל גם. אולי הם חששו מתגובתו, אולי רצו לשמור על שותפות יציבה - ואולי (גם) פשוט הרגישו שזה "לא פייר"?
קופי הבונובו, שידועים ב"פציפיזם" שלהם (מה שמדענים קוראים "סובלנות חברתית גבוהה") מגיבים לאי-שוויון בניסויים פשוט על ידי עזיבת אזור הניסוי או סירוב להמשיך לשתף פעולה עם נסיינים מפלים. מעניין לציין גם שרמת הסלידה של קופי בונובו מאי-שוויון מושפעת מאיכות הקשר בין הנבדקים: חברים טובים נוטים יותר לקבל בסובלנות אי-שוויון זמני.
לעומת השימפנזים והבונובו - באורנגוטנים, שהם בעלי חיים סוליטריים (שחיים לבדם רוב הזמן), הראיות לסלידה מאי-שוויון חלשות בהרבה, מה שמחזק את ההשערה שחוש ההוגנות התפתח כחלק מהחיים בשיתוף פעולה חברתי הדוק. בזמן ששימפנזים מסתמכים על אחרים להגנה, טיפוח ומזון - אורנגאוטנים מסתדרים לבד. במצב כזה, אין שותפים שעלולים לנצל אותך ואין פחד לצאת פראייר, והערך של מלפפון או עינב הוא ערך מוחלט ולא יחסי. זה מעיד שחוש הוגנות הוא לא סתם "תוצר לוואי" של אינטליגנציה גבוהה (שאין ספק שיש לאורנגוטנים) אלא כלי ספציפי מאוד שנועד לאפשר חיים חברתיים שיתופיים.
כלבים וזאבים
מחקרים הראו שכלבים מפגינים גרסה בסיסית לפחות של סלידה מאי-שוויון. בניסוי בו שני כלבים שעמדו זה לצד זה התבקשו "לתת כף" לנסיין - הם המשיכו לעשות את זה כל עוד שניהם קיבלו פרס - ואפילו אם איכות הפרס הייתה שונה (נקניק מול לחם למשל). אבל כשכלב אחד קיבל פרס והשני לא קיבל כלום - הכלב המקופח הפסיק במהרה לשתף פעולה, הפגין סימני מצוקה כלביים (כמו ליקוק שפתיים ופיהוקים) ונמנע מקשר עין עם החוקר. זאבים, שחיים בלהקות שמבוססות על שיתוף פעולה הדוק, מראים כנראה רגישות דומה לקיפוח.
עורבים
משפחת העורביים נחשבת לאחת הקבוצות האינטליגנטיות ביותר בעולם החי. מחקרים הראו שהם גם רגישים מאוד להוגנות. בניסויים, עורבים הפחיתו את הנכונות לשתף פעולה כשהם ראו שעורב אחר מקבל פרס איכותי יותר מהם אחרי שעשה בדיוק אותה עבודה כמוהם. אם השותף קיבל פרס כ"מתנה" בלי עבודה בכלל - העורב שהתבקש לעבוד - העדיף לשבות.
גם בטבע עורבים תועדו מבצעים לא פעם "נידוי חברתי" או אפילו תקיפה קבוצתית נגד עורבים שמתנהגים בצורה "לא הוגנת" - למשל באלימות, או מפרים נורמות של שיתוף מזון.
אבל יש גם עורבים יוצאי דופן. בניגוד לרוב העורביים האחרים שנחקרו, עורבי קלדוניה החדשה - שמפורסמים בייצור הכלים המתוחכם שלהם - לא מראים רגישות רבה לאי-שוויון. ואמנם - הם גם חיים במשפחות גרעיניות שבהן לא צריך עזרה מ"זרים", ויש סובלנות מובנית לאי-שוויון (בניגוד לרוב העורבים שחיים בלהקות גדולות יותר). בניסוי שדרש מעורבי קלדוניה החדשה זרים לשתף פעולה, הם הצליחו, אבל לדעת החוקרים שיתוף הפעולה היה "טכני". הם לא הראו רגישות לאי-שוויון בחלוקת הפרסים ולא התעניינו כלל בעורב השני. החוקרים שיערו שעורבי קלדוניה החדשה משתמשים בעורב הזר בתור "כלי" - ובלי המטען הרגשי שאופייני לשיתופי פעולה של בעלי חיים חברתיים.
