פוקר פייס: למה פרה מסתירה שכואב לה?
למה פרות נוטות להסתיר סימני כאב וסבל? מה בכל זאת יכול להסגיר את סודן? ומה המשמעות האתית של זה?
בכמה מינים קיימת תופעה ביולוגית של "הסוואה התנהגותית" שמכונה לפעמים "סטואיות של חיות נטרפות" - על שם השלווה המפורסמת שהפילוסופיה הסטואית הטיפה וחינכה לה. בניגוד לרוב בעלי החיים שאנחנו מכירים מקרוב - למשל הכלבים והחתולים שחיים איתנו - מינים "סטואיים" מנסים להימנע מהפגנת כאב בהתנהגות ובקול. זה לא נובע מרגישות מופחתת לכאב - מערכת החישה שלהם דומה להפליא לזו שלנו - אלא מאסטרטגיית הישרדות שנועדה להוליך שולל. בקר הבר פיתח ושכלל לאורך עידנים מנגנון להסתרת חולשות.
בכתבה הזו נבחן למה פרות מסתירות כאבים, איך הן עושות זאת, איזה סימנים דקים בכל זאת יכולים להסגיר את תחושותיהן לעין מומחים (ולעתים רק ל"עין" רובוטים), ומה ההשלכות האתיות של ניצול יצורים בעלי נטייה להסתרת כאב - שסבלם נותר לעיתים קרובות "שקוף" אפילו לאנשים המעטים שעוד באים איתם במגע.
למה להסתיר כאב?
הסיבה להסתרת כאב בפרות (שמכונה לעתים "מיסוך") נמצאת בהיסטוריה האבולוציונית שלהן. בקר הבר התפתח בסביבה עם טורפים, ובמיוחד זאבים. כשזאבים עוקבים אחרי העדר שלך, הפגנת סימני חולשה יכולה לסמן אותך כיעד מועדף - ולגזור את דינך למוות. הסיבה היא שטורפים נוטים לבחור את הטרף שלהם על בסיס הערכת עלות-תועלת: טרף "אידיאלי" הוא טרף חלש, פצוע או חולה, כי קל יותר (ומסוכן פחות) לתפוס אותו.
ביולוגים מבחינים בין סוגים שונים של "הסוואה" נגד טורפים: מעבר להסוואה חזותית, שמיועדת למנוע מהטורף להבחין בכלל שהחיה שם - יש מנגנון ייחודי שמכונה "מסקרייד" ובו החיה מתחזה התנהגותית - בדרך כלל לחזקה ובריאה יותר ממה שהיא באמת - וככה מגבירה את הסיכוי שטורף פוטנציאלי יראה בה מטרה קשה מדי (או לפחות - קשה יותר ממטרות אחרות). פרות, למשל, הן בעלות נטייה טבעית חזקה להציג מראה בריא, חיוני ונורמלי כלפי העולם שבחוץ - אפילו אם עמוק בפנים הן למעשה מרגישות זוועה.
הבחירה להסתיר כאב נובעת גם מהדינמיקה החברתית של העדר, ומרצון להפגין חוזק מול הפרות האחרות. משערים שכל פרה בעדר רוצה להיות במרכז; לא רק כי נעים וחמים שם או כדי לא לפספס אף פיסת רכילות - אלא גם כי שם היא מרגישה הכי מוגנת מטורפים. פרה שחושפת את חולשתה (שנראית "קלה לדחיקה") - ובטח כזו שנחה הרבה יותר - תתקשה להתחרות על המקום היוקרתי והמוגן במרכז העדר, ותידחק לשוליים. לכן, גם הלחץ החברתי דוחף כל פרה להמשיך לצעוד, לאכול ולהתנהג כמו שאר הקבוצה, אפילו במחיר החמרת הכאב והפציעה/מחלה (צליעה ומנוחה יכולות כמובן להעניק הקלה חשובה לרגל פגועה).
ממי להסתיר כאב?
פרות לא מגיבות לכל איום באופן דומה, אלא מראות יכולת להבחין בין רמות שונות של סכנה. מחקרים הראו שפרות מסוגלות להבחין בין רמות מסוכנות שונות של טורפים ולשנות את התנהגותן בהתאם. לדוגמה, חשיפה לריח או קול של זאבים מעלה באופן דרמטי את רמת הערנות של פרות (יותר מחשיפה לריח או קול כלבים, למרות שגם אלה מגבירים את דריכותן) וגורמת להן להסתיר כל חולשה. סימני נוכחות דומים (ריח/קולות) של חיות שלוות כמו איילים, לעומת זאת - יכולים דווקא להרגיע פרות ולגרום להן להרגיש נוח יותר לבטא סימני כאב.
