האם בעלי חיים מתגעגעים?

הממצאים האלה (ואחרים) מראים שמוחן של ציפורים מסוימות מתגמל/מעניש אותן ספציפית על איחוד/נתק עם בן-זוגן. במילים אחרות, המצוקה שהן מפגינות בהעדר בן-הזוג לא נובעת (רק) מזה שקר ובודד להן יותר עכשיו - אלא מחסרונו של "החצי השני שלהן".

הכימיה של היקשרויות ופרידות

“בְּכָל אֲשֶׁר אֵלֵךְ - אַתָּה.”

מדעי המוח מספקים ראיות חזקות לכך שבעלי חיים חווים "כאב חברתי" בצורה מאוד דומה לנו. יאק פאנקספ, מחלוצי מדעי המוח הרגשיים, הראה שאותם מעגלים מוחיים שמווסתים כאב פיזי - חופפים ברובם מעגלים שמווסתים כאב חברתי. מערכת הפאניקה/אבל ממוקמת באזורים תת-קורטיקליים עתיקים מאוד של המוח.

היכולת להתגעגע מתווכת על ידי מערכת תגמול מורכבת. כשבעל חיים נמצא בקשר מתמשך עם בעל חיים אחר, המוח שלו מפריש סמים טבעיים מהנים (כמו אוקסיטוצין ואנדורפינים, "אופיום" טבעי) בזמן בילוי משותף איתו. המוח של חיות חברתיות בנוי לתגמל שמירה על קשרים בתחושות של הנאה וביטחון. הצד השני של המטבע הוא שפרידה ממישהו כזה עלולה לגרום מצוקה חריפה כמו זו שגורמת גמילה מסמים (ועכשיו ברור למה).

אלה ההורמונים העיקריים ש"משחקים ברגשות שלנו" בזמן יצירת ושימור קשר ובזמן פרידה:

1. אוקסיטוצין: הורמון קריטי ליצירת קשר קרוב ואמון. מציף את המוח בזמן מפגש מחודש.
2. קורטיזול: הורמון סטרס שעולה בפרידה. אצל בבונים נמצא שרמות הקורטיזול נשארות גבוהות במשך חודש שלם אחרי מות קרוב משפחה.
3. דופמין: מפעיל את מערכת ה"חיפוש" והציפייה, שגורמת לכלב להתרגש רק למשמע צליל המפתחות או ריח המטפל.

בשורה התחתונה

כל סוגי הראיות המדעיות השונות - התנהגותיות, הורמונליות, מוחיות - מצביעות על כך שכן, גם בעלי חיים אחרים חווים מצוקת פרידה ומגוון רגשות אובדן מכאיבים ומבלבלים שאנחנו מכנים "געגועים". כולל תופעות געגועים שנראות לנו "אנושיות לגמרי", כמו הנטייה של כל גירוי כמו צליל וריח להזכיר לנו את מושא-געגועינו. וכמו אצל בני אדם, גם בקרב חיות אחרות עלולים געגועים, במקרים קיצוניים, להחריף למצב של אבל דכאוני. כאב נפשי כתוצאה מפרידה הוא לא "מותרות רגשיים אנושיים" אלא כלי הישרדותי של הרבה מאוד חיות. הוא חשוב כדי לגרום לחיה בודדה לחזור מהר ללהקה, לאמא לחפש את הגור שלה, ולבני זוג להתאחד בהקדם חזרה.