גם בציפורים חכמות אחרות - תוכיי קיאה - לא נמצאו ראיות ברורות לסלידה מאי-שוויון בניסויים. וכמו שאולי כבר ניחשתם - גם הן חיות בקבוצות חברתיות רופפות ולא תלויות להישרדותן בשיתוף פעולה ועזרה הדדית.
דגים?
דגים ממינים רבים נוהגים "להעניש" דגי נקאי ש"מרמים" ואוכלים מוקוס (שכבת ריר שמגנה על גוף דגים) יחד עם הטפילים: הם עוזבים מייד את תחנת הניקוי ולעתים אף רודפים אחרי דגי הנקאי במחוות איום לזמן קצר (לעתים זכר הנקאי מעניש נקבה שהבריחה לקוח בנשיכה מיותרת). האם הלקוח הנשוך מרגיש ש"יצא פראייר"? האם הוא מתרעם על כלל שהופר?
ביולוגים מניחים שהמרדף לא מבטא בהכרח כעס על הפרת כלל, אלא מנגנון שנועד להפוך את הרמאות ללא-משתלמת עבור הנקאי בעתיד. איך נוצר המנגנון? על מה הוא מבוסס? אנחנו עדיין יודעים מעט מאוד. בעבר הניחו ששיתוף פעולה מורכב, זיהוי רמאויות וענישה דורשים מוח גדול כמו של פרימטים. אבל דגי הנקאי - וגם הדגים שהם משרתים - הוכיחו אחרת. החיים בסביבה של "שוק חברתי" מפותח (כמו שונית אלמוגים עם תחנות ניקוי שמשרתות מאות לקוחות) יכולים להוליד יכולות קוגניטיביות מפתיעות. דגי הנקאי עצמם, למרות קוטן גופם ומוחם, התגלו כמי שמבצעים ללא הרף חישובים אסטרטגיים מורכבים (למשל בנוגע לתיעדוף לקוחות ולהתאמת איכות השירות ללקוחות שונים או למספר הממתינים לשירות).
דגים מתגלים בשנים האחרונות כמתוחכמים בהרבה ממה שהנחנו בעבר. הם אולי לא דוגלים בעקרונות של "חירות, שוויון ואחוות-עמים" - אבל הם בהחלט מסוגלים לנהל "פנקס חשבונות" קפדני - שמשקף לפחות עקרונות בסיסיים של הוגנות והדדיות.
השוואה חברתית או "סתם" אכזבה?
אחת המחלוקות הסוערות ביותר כיום במחקר ההוגנות היא האם תגובות בעלי החיים נובעות באמת מהשוואה חברתית (מהידיעה ש"הוא קיבל יותר ממני") או שאולי מדובר במנגנון פשוט יותר של אכזבה או תסכול.
מבקרי השערת ה"השוואה החברתית" טענו שהקופים והכלבים לא מגיבים לאי-שוויון חברתי, אלא לזה שהם ראו פרס איכותי יותר - ולא קיבלו אותו. לטענתם, אם הנסיין יציע עינב לכלוב ריק ואז ייתן מלפפון לקופיפה - היא תגיב באותה עוצמה של תסכול, ואין שום קשר לנוכחות של קוף אחר.
מטה-אנליזה שפורסמה לפני שנתיים בחנה 23 מחקרים ו-18 מינים שונים. החוקרים טוענים שהניסויים לא מוכיחים תחושת קיפוח, ושאפשר להסביר יותר טוב את הממצאים בתור "אכזבה מציפיות שלא נענו" מאשר כסלידה חברתית מאי-שוויון. לפי הניתוח שלהם, בעלי החיים מוחים נגד הנסיין ש"בוחר" לא לתת להם את הפרס הכי טוב שיש לו, בלי בכלל להשוות את עצמם למישהו אחר.
אבל לפחות בחלק מהניסויים מתברר שבעלי החיים הגיבו בסערה רק כשהפרס העדיף הוענק לנבדק אחר, והתעלמו ממנו גם אם היה גלוי לעיניהם קודם. בנוסף, מחקר חדש על "סלידה מאי-שוויון" בקופי בונובו שפורסם בשנה שעברה, יישם כבר את הביקורת ושכלל את הניסויים כך שיבחינו בין "תסכול פשוט" לתרעומת - ומצא שהקופים הגיבו ליחס לא הוגן ("סלידה מאי-שוויון") באופן שקשה להסביר בעזרת אכזבה/תסכול בלבד.
השוואה חברתית או "סתם" קנאה?
קנאה ותחושת קיפוח (או השוואה חברתית / סלידה מאי שוויון) הן תחושות שליליות קרובות, שנוטות גם להופיע ביחד (אצלנו לפחות), ולכן קשה לנו לעתים להבחין ביניהן. אבל ביולוגים נוטים להניח כיום שקנאה היא תופעה קדומה ונפוצה יותר מאשר תחושת קיפוח. ננסה להסביר ולחדד את ההבדל ביניהן:
- קנאה נובעת מעצם זה שלמישהו יש משהו (מענבים ועד בן/ת זוג) שאין לי ושאני רוצה
- תחושת קיפוח נובעת מזה שחלוקת המשאבים נעשתה בצורה לא הוגנת לפי כלל כלשהו
לתחושת הקיפוח נחוצים הרבה דברים ש"קנאה פשוטה" יכולה להסתדר בלעדיהם, ובראשם - נורמה, או ציפייה חברתית מוקדמת (שמופרת), "חוק" או "חוזה" לא-כתובים כלשהם שמסדירים את חלוקת המשאבים.
במילים אחרות - קנאה היא השוואה רגשית בזמן שהוגנות היא השוואה נורמטיבית. ובזמן שקנאה היא כאב בסיסי, שלי עם עצמי - "חוש הוגנות" הוא מנגנון חברתי לוויסות של שיתוף פעולה.
בין השוואה חברתית לאמפתיה
מקובל להניח שאמפתיה היא המנגנון שמקדם עזרה לזולת, בזמן שהוגנות משמשת כ"מייצב" שמגביל את עזרה כזאת - ומונע מכל המערכת לקרוס. הרעיון הוא שבלי סלידה מאי-שוויון, בעל חיים אמפתי עלול להיות מנוצל בקלות על ידי "טרמפיסטים" (שייקחו וייקחו בלי לתת בחזרה) מה שיוביל בהכרח להכחדת האלטרואיסטים יחד עם הנטייה הנאצלת שלהם. לכן, האבולוציה יצרה שילוב: דחף לעזור (אמפתיה) לצד רגישות גבוהה לניצול.
אצל שימפנזים ובני אדם, לפחות, נראה ששתי המערכות עובדות צמוד ביחד. שימפנזה או אדם שמרגישים שמישהו הפלה אותם - יפסיקו להרגיש כלפיו אמפתיה. אבל ייתכן שזה לא תמיד ככה. ההשערה המקובלת כיום היא כנראה שאמפתיה נפוצה בטבע הרבה יותר מהוגנות. פראנס דה-ואל, למשל, טוען שאמפתיה היא תכונה עתיקה מאוד, שקיימת אולי בכל היונקים והציפורים כתוצר של הטיפול ההורי; זאת בזמן שחוש הוגנות התפתח לטענתו מאוחר יותר - ורק במינים שנהוג בהם "אלטרואיזם הדדי" מחוץ למשפחה הגרעינית.
