למה מאכילים עגלים בצואה בישראל?
חגי כהן / עורך הבלוגאיזה בעיות זה גורם ועלול לגרום? מה הפרות והעגלים חושבים על זה? ואיך גורמים להם "לשנות את דעתם"?
לחצו לדילוג: למה מאכילים חיות בחרא | מה הבעיות שגורמת האכלת חיות בחרא | פיטום בתרופות ורעלים | איך "משכנעים" פרה לאכול חרא
האם ייתכן שבמדינת ישראל חוקי ואף נהוג לפטם עגלים לבשר בצואה?? איך זה הגיוני? גם מבחינת צער בעלי חיים וגם מבחינת בטיחות מזון - לרוב האנשים שנחשפים לפיסת המידע הזו - היא נשמעת הזויה, בלתי סבירה בעליל, והם מעדיפים להישאר ספקנים לגבי נכונותה. למרות זאת, אין באמת עוררין על כך למי שמתעניין בנושא. זו בדיוק המציאות המדכאת של החיים בתעשיית הבשר: מאכילים אותך המון חרא, ולא פעם - אפילו באופן מילולי לגמרי.
כבר לפני 14 שנים כתב על כך מבקר המדינה בדו"ח חריף בנושא (היעדר) הפיקוח על מזון לבעלי חיים במשקים:
"לשלשת העופות משמשת לדישון ולזיבול וכחלק ממזונם של עגלים לבשר. הלשלשת משמשת תחליף זול למקורות חנקן, והיא ניתנת בכמות של 3-1.5 קילוגרמים ליום לעגל, בתערובת או מוספת לתחמיץ. לשלשת העופות עלולה להכיל את מכלול החומרים שניתנים לעופות במזון: אנטיביוטיקה, קוקסידיוסטטים, תכשירי גדילה כגון תכשירים המכילים ארסן אורגני, ועוד."
מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, דוח שנתי 59ב (לשנת 2008), "משרד החקלאות ופיתוח הכפר: הפיקוח על מזון לבעלי-חיים", 6.5.2009, עמ' 809
הרפתנים ואנשי משרד החקלאות יודעים כמובן שהציבור הרחב וצרכני הבשר לא בדיוק יתלהבו לשמוע או להפנים את העניין, ולכן מעדיפים למעט בפרסומים כתובים בנושא. אם חייבים לפרסם משהו - הם לרוב מקפידים להשתמש בכינויים וקיצורים מובנים ליודעי ח"ן, אך סתומים לציבור הרחב כמו "הזנת מע"ג בז"ע" שפירושו בעברית: הזנת מעלי-גירה (כמו פרות) ב"זבל עופות" - בעצמו שם קוד מרוכך לצואת עופות. שם קוד נפוץ אחר הוא "פיטום ברפד". רפד הוא המצע המקורי (לרוב סוג של נסורת) שמניחים לולנים על רצפת הלול בתחילת כל מחזור גידול, והופך במהלכו, אחרי שהוא מוטבע בהררי צואה, חלקי גוויות, שיירי אוכל, פסולת ונוצות - לחלק מ"זבל העופות" המשמש לפיטום עגלים, פרות ודגים.
רגע, גם דגים מאכילים בצואה??
לפי דו"ח מבקר המדינה גם דגים בבריכות דגים בישראל ("דג ישראלי טרי"!) מפוטמים בצואת עופות. המבקר מציין פנייה לשה"צ (השירותים להגנת הצומח ולביקורת) מטעם יו"ר ועדת ההיגוי לשאריות בעקבות גילוי רמות גבוהות של ארסן בדגים, בשל הזנת דגים בבריכות דגים בזבל עופות; יו"ר הוועדה פנה גם למנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות בבקשה לפעול לאיסור על השימוש בצואה כמזון לבקר ודגים בגלל "בעיה טוקסיקולוגית" (שאריות רעלים) אך הנושא לא נבדק.
למה מאכילים חיות בחרא?
משקים תעשייתיים נוהגים לפטם בעלי חיים בצואה בגלל שתי סיבות:
- ניסיון קבוע לחסוך בהוצאות איפה שרק אפשר. ורכישת מזון זו אחת ההוצאות הגדולות בפיטום בעלי חיים. בצואה יש מרכיבים שימושיים כמו חלבון - ואפשר לקנות אותה ממש בזול כי…
- אחת הבעיות הגדולות של כל משקי החי היא כמויות החרא העצומות שהם מייצרים - 5,628,672 טון בשנה. בלי טיפול משמעותי, הן לא יכולות לשמש כדשן בשדות (הן דווקא יפגעו בקרקע ויזהמו אותה קשות) ופרה אחת מייצרת הפרשות כמו עשרות בני אדם. תרנגול אמנם מפריש פחות מאדם, אבל אנחנו מייצרים ומפטמים כל שנה רק בישראל מעל 230 מיליון תרנגולים - פי 23 מבני האדם שחיים פה. זה המון המון חרא, שלולנים לרוב צריכים לשלם על פינויו לטיפול במקום מוסדר.
פיטום "חיות משק" בחרא שהן מייצרות הוא לכאורה פיתרון-קסם לשתי בעיות בבת אחת; נדמה כאילו שתי הבעיות יכולות להעלים (או לפחות לקזז קצת) זו את זו! אידיאלי, לא?
לא ממש. מסתבר, למרבה ההפתעה, שפיטום אוכלי עשב בצואת משקים תעשייתיים מעוררת… בעיות חדשות.
מה הבעיות עם פיטום חיות בצואה?
לפני שנבחן בעיות וסכנות שפיטום בצואה עלול לגרום לבריאות העגלים והאדם - חשוב לציין שמדובר בהתעללות בעגלים גם במישור המיידי ביותר. כפי שנראה בהמשך, חושי הריח והטעם של עגלים ופרות כנראה מפותחים משלנו, הם נגעלים כמונו מריח הפרשות וריקבון ונכפים לאכול הפרשות ופגרים רק בעזרת רעב המתקה ומניפולציות נוספות. וטעם החרא הוא רק קצה הקרחון - אכילת זבל הלולים התעשייתיים גורמת בעיות ומצוקות גופניות רבות לעגלים - שלפעמים גם מגיעות לתמותה של עשרות מהם - אבל לעתים תכופות יותר "סתם" גורמים סבל, שלשולים, ובעיות עיכול מכאיבות.
החשודים המיידיים הם כמובן חיידקים (צואתיים ואחרים כמו סלמונלה, קמפילובקטר, וכו') שמצויים בצואת העופות (ורעלנים שהם מפרישים). ואכן, לעתים עגלים חולים ומתים ישירות כתוצאה מחיידקים (או פטריות, נגיפים ומחוללי מחלות אחרים) שאכלו עם הצואה הלא מפוסטרת.
מקרי המוות הרבים ביותר של עגלים מהאכלת בצואה נגרמו כנראה מהרעלת בּוֹטוּליזם ("נקנקת" בעברית). המחלה נגרמת מרעלן הבוטולינום הקטלני שמפרישים חיידקי קלוסטרידיום בוטולינום. רעלן הבוטולינום הוא הרעלן החזק ביותר בטבע שמייצר חיידק כלשהו: גרם אחד שלו מספיק כדי להרוג מיליוני בני אדם. הרעלן גורם לשיבוש חמור במערכת העצבים לשיתוק ולבסוף למוות. הוא עמיד אפילו להרתחה רגילה ומחייב טיפול תרמי של 130 מעלות לעשר דקות לפחות לצורך השמדתו. למרות הסכנה הברורה, רפתנים רבים בוחרים להימנע מהעלות של עיקור הצואה לפני הגשתה למאכל לעגלים - ומשרד החקלאות נמנע מצידו בעקביות אפילו מחיובה החד משמעי בחוק או בתקנות.
מה החליטו לעשות במשרד החקלאות? אולי לאסור סוף סוף פיטום בעלי חיים בצואה? לא ממש. במשרד החקלאות פרסמו ב-2001 הוראה שמחייבת "עיקור" או "פיסטור" של צואה לפני שמגישים אותה כמזון - חימומה עד ל-130 מעלות צלזיוס במשך מעל 10 דקות. הרפתנים התעלמו ברובם, והסתפקו בהתססה "טבעית" של ערימת הצואה למשך כמה ימים (שיכולה להגיע עד לטמפ' של 70 מעלות צלזיוס בלבד) ותמותות המוניות של עגלים מבוטוליזם המשיכו להתרחש. משרד החקלאות העדיף להורות לרפתנים לחסן את כל העגלים נגד בוטוליזם מאשר לאסור על האבסה בצואה. ב-2014 שלחו השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות חוזר נוסף בנושא, שכלל הגבלות נוספות כמו איסור שימוש בצואת תרנגולות מטילות (כנראה בשל חומרת הזיהומים בלולי ההטלה בישראל) וחיוב להפסיק את הפיטום בצואה לפחות 15 ימים לפני השחיטה. לא ברור אם גם ניסו לאכוף את זה אי פעם.
פיטום בתרופות ורעלים
אבל רוב הסכנות שכרוכות בפיטום העגלים בצואת עופות לא נובעות דווקא מעצם ההאכלה בצואה, שמטבעה היא עתירת חיידקים; אלא מכך שמפטמים אותם בצואה שמיוצרת במשקים תעשייתיים - עם שלל התרופות שאופייניות להם - ועם חיידקים עמידים לתרופות.
כדאי לזכור שרק בשביל להחזיק בחיים אלפי בעלי חיים צפופים ומתבוססים בהפרשותיהם (כנהוג בכל משק תעשייתי) דרושות כמויות גדולות של אנטיביוטיקה. רוב מוחץ של האנטיביוטיקה בעולם משמש לא לריפוי אלא למטרות מסחריות במשקים תעשייתיים. תרופות רבות נוספות נמצאות בשימוש כדי למנוע התפשטות של טפילים, או כדי לזרז את הגדילה (יותר "מחזורי פיטום" בשנה = יותר רווחים מהלול).
ישראל במיוחד היא שיאנית של שימוש באנטיביוטיקה לק"ג עוף:
אבל כמה מהתרופות שנותנים לעופות מגיעות בכלל לצואה? רובן לא מתפרקות בדרך??
הנתונים בעניין הזה הם די מדהימים. לפי מחקר שהוצג לאחרונה בכנס מדעי הבקר והצאן ה-33 ("השפעת הטיפולים על נוכחות של שאריות תרופות וחיידקים עמידים בזבל פטמים", סולומון אפרם מהפקולטה לחקלאות ושות', 2022) בבדיקת שאריות של תרופות בזבל עופות ברחבי הארץ נמצאה נוכחות של 20 תרופות שונות. עוד גילו החוקרים כי:
"רוב (90%) סוגי האנטיביוטיקה ו-80% מהקוקציודיוסטטים אינם נספגים במערכת העיכול של העוף ומופרשים דרך השתן והצואה (לשלשת)."
מתוך עמ' 43 בחוברת תקצירי הרצאות הכנס
צואת העופות אם כן גדושה ברוב התרופות שניתנות לעופות - ועוברות כמעט במלואן לצואתם. עגלים עלולים להיות מואבסים בכל הקוקטייל הכימי העשיר הזה - ובחיידקים שהסתגלו אליו ופיתחו עמידות לתרופות שבתוכו. הדבר יוצר מגוון בעיות ואיומים על בריאות הציבור - בראשם "טיפוח" חיידקים עמידים לתרופות - וסיכונים לצרכני בשר בטווח הקרוב יותר.
בנוסף לאלה יש שאריות שגם פיסטור (חם וממושך ככל שיהיה) לא יוכל להעלים ולסלק מזבל הלולים התעשייתיים: מתכות כבדות מסרטנות ורעילות (כמו ארסן שהזכיר מבקר המדינה בשל השאריות שהתגלו בדגי הבריכות, או קדמיום) שנוטות רק להצטבר בגוף (של בעלי החיים ושל מי שאוכלים אותם) ולגרום להגברת הסיכון ללקות בסרטן ובמחלות נוספות.
בטווח המיידי מי שממשיכים לשלם את המחיר היקר ביותר - הם מי שלא יכולים לבחור שום דבר בחייהם, כולל מה יאכלו.
איך משכנעים פרה לאכול צואה?
תעשיית הבשר כופה על עגלים לאכול את מה שחוש הריח והטעם שלהם - ואפילו חוש הבריאות הטבעי שלהם, הגועל - דוחים בצדק כלא-ראוי למאכל. היא עושה זאת בעזרת שילוב של אי-מתן ברירה (שימוש ברעב כ'שוט'), מיסוך, המתקה והרגלה הדרגתית.
- 👃 חוש ריח על-אנושי. לפרות יש חוש ריח מפותח פי כמה משל בני אדם - יש להן פי 3 גנים שקשורים להרחה מאיתנו, והן יכולות להריח דברים ממרחק של 10 ק"מ! במרעה, הן משתמשות באפן כדי לבדוק כל עשב שהן מתכוונות לאכול - ונמנעות לגמרי מעשב שמריח להן, אפילו מעט, מהפרשות - צואה או אפילו רוק של פרה אחרת. הרתיעה הזו מגנה עליהן מהידבקות בטפילים זו מזו. ברפת, למשל, הן יימנעו לרוב מלאכול מזון שנפל לרצפה.
- 👅 פרות הן אנינות טעם. לפרה פי 3 בלוטות טעם מאיתנו. היא יכולה להבחין בקלות בתערובת של כמה סוגי מזונות וגרעינים באלה שיותר טעימים לה - ולאכול רק אותם. כמונו פרות אוהבות טעם מתוק. יש להן יכולת טבעית מופלאה לזהות חוסרים תזונתיים בגופן בלי בדיקות דם - ולדעת לחפש ולמצוא את הטעם המתאים בסביבה כדי להשלים אותם.
- 💊 פרות דואגות לבריאותן. כשכבשים, עזים ופרות במרעה סובלים מטפילים - מחקרים גילו שהם יאכלו יותר צמחים מרים, שפחות טעימים להם, אבל יעילים נגד טפילים. כשהטפילים מפסיקים להציק להם - הם חוזרים לאכול את הצמחים שהם הכי אוהבים!
עגל או פרה לא יאכלו זבל עופות מרצונם. הנחיות לרפתנים מבהירות שזבל עופות, גם כשהוא מעובד "כראוי", סובל מנחיתות בולטת בטעם בהשוואה לכל מזון אחר. למעשה, "זבל עופות" לא רק שאינו מושך את העגלים לאכול ממנו - אלא ממש דוחה אותם, בגלל ריח של אמוניה (מההפרשות) וריקבון (מחלקי פגרים) ומרקם שגורם לגירוי בדרכי הנשימה. כדי לגרום לעגלים לאכול את הזבל למרות הגועל, פיתחה התעשייה "פרוטוקולים להסתגלות" שמבוססים על מניפולציות רעב ועל מיסוך טעמים:
- שימוש ברעב ("הזנה מוגבלת"): הרפתנים מגבילים את הגישה לחציר למינימום ההכרחי למניעת בעיות עיכול קטלניות. בסופו של דבר, הרעב המתגבר דוחק את רוב העגלים להיכנע ולאכול את התערובת הדוחה, ובהדרגה גם להתרגל לראות בה אוכל.
- הערבוב והמולסה: כדי למנוע מהעגלים לברור את הגרעינים מהזבל, הם מעורבבים לעיסה אחידה (שפרות לא מצליחות לברור) ובתוספת מולסה (דבשה) בשיעור של 5% עד 10%. בלי מולסה, ספק אם האכלה בזבל עופות הייתה אפשרית בהיקפים הנהוגים כיום: המתיקות החזקה שלה ממסכת את טעם הריקבון, ומפתה עגלים רעבים לאכול מהתערובת, והמרקם הדביק שלה מפחית את הגירוי הנשימתי שגורם ה"זבל".
תהליך ה"שבירה" של העגלים, כמו גם הסתגלות של קיבתם (המיקרוביום שלהם) למעבר מעיכול סיבי צמחים לעיכול חומצת שתן ואמוניה נמשך כחודש (21-28 ימים לפי המלצות המחקר החקלאי). דפי מידע רשמיים מארה"ב (למשל של אוניברסיטת ג'ורג'יה) מודים כי התהליך קשה: בתחילה, למרות ההדרגתיות הרבה, חלה ירידה דרסטית באכילה, ורק כשהרעב גובר העגלים חוזרים לאכול בהדרגה. אפילו אחרי חודש - חלק מהעגלים "מסרבים" לחזור לרמות אכילה תקינות ומאבדים משקל. ההמלצה לגבי אותם "סרבנים" שלא מוכנים לאכול צואה היא אחת: "הוצאה מהעדר" - כלומר, שליחה לשחיטה.
בשורה התחתונה, בניגוד לבעלי החיים במשקים - אנחנו חופשיים לבחור מה נאכל, לרוב מתוך מגוון גדול של אפשרויות. כולנו יכולים להפסיק לשלם לתעשיות שמאביסות בעלי חיים רגישים בחרא עתיר רעלים של חיות מעונות אחרות - למענן וגם למעננו.