פרות שזוכות לטיפול טוב עשויות לא לתפוס את בני האדם כטורפים (או לפחות כטורפים מסוכנים פחות) וכך להרשות לעצמן להפגין מולם (יותר) סימני כאב. אבל ברפתות מסחריות בתעשיות הבשר והחלב פרות נוטות לתפוס את הפועלים ש"מטפלים" בהן (מרסנים, מסמנים, גודעים, חוטפים מהן עגלים) בתור טורפים מסוכנים. זה גורם להן לנסות להסתיר את סבלן מהיצורים שב"טיפולם" הן תלויות בתנאים המלאכותיים של הרפת.
"הן מרגישות פחות"
בעבר הייתה מקובלת ההנחה, גם בקרב וטרינרים ומדענים, ש"חיות משק", ובמיוחד פרות, הן "פחות רגישות לכאב" בהשוואה לחיות מחמד, חיות בר או בני אדם. אולם המחקר הביולוגי לא מצא בסיס להנחה הנוחה הזאת. ייתכן כמובן שהתחום הראוי לחקר ההנחה הזו הוא לא מדעי החיים אלא דווקא מדעי החברה (פסיכולוגיה וסוציולוגיה). נראה כי ההנחה ש"חיות משק" רגישות פחות התפתחה כמנגנון הגנה חברתי, שמקל על המשך הניצול האכזרי שלהן תוך צמצום הדיסוננס המוסרי (או נקיפות מצפון אפשריות) שכרוך בכך.
כיום אנו יודעים שכשפרה חווה כאב או פחד, הגוף שלה מגיב למעשה באופן פיזיולוגי זהה לזה של אדם: בהפעלה של ציר ה-HPA (היפותלמוס-יותרת-המוח-אדרנל), בעלייה ברמות ההורמון קורטיזול, בעלייה בקצב הלב והנשימה, ועוד. אלה מנגנונים כמעט אוניברסליים בעולם החי, שאחראים כנראה גם לתחושה הסובייקטיבית של הכאב.
סימנים גופניים מסגירים
"זה אשר עיניו רואות ואוזניו שומעות - נוכח לדעת כי אין ביכולתם של בני תמותה לשמור סוד. אם שפתיהם חתומות, הרי שהם מרכלים באמצעות קצות אצבעותיהם; הסוד מסגיר את עצמו מבעד לכל נקבובית."
(זיגמונד פרויד)
לפרות אמנם אין ממש "קצות-אצבעות" או אפילו "אצבעות", אבל כבנות-תמותה - גם הן לא באמת יכולות לשמור סודות לחלוטין. למרות המאמץ שמשקיעות פרות בהסתרת תחושות כאב - תחושותיהן נוטות "לדלוף" ולהתגלות דרך "סדקים" התנהגותיים דקים, לעתים דקים עד כדי שרק מומחה יבחין בקיומם - בדיוק כמו "דליפת המידע" שתיאר פרויד לגבי סודות אנושיים.
זיהוי ה"דליפות" והבנת משמעותן היא תחום מחקר ומומחיות - שבמרכזם ניצבים הבדלים מובהקים בין התנהגות נורמלית לבין התנהגות אופיינית למצבי כאב (או לנסיונות להסתיר אותם). מתן תשומת לב להבדלים הדקים הללו מאפשרת לעתים לזהות מחלות, דלקות ופציעות שרק מתחילות להתפתח - הרבה לפני שמופיעים סימנים קליניים ברורים.
- עמידה ויציבה: פרה שסובלת מכאב, במיוחד כאב פנימי או כאב גפיים, תשנה את מרכז הכובד שלה. אחד הסימנים המובהקים ביותר הוא "גב קמור". בעוד שפרה בריאה עומדת עם גב ישר יחסית - פרה שסובלת מכאב תקמר את גבה כדי להפחית לחץ מחלל הבטן או כדי להקל על עומס מהרגליים. במקרים של כאב בטן חריף, פרה עשויה למקם רגל אחורית אחת ישירות לפני השנייה (עמידה שמכונה "עמידת כאב"). פרה שמורידה לעיתים קרובות את ראשה מתחת לקו הגב ומפגינה חוסר עניין בסביבתה - כנראה סובלת מ"דיכאון התנהגותי".
- התנהגויות נורמליות וחריגות: לפעמים, מה שהפרה לא עושה חשוב לא פחות ממה שהיא עושה. פרות הן חיות חברתיות שמקדישות זמן רב לטיפוח עצמי ואפילו טיפוח הדדי. פרה סובלת תפסיק ללקק את עצמה, מה שיוביל למראה פרווה עמום ומלוכלך. כמו כן, פרה שסובלת מכאב לרוב תקדיש הרבה פחות זמן להעלאת גירה - מצב שדורש רוגע יחסי.
מהפכת הבעות הפנים
בעשור האחרון, המחקר הווטרינרי בזיהוי כאב גילה שהוא יכול לאמץ כלים מעולם הפסיכולוגיה האנושית - ולפענח את "מילון" הבעות הפנים של חיות משק. כך למשל פותח "מדד הבעות הפנים של העגל": מחקרים צילמו וניתחו הבעות פנים של המוני עגלים אחרי שעברו הליכים מכאיבים ביותר (אך למרבה הזוועה, שגרתיים במשקי חי) כמו סירוס וגדיעת קרניים (כמובן, בלי הרדמה או משככי כאבים). המחקר מצא שש הבעות פנים מרכזיות שמעידות על כאב:
- מיקום האוזניים: אוזניים שמופנות אחורה או כלפי מטה
- היצרות ארובת העין: כמו המבט המכווץ של אנשים שסובלים מכאב ראש
- מתח מעל העין
- הרחבת נחיריים: מתיחה אופקית של הנחיריים, שמעידה על נשימה מאומצת
- מתח בשריר הלעיסה: כיווץ שרירי הלסת שמעיד על חריקת שיניים
- פתיחת פה
זיהוי כאב באמצעות המדדים האלה דורש אימון, אבל צופים מנוסים נוטים לספק הערכות דומות ואמינות למדי - כ-70-80% דיוק לפי מחקרים שונים. המדד המשולב מאפשר בבירור לזהות כאב גם במצבים רבים שבהם פרה מנסה בבירור להסתיר אותו - אבל לא בכולם.
זיהוי טכנולוגי: כשהרובוט רגיש יותר
גם לעין האנושית המנוסה והמקצועית ביותר יש מגבלות. יתרה מזאת - העין שנחשפת להתנהגות הפרות אינה המקצועית ביותר. מבחינות מסוימות - כמעט ההפך הוא הנכון. מחקרים הראו בעקביות שרפתנים - היחידים כמעט שבאים במגע עם הפרות - נוטים לסבול ממגבלות חריפות נוספות (על אלה הכלל-אנושיות) בזיהוי כאב בפרות שהן מנצלים: רפתנים ממדינות שונות נמצאו כנוטים להמעיט משמעותית בהיקף התחלואה ובחומרת הכאב של הפרות שהם "מטפלים" בהן (כשליש בערך ביחס להערכת ווטרינרים). כך למשל, רפתנים מעריכים את שכיחות הצליעה ברפתות שלהם בכ-8% (או עד לכל היותר כ-20%) בעוד שווטרינרים מוצאים בהן כ-31% צליעה (או עד 64%).
וגם וטרינרים הם כבר לא תמיד המאבחנים הטובים ביותר שאפשר למצוא. בחנו בעבר איך מערכות בינה מלאכותית מתחילות לאבחן טוב כמו ווטרינרים ולעתים טוב יותר - והזכרנו שהשימוש המרכזי שעתיד להיעשות בטכנולוגיות כאלה יהיה במתקני ניצול המוני של בעלי חיים. "רובוטים" יהיו בקרוב היחידים שיבואו במגע עם המוני החיות הכלואות בתעשיות החי, יהיו היחידים שיוכלו לראות מצוקות ואולי לטפל בהן באופן כלשהו. האם ייתכן שהם יהיו רגישים יותר מאיתנו? (הרף כה נמוך - עד שנראה שיש להם סיכוי).
- חום העין: טכנולוגיית התרמוגרפיה באינפרא-אדום (IRT) יכולה למדוד מרחוק את קרינת החום הנפלטת מכלי דם קרובים לפני השטח - וכך למשל למדוד את טמפרטורת העין. המחקר גילה קשר ישיר בין שינויים בטמפ' העין של פרות לבין תחושות כאב. בתגובה לכאב ממקור חיצוני (כמו חתך או מכת חשמל למשל) - מערכת העצבים גורמת לכיווץ כלי דם, מה שמוביל לירידה מיידית בטמפרטורת העין. לעומת זאת, כאב באיברים פנימיים נוטה לגרום דווקא לעלייה בטמפרטורת העין.
- קצב הלב: מדד השונות בקצב הלב (HRV) בוחן את השינויים במרווחי הזמן שבין פעימות הלב, המעידים גם הם על כאב. כאב משנה את האיזון בין המערכת הסימפתטית (המאיצה) לבין הפארא-סימפתטית (המרגיעה). ירידה ב-HRV מעידה על סטרס פיזיולוגי עמוק.
מערכות ניטור אוטונומיות משתמשות במגוון אמצעי מדידה ומצלמות כדי לעקוב אחרי התנהגות הפרות לכל אורך שעות היממה, ולנתח אותה בהסתמך על שילוב מגוון מדדים שונים (כמו IRT ו-HRV). כך מתאפשר זיהוי אוטומטי של "חתימת כאב" מעבר למיסוך ההתנהגותי. אחד המדדים השימושיים הוא, למשל, מספר הצעדים של כל פרה בכל יום. מסתבר שפרות מפחיתות את זמן האכילה ואת קצב התנועה שלהן שבועות (עד חודשיים!) לפני שבני אדם, ואפילו וטרינרים מנוסים - מבחינים במחלה. השינויים העדינים האלה בהתנהגות הרגילה של פרות הן דברים שמערכות ניטור אוטונומיות עם בינה מלאכותית מצליחות לפעמים לזהות. כמובן, זה לא אומר בהכרח דבר לגבי מערכות הניטור שמותקנות כיום ברפתות, שלאו דווקא מתבססות על הטכנולוגיה הטובה או העדכנית ביותר: מחקר אחד מצא שמתוך 1,111 פרסומים למערכות ניטור מתקדמות (על בסיס 129 טכנולוגיות שונות) רק 42 ייצגו מוצרים שעומדים בקריטריונים מדעיים תקפים.
צדק ליצור שלא צועק
העובדה שפרות נוטות להסתיר כאב מציבה אתגר נוסף למי ששואפים להפסיק או לצמצם את הפגיעה בהן. המנצלים שלהן לרוב שמחים להניח שקורבנותיהם לא נפגעים בכלל, או נפגעים פחות - ומוכנים להסתמך לשם כך אפילו על המצאות, תירוצים דחוקים וסתם משאלות-לב. קרבן שמסתיר את כאבו יכול לחסוך מהם אפילו את הטרחה להכחיש ולהצדיק את הכאב, ובכך להקל על ניצולו ואפילו עינויו. כך, התנהגות שהועילה בעבר לפרות והוטבעה עמוק באופיין - עלולה כיום למנוע מהן אמפתיה, תשומת לב, אבחנה ואפילו טיפול גם כאשר יש נסיבות נדירות (לפחות במסגרת משק-חי מסחרי) שמאפשרות זאת.
השקעת אנרגיה בהסתרת מצבך, פירושו כנראה ניהול רגשי מורכב - ההפך מה"אדישות" שאנחנו נוטים לייחס לפרות. מתברר שהן דווקא מודעות מאוד לסביבתן, חוות פחדים רבים - אבל לא מסגירות זאת, אלא מנהלות אותם באיפוק ובתבונה, תוך הקפדה מתמדת על "ניהול רושם". זה מנגנון פסיכולוגי מרשים - אבל כזה שמקשה עלינו להכיר פרות ובוודאי להתחבר איתן כמו שאנחנו יכולים לעשות עם כלבים.
ברנרד רולין, הוגה חשוב של האתיקה הווטרינרית, טען שלכל חיה יש "טלוס" ("תכלית" ביוונית) אופייני: טבע פנימי, מערכת של אינסטינקטים וצרכים שהתפתחו באבולוציה של המין, שבני המין נוטים אליה. הטלוס של הפרה כולל את הצורך להסתיר כאב. רולין טוען כי משקים תעשייתיים גורמים עוול מוסרי לפרות בכך שהם מנצלים את הסטואיות שלהן כדי לדחוק אותן לתנאים קיצוניים. רולין טען שבני האדם מאמינים באופן אינטואיטיבי שאסור להכאיב לחיות ללא צורך, אבל התעשייה החקלאית יצרה הפרדה בין הערכים הללו לבין המציאות בשטח. הוא קרא לווטרינרים לשמש כ"שגרירים" של בעלי החיים (אם לא ידעתם, וטרינרים חקלאיים הם לא דוקטור דוליטל) ולהשתמש במדע כדי לחשוף את ה"צעקה הבלתי נשמעת" שלהם.
נטיית הפרות להסתיר כאב מחייבת אותנו להשקיע יותר בזיהוי סבלן - ובכלל בהבנת עולמן הנפשי. אבל כבר כיום יש לנו טכנולוגיות שיכולות לזהות ולאבחן מצוקות של פרות ברגישות חסרת תקדים - אלא שכלשעצמן הן ודאי לא יושיעו את הפרות. הרפתנים, במקרה הטוב, ישתמשו במידע לטיפול במעט המצוקות שמשתלם מסחרית לטפל בהן - ובהן בלבד. הפסקת או צמצום ניצול הפרות היא אפשרות שנמצאת אך ורק בידי צרכני הבשר והחלב, שמשלמים על כך.