כיום לפחות, יש מינים מסוימים שיש לנו ראיות שקיימת אצלם אמפתיה מפותחת (הדבקה רגשית, נטייה לעזור) אבל אין לנו עדויות חזקות לזה שיש להם סלידה מאי-שוויון. למשל, חולדות מראות אמפתיה גבוהה ונכונות לעזור לחברים במצוקה - אבל אין ראיות חזקות במיוחד שהן נפגעות מיחס מקפח. זאת להבדיל מקנאה / FOMO / תסכול פשוטים יותר (וראו הסעיפים הקודמים). גילו למשל שחולדות חשות תסכול וקנאה כשמדגדגים חולדה אחרת לידן - כי נמנע מהן גירוי מהנה שנמצא ממש מולן. זה רצון פשוט להשיג משהו שאין לי - כמו של ילד מול חנות ממתקים - לא רגש שמצריך תפיסה של צדק, או שכולל כעס על "הפרת חוזה" בלתי כתוב.
הוגנות והיררכיה: איך הם מסתדרים ביחד?
אולי תתהו איך בכלל יכול להתפתח חוש הוגנות בחברות עם היררכיה ברורה? האם שוויון לא עומד בסתירה מוחלטת למעמדות, שקיימים, אמנם בדרגות שונות של קשיחות וחומרה, בכל קבוצה חברתית שגילינו עד היום - כל להקה, עדר או אפילו כל חברה אנושית?
בטבע, היררכיה (כמו "מדרג הניקור" בתרנגולים) עוזרת לצמצם קונפליקטים. כשכולם יודעים מי חזק ממי - לא צריך להילחם על כל פיסת אוכל. ההיררכיה היא סוג של חוזה: החזקים מקבלים במסגרתו גישה ראשונה למשאבים מבוקשים כמו אוכל - אבל גם החלשים מקבלים בו משהו: הגנה, סדר - ומקום מובטח "ליד השולחן".
הדדיות בין בני מעמדות שונים יכולה לשקף סחר-חליפין שקשור במעמד: פרימט נחות חברתית יכול לפלות כינים לפרימט בכיר בתמורה להגנה, למשל. אבל אם הבכיר לא יגן עליו - הוא יפסיק לפלות לו כינים. מחקרים הראו שקופים זוכרים יפה מי לא החזיר להם טובה. בכיר שמתנהג בצורה לא הוגנת באופן עקבי ימצא את עצמו מבודד חברתית, מה שיחליש את מעמדו. הדדיות והוגנות יכולות להיווצר, מסתבר, לצד הבדלי מעמדות.
השלכות פילוסופיות על מעגל הזכאים לצדק?
הדיון הביולוגי על הוגנות נראה מעניין במיוחד על רקע המחלוקות הפילוסופיות הקלאסיות על מקורות הצדק וטיבו:
- האם צדק הוא המצאה אנושית מלאכותית? או דווקא חוש טבעי?
- האם מקור הצדק בתבונה הרציונלית? או דווקא ברגש הקמאי?
- האם אידיאל השוויון נולד לאחרונה (סביב המהפכה הצרפתית?) או לפני עידנים גיאולוגיים ארוכים?
והאם ייתכן שהמחקר הביולוגי יצליח פתאום להכריע בוויכוחים הפילוסופיים ארוכי השנים האלה??
מבלי להתיימר לסכם את הנושא הזה (ובוודאי לפסוק בו) במסגרת כתבה זו - נסתפק בהסבת תשומת הלב אל ההנחות שעליהן התבססו הטיעונים של שניים מהפילוסופים המשפיעים ביותר בתחום - הנחות שהמחקר הביולוגי העכשווי מערער על תוקפן - באופן שמחייב לכל הפחות לעדכן את הטיעונים ולבחון מחדש את תוקפם.
ראו למשל את טיעוניו של הפילוסוף דיוויד יום ב"מסכת טבע האדם", לכך ש"נסיבות הצדק" לא חלות על בעלי חיים אחרים:
"לבעלי חיים אין רכוש, ולכן אין להם לא צדק ולא עוול. [...] בעלי חיים לא מסוגלים ליצור כללים כלליים, ולכן אינם יכולים להחזיק בשום מושג של צדק או עוול."
(בתוך "ספר שלישי - על המוסר", "חלק ב' - על הצדק והאי-צדק", בתרגום שלי)
או ראו, למשל, את ההנחות עליהן התבסס הפילוסוף המשפיע ג'ון רולס לפני כ-50 שנים בלבד, כשהציע שהצדק מבוסס על עקרונות שהיינו בוחרים בהם מאחורי "מסך של בערות" - כלומר, אם היינו צריכים לנסח כללי צדק בלי לדעת אם ניוולד עשירים או עניים, חזקים או חלשים, גברים או נשים… ואולי גם בלי לדעת אם ניוולד בני אדם או בעלי חיים ממינים אחרים?? לפי רולס - לא; רולס טען שיצור זכאי לצדק רק אם יש לו "אישיות מוסרית" שכוללת חוש צדק ותפיסה של טוב; והוא טען שלחיות (ממינים אחרים) בוודאי אין "כוחות מוסריים" כאלה - ולכן הצדק לא צריך לכלול אותם או לחול עליהם:
"נראה שאיננו נדרשים לתת צדק קפדני ליצורים חסרי יכולת זו [לתפוס צדק]... בוודאי שזה לא בסדר להתאכזר לבעלי חיים... [אבל] אמונות אלה חורגות מתחום תיאוריית הצדק."
המחקר הביולוגי העדכני קורא תיגר על ההנחות של יום, רולס ואולי כמעט כל פילוסוף אחר שכתב בנושא. האם הוויתור של קופת הקפוצ'ין על חתיכת המלפפון כדי למחות על אפלייתה הוא לא ביטוי של "חוש צדק", בסיסי לפחות? נראה שה"כוחות המוסריים" שרולס מדבר עליהם לא באמת ייחודיים לגמרי לאדם כפי שהניחו כולם, ושהמוסר האנושי מהווה רק פיתוח של חוש הצדק שקיים במינים רבים.
לעומת הפילוסופים שהזכרנו ואחרים, פרימטולוג בן-ימינו כמו פראנס דה ואל טוען שצדק/מוסר הוא תכונה ביולוגית, מתפתחת ורציפה, עם שורשים עמוקים ועתיקים. לפי דה ואל הוגנות היא חוש טבעי (אופייני לחברות שיתופיות) שהתפתח (ועבר התאמות ושכלולים) במינים שונים כמו כל תכונה באבולוציה. חלק מבעלי החיים האחרים מצוידים כמונו בנטיה טבעית לצדק/הוגנות/מוסר - גם בלי הדברים שנחשבו על-ידי פילוסופים רבים כ"תנאים הכרחיים לכך" כמו שפה כמו-אנושית, חוקים וחוזים כתובים, או בעלות על רכוש.
בשורה התחתונה
חוש ההוגנות או הסלידה מאי-שוויון מתגלים כיסוד חשוב של החיים החברתיים השיתופיים. הרצון "לא לצאת פראייר" הוא לא רק קנאה קטנונית - אלא מנגנון הגנה אבולוציוני שמאפשר למינים חברתיים ואמפתיים לשגשג וליהנות מיתרונות השיתופיות בלי לקרוס תחת משקלם של נצלנים.
ראינו שאנחנו עלולים אמנם לטעות ולייחס "תרעומת על אי-שוויון" לחיה שחווה רגש "פשוט יותר" כמו תסכול, אכזבה או קנאה (או שילוב שלהם). אבל ראיות נוירולוגיות בפרימטים והתנהגות של חיות במצבים חברתיים (מקפחים) ספציפיים - מעידות שבמינים רבים קיים מרכיב אמיתי של השוואה חברתית. עוד ראינו שאמפתיה והוגנות הן מערכות משלימות: האמפתיה יוצרת דחף לעזור - וההוגנות מוודאת שהעזרה תהיה הדדית ובת-קיימא.
לבסוף, ראינו שפילוסופים חשובים ביססו את הוצאתן של חיות ממינים אחרים אל מחוץ לתחומי הצדק (או ההתחשבות המוסרית) על הנחות שנראו בשעתן טריוויאליות - אבל המחקר הביולוגי העדכני ערער, אם לא הפריך ממש. זוהי סיבה נוספת, אחת מני רבות, לבחון מחדש את היחס חסר הרחמים שלנו לבעלי חיים אחרים - ואת ההצדקות וההנחות שעליהן הוא מושתת.