רק לא להכאיב? או שלחיות יש גם זכות לפרוח?
האם יחס צודק לבעלי חיים כולל רק לא לגרום להם סבל? ואולי חובתנו גם לאפשר להם לממש את יכולותיהם ולחיות חיים ראויים? על "הזכות לשגשג" ותיאוריית היכולות של מרתה נוסבאום
מרתה נוסבאום היא פילוסופית יהודיה-אמריקאית בולטת, פרופסור למשפטים ולאתיקה, שזכתה בפרסים רבים על עבודתה. נוסבאום התפרסמה במיוחד כמי שפיתחה (לצד הכלכלן אמרטיה סן) את "גישת היכולות" או "תאוריית היכולות" בפילוסופיה פוליטית. גישה זו מציעה שמטרת הצדק היא להבטיח לכל יחיד את החירויות וההזדמנויות לממש את יכולותיו הטבעיות, כלומר לאפשר לו לחיות חיים ראויים בהתאם לכישוריו וצרכיו. בניגוד לתיאוריות קודמות שהתמקדו רק במשאבים, בזכויות פורמליות או בצמצום סבל, "גישת היכולות" שמה דגש על תוצאות ממשיות: מה אדם מסוגל לעשות ולהיות בפועל עם המשאבים והזכויות שיש לו. ברשימת "היכולות המרכזיות" שהציעה נוסבאום לבני אדם נכללים בין היתר חיים ובריאות, שלמות הגוף, שימוש בחושים ובדמיון, פיתוח תבונה, קשרים חברתיים, ויכולת לחיות בכבוד בסביבת הטבע. לטענתה, בני אדם זכאים לקבל מן החברה והמדינה הזדמנות לממש כל אחת מהיכולות הבסיסיות הללו לפחות עד רמה מינימלית מסוימת.
הרחבת התיאוריה לבעלי חיים
עם השנים הרחיבה נוסבאום את גישת היכולות כך שתכלול גם בעלי חיים לא-אנושיים. בספרה משנת 2006, "גבולות הצדק" היא טענה לראשונה שעקרונות הצדק מחייבים לתת גם לבעלי חיים מרגישים (בעלי תחושות ותודעה) את החירות הדרושה לשגשוגם, כלומר לחיות "חיים ראויים" או טובים. גם לבעלי חיים יש לפי נוסבאום זכות "לרדוף אחרי האושר" (בדרכם) ולא רק "לא לסבול". לפיכך, עלינו מוטלת חובה לא רק למנוע התעללות בחיות אלא גם לאפשר להן "לממש את יכולתן לחיות חיים מלאים האופייניים למין שלהן". נוסבאום מונה רשימה של עשר יכולות בסיסיות הנחוצות להבטחת מימוש פוטנציאל השגשוג של בעלי חיים, המקבילות לאלה של בני אדם, וביניהן: חיים (זכות להמשך הקיום); בריאות גופנית ושלמות הגוף (הגנה מאלימות); שימוש בחושים ורגשות והשתייכות חברתית (קשרים עם בני-מין ועם יצורים אחרים); סביבה טבעית ומשחק (מרחב וגירוי שמאפשרים התנהגות משחק טבעית).
בשנת 2023 פרסמה נוסבאום ספר שמוקדש כולו לנושא היחס לחיות אחרות: “צדק עבור בעלי חיים: האחריות המשותפת שלנו”. הספר טוען למשל שיחס צודק לבעלי חיים הוא חלק מהגשמת האנושיות והמוסריות שלנו: ”פיתוח מלא של אנושיותנו דורש מאיתנו לפתח גם את היכולות שלנו לדאוג לבעלי החיים”.
נוסבאום קוראת להרחיב את מעגל הצדק ולהכניס לתוכו חיות חשות אחרות. במקום למקם את בעלי החיים בשולי השיח המוסרי, כתלויים ברחמינו, נוסבאום רואה בהם חלק אינטגרלי מהקהילה הפוליטית. היא מדגישה שבעלי חיים אינם פסיביים, אלא מתקשרים את צורכיהם ורצונותיהם בדרכים מורכבות, ושאנחנו כחברה צריכים "להקשיב" להם ולקחת את קולם בחשבון, אפילו אם הם לא מצביעים בבחירות. במילים אחרות, החובה שלנו לצדק בין-מיני לא מסתכמת רק במניעת התעללות, אלא כוללת גם חובה לאפשר לכל בעל חיים לממש את יכולותיו: ללכת, להתעופף או לשחות בחופשיות, ליצור קשרים חברתיים, לשחק, לחשוב ולהרגיש ולתקשר כרצונו. צדק מינימלי, לפי נוסבאום, מושג רק כאשר כל יצור חי זוכה להזדמנות לחיות חיים משגשגים לפי דרכו.
בין גישות פילוסופיות שונות
נוסבאום מבהירה שגישתה מבקשת להתמודד עם הקשיים והמגבלות של שלוש תיאוריות מקובלות בפילוסופיה של המוסר לגבי יחסנו לבעלי חיים:
1. "ממש כמונו!": הגישה האנתרופוצנטרית
הגישה הזאת מבססת את ערך בעלי החיים על מידת דמיונם לבני אדם. דוגמה עכשווית היא המאבקים המשפטיים להכרה בשימפנזים או פילים כ"בני-אדם משפטיים" בגלל האינטליגנציה הגבוהה שלהם. נוסבאום רואה בכך טעות אופיינית שאנו עושים לפחות מאז "סולם הטבע" של אריסטו שדירג חיות "גבוהות" ו"נחותות". היא מציינת שלכל מין יש אינטליגנציה ויכולות שמותאמות לעולם שלו. נוסבאום גורסת שיש לכבד בעלי חיים גם בשל שונותם מאיתנו, לא רק בשל דמיונם אלינו.
2. "לצמצם סבל": הגישה התועלתנית
הפילוסוף ג'רמי בנת'ם טען כי צמצום הסבל הוא המטרה המוסרית העליונה, וכי סבל הוא רע מטבעו, בלי קשר לשאלה מיהו הסובל: "השאלה אינה האם הם יכולים לדבר או לחשוב בהיגיון - אלא האם הם יכולים לסבול". פיטר סינגר, מחבר "שחרור בעלי החיים", טוען בעקבותיו, שיש למזער כאב ולמקסם אושר לכל יצור חש, ולשקול כל אחד באופן שווה בסך התועלת. נוסבאום מסכימה שליכולת התחושה יש חשיבות מוסרית מכריעה. אבל היא דוחה את כל "חישובי התועלת" ש"מתירים" לפגוע במעטים אם זה יגדיל את ההנאה/אושר של רבים. נוסבאום רואה בכך התעלמות פסולה מכבודו וערכו של היחיד. בנוסף, הגישה התועלתנית "משטיחה" לדעתה את עולמם של בעלי החיים כשהיא מתמקדת רק בכאב והנאה, ומתעלמת משורה של דברים שבעלי חיים שואפים לעשות כמו חיי חברה, תנועה במרחב, סקרנות ומשחק. בעיני נוסבאום, צמצום סבל הוא רק חלק ממטרות המוסר; חלק נוסף חשוב לא פחות הוא הבטחת מימוש יכולותיהם.
3. "זכויות בעלי חיים": הגישה הקאנטיאנית
פילוסופים כמו טום רייגן וכריסטין קורסגארד הרחיבו את רעיון הזכויות הקטגוריות של עמנואל קאנט גם לבעלי חיים: יש להתייחס לכל יצור בעל תודעה (ולא רק לכל "יצור רציונלי") כאל תכלית-לעצמה, ולא להשתמש בו כאמצעי בלבד. נוסבאום מסכימה, אבל מסתייגת מהעדיפות שאפילו קורסגארד מעניקה לבני אדם בשל יכולתם להיות "אזרחים פעילים". נוסבאום טוענת שגם לבעלי חיים יש דרכים להבהיר לנו מה הם צריכים ורוצים, ושעלינו להתייחס אליהם כשותפים לעולם, ולא כאל "חסרי קול". התוצאה היא "גישת היכולות" שפיתחה נוסבאום: מצד אחד חישה או חוויה סובייקטיבית כתנאי-סף למעמד מוסרי, ומצד שני דרישה להתייחס לכל אינדיבידואל מרגיש כבעל זכויות יסוד וכבוד בלתי ניתנים להפקעה לטובת תועלת כללית.
השלכות מעשיות
יישום גישת היכולות מוביל את נוסבאום למסקנות רדיקליות. לדבריה, האנושות צברה "חוב אתי כבד" כלפי בעלי החיים, אחרי שבמשך דורות התעלמנו מסבלם והרענו עוד ועוד את חייהם. נוסבאום קוראת ל"התעוררות מוסרית" עולמית וליצירת תנועה רחבה שתשנה את יחסנו לבעלי החיים באופן שורשי.
בהקשר של בעלי חיים במשקים חקלאיים נוסבאום מבקרת בחריפות את החקלאות התעשייתית המודרנית כעוול מוסרי חמור. בנוסף לאכזריות הברורה, היא מבקרת את שלילת כל היכולות הבסיסיות מהחיות במשקים: שלמות הגוף שלהן מחוללת כשחותכים להם זנבות ומקורים; בריאותם מוחלשת מעיוות גנטי לגדילה מהירה ומתנאי מחיה גרועים; כל התחושות והצרכים שלהם זוכים להתעלמות; החופש לנוע, לשחק, לחקור נשללים מהם שיטתית; אפילו הקשר עם גורים יונקים נמנע מהם. כל אלה דברים שלא יכולים להיחשב לדעת נוסבאום מוסריים או צודקים בחברה מתוקנת. תעשיית החי היא עוול מוסרי וחברתי שעל כולנו מוטלת החובה לעצור.
נוסבאום מברכת על הביקורת הציבורית הגוברת על משקי חי ועל מגמות של מעבר לצמחונות וטבעונות, אבל מציינת שהדרך להישגים ארוכה, ושלמרות העלייה במודעות - האכזריות כלפי חיות המשק רק מחריפה ואף זוכה לחסינות גוברת. היא קוראת לחקיקה שתבטיח לבעלי חיים את מימוש יכולותיהם.
בפועל, המשמעות היא ביטול או לפחות שינוי רדיקלי של חקלאות-החי ההמונית, ככל שעדיין תוכל להתקיים כזו באופן כדאי-כלכלית במגבלות החוק. נוסבאום מציעה ללוות שינוי כזה בעידוד פיתוח תחליפים צמחיים וטכנולוגיים (כמו בשר מתורבת) כך שצורכי האדם יוכלו להתמלא בלי לפגוע בחיות. היא גם מכירה בכך שיש בני אדם שיותר קשה להם לוותר על מזון מהחי. היא מכנה זאת "התנגשות טרגית". אבל במקום לקבל אותה כגזירת-גורל, היא קוראת לנסות לפתור את הקונפליקט ברוח הקידמה המדעית והחברתית. בדיוק כפי שהאנושות פתרה בעיות אתיות קשות בעבר על ידי חינוך וחדשנות, ככה עלינו למצוא דרכים למנוע את הצורך בבחירה הטרגית הזו בעתיד ע"י (למשל) פיתוח חלופות, שינוי תרבות הצריכה ותמריצים כלכליים.
נוסבאום לא עוצרת בחיות מבויתות, ואף הרחיבה את תפיסת הצדק שלה גם לחיות בטבע. אחד הרעיונות הנועזים ומעוררי המחלוקות ביותר בהגותה הוא הטענה שעל בני האדם לשקול התערבות גם למען חיות בר שסובלות מפגעי טבע, ולא רק מנזקים שאנחנו גורמים להם. היא סבורה שעל המין האנושי להכיר בכך שהוא ממילא מעורב עמוקות בכל התהליכים על פני כדור הארץ כיום, ולהתבגר לתפקיד "האחראי על הסביבה".
תגובות וביקורות
משנתה של נוסבאום בתחום זכויות בעלי החיים זכתה לתשומת לב רבה, וגם לביקורת. רבים משבחים את עצם העובדה שפילוסופית במעמדה מקדישה ספר שלם להעלאת הנושא של צדק לבעלי חיים על סדר היום, ועוד במסגרת תאוריה כוללת של צדק. בניגוד לרוב הדיונים על רווחת בעלי חיים, שנוטים להתמקד רק בצמצום התאכזרות מסוג ספציפי - נוסבאום מציבה רף גבוה בהרבה, ובכך אולי מאתגרת ומעוררת את הקונצנזוס.
אחת הביקורות המרכזיות על גישתה מגיעה מפילוסופים של הסביבה. האמירה של נוסבאום שעלינו "להחליף את הטבעי בצודק" הדאיגה אקולוגים רבים, שראו בכך יוהרה אנושית מסוכנת שעלולה לערער מערכות אקולוגיות עדינות. חלק ציינו שתפיסה כזאת מתעלמת מהחשיבות של תהליכים טבעיים אכזריים מסוימים כמנגנונים אבולוציוניים לשימור הבריאות הגנטית של אוכלוסיות. נוסבאום הגיבה (מראש) לביקורות האלה בטענה שהעולם כבר היום מנוהל על ידי בני אדם, ולכן אי אפשר כבר "פשוט להניח לטבע לעשות את שלו". השאלה לדעתה היא לא האם נתערב (כבר מאוחר מדי לזה) אלא איך להתחיל לעשות זאת באחריות.
יש גם מי שרואים בעייתיות בעיסוק באידיאל אוטופי כמו "הזכות לשגשג" בהתייחס ליצורים שבפועל מעונים ללא מגבלות, וכל היבט של חייהם מוכתב על ידי שאיפה למיקסום רווח כספי זעיר, בהתעלם מכמות הסבל הכרוכה בו. במציאות כזו, כשאפילו איסור על שיטות התאכזרות נפוצות ומקובלות נראה כמו חלום רחוק - העיסוק בזכות למימוש עצמי נראה מוזר ומנותק, ויש החוששים שהוא עלול להרתיע קובעי מדיניות כמו גם קהלים שונים - או לחלופין דווקא לחזק את האשליה שמצב בעלי החיים לא רע (הרי מתקיימים דיונים על זכותם למימוש עצמי!). נוסבאום מכירה בפער הבעייתי בין האידיאל למצב החיות במציאות, שהיא מכנה "קטסטרופה מוסרית מתמשכת". היא טוענת שדווקא בגלל שהמציאות כל כך עגומה, חשוב לנסח חזון מוסרי שלם שיתאר למה בעלי חיים זכאים: לא רק להיעדר התעללות - אלא לחיים בעלי ערך. בעיניה, בלי שפה חיובית כזו, שפה של צדק ולא רק של רחמים - לא נוכל לדמיין ולא נוכל לבנות עתיד אחר.
גשר נדיר
מרתה נוסבאום החלה לעסוק בבעלי חיים בשלב מתקדם יחסית בקריירה שלה, אחרי שנים רבות בהן עסקה (וצברה מוניטין) בענייני צדק אנושי בלבד. נוסבאום היא אחת ההוגות הבודדות שבנו "גשר" מתחום זכויות האדם שבלב הקונצנזוס החברתי והאקדמי המכובד - אל תחום זכויות בעלי החיים, שמצוי לעומתו הרחק בשוליים.
ולא רק זה: נוסבאום משלבת בני אדם וחיות אחרות בתוך מסגרת מוסרית ותיאורטית אחת, עניין כמעט חסר תקדים בפילוסופיה חברתית ופוליטית. גישת היכולות חלה, בהבדלים מסוימים, על בני אדם ועל חיות אחרות כאחד. כולנו יצורים מרגישים ששואפים לחיים טובים, ולכן עקרונות הצדק, ובראשם כבוד לפרט, חמלה לסבלו, ומחויבות לאפשר לו למצות את חייו ויכולותיו - תקפים לכולנו. כמובן, אופן המימוש צפוי להיות שונה. "לפרוח כפיל" שונה מ"לפרוח כאדם" ומ"לפרוח כדג". אבל העיקרון הוא אחד. בעצם השילוב המהפכני הזה יש מסר חשוב: חשיבה על צדק רק במונחי המין הביולוגי שלנו היא סוגנות - ואין צדק אנושי שלם בלי צדק לבעלי חיים.
נוסבאום דורשת מהפילוסופיה הפוליטית שינוי פרדיגמה: לא לראות בדאגה לבעלי חיים "עניין נפרד" שמהותו רחמים או צדקה, אלא חלק אינטגרלי מדרישות הצדק החברתי. לשיטתה, כמו שחברה צודקת שואפת להבטיח זכויות והזדמנויות שוות לכל בני האדם - ככה עליה גם להרחיב עיקרון זה, ככל האפשר, לכל שותפינו המרגישים לכדור הארץ. זהו אידיאל שאפתני מאוד שניצב בפני אתגרים כבירים - אבל נוסבאום מאמינה שהתקדמות מוסרית מחייבת אותנו לפחות להתחיל לצעוד בכיוון הזה. והרי גם מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד קטן.
