מתי ואיך התגלו "הדגים המציירים"?

אחרי ההטלה והפריית הביצים הנקבה ממהרת לעזוב. והזכר, שעסק עד עכשיו ביצירה, עובר לעבוד באבטחה. הוא נשאר בקן כדי לשמור על הביצים למשך 5–6 ימים עד שהן בוקעות. הוא מפסיק לתחזק את הציור, שמתחיל להתבלות, כי הוא עסוק בהגנה. הוא מבריח פולשים מכל סוג: דגים וסרטנים שעלולים לטרוף את הביצים או זכרים יריבים. גם כשהדגיגים בוקעים, הזכר ממשיך לשמור עליהם במשך כמה ימים עד שהם מתפזרים. אבל גם כשהדגיגים שוחים לדרכם, הזכר לא נח על זרי הדפנה אלא ממהר להתחיל לצייר "מנדלה" חדשה לקראת מחזור רבייה נוסף. בכך משלים הזכר מסלול יוצא דופן, שבו הוא מתפקד גם כאמן ואדריכל, גם כמחזר, גם כשומר וגם כהורה-מטפל – והכול במחזור רבייה קצר אחד.

למה דגים מציירים?

המחקר היפני גילה מתאם בין גודל המעגל או מספר הרכסים בו לבין הצלחתו למשוך נקבות. ככל הנראה, מבנים גדולים, עמוקים ומורכבים יותר, עם יותר רכסים ועמקים סימטריים – הם מושכים יותר. אבל למה? מה קשור מספר הרכסים במעגל לבחירת בן זוג? מה כל כך סקסי במנדלה? מדוע התפתחה אצל נקבות משיכה להזדווג עם זכרים על סמך כישרון הציור שלהם? יש לכך שתי תשובות מצטברות:

1. הציור הוא שובר גלים תת-ימי. אחת ההשערות שהעלו החוקרים וזכו למספר אישושים היא שהנקבות למעשה מתעניינות בעיקר בחול הדק שבמרכז המעגל, מקום הטלת הביצים, והרכסים לא נועדו לקישוט אלא כדי לעזור לצבור חול עדין במרכז ולהאט בו את זרם המים. מתברר שהתעלות והרכסים מנתבים מים עשירים בחמצן אל מרכז הקן מכל כיוון זרימה, ובכך מבטיחים אוורור טוב לביצים. כמו כן, הרכסים משמשים כחומת הגנה חלקית שמגינה על הביצים מסחף בזרם ואפילו חשיפה לטורפים; התגלה שעוצמת הזרם במרכז המעגל נמוכה ב-24% מאשר בחול הפתוח! ייתכן שהיופי של המנדלה הוא רק תוצר-לוואי של מבנה קן שהתפתח למטרה פונקציונלית: לספק מצע אופטימלי לביצים. יש טענות שאפילו הצדפים שהדגים מניחים לקישוט על ראשי הרכסים ביצירתם נועדו להעשיר את הקרקע במינרלים שעוזרים להתפתחות העוברים. זה כמובן לא שולל אפשרות שיש להם גם ערך אסתטי.
2. הציור משקף את איכות יוצרו. המבנה משמש לא רק כפרסומת מושכת ובולטת למרחוק אלא גם כסמן של איכות: חוקרים משערים שהנקבות לומדות ממאפייני הקן על הגודל, הכושר והבריאות של הזכר שבנה אותו. ריווח הרכסים מאותת כנראה לנקבה על גודל וחוזק הדג: זכר גדול וחזק יכול לחפור תעלות עמוקות ורחבות יותר. זהו למעשה מנגנון של ברירה זוויגית, מהסוג שהביא לעולם את זנב הטווס, קרני האיילים וסלסולי הזמיר. מדובר על תכונות (פיזיות או התנהגותיות) שמתפתחות לא כדי לשפר את כושר השרידה אלא כדי להרשים את בני (ולרוב בנות) המין השני. במקום נוצות צבעוניות או ריקוד חיזור מהפנט, דג האבו-נפחא היפני פיתח "כישרון ציור". נקבות שבחרו זכרים שציירו מעגלים מרשימים יותר, זכו כנראה ליותר צאצאים; גם כי המבנה עזר לקצת יותר ביצים לשרוד, אבל גם כי יצירה מרשימה העידה על אבא חזק ובריא. ככה הלכה והתגברה המשיכה של נקבות לדגים שבנו מעגלים מרשימים - וגרמה להם לבנות קנים גדולים, מושקעים ומקושטים עוד יותר.