דגי אמנון: למה הם הורים מסורים? 

לא פעם תועדו מקרים שבהם אחד ההורים נעלם או נטש מסיבה לא ברורה את הקן מיד אחרי ההטלה. במקרים האלה, התגלה שבן הזוג שנותר לבדו - בין אם היה זכר או נקבה - לקח על עצמו את המחויבות שזוג ההורים היה אמור לחלוק! באמנון הגליל נצפו גם מקרים של דגירה חד-הורית אבהית בלבד וגם של דגירה אמהית בלבד​. הגמישות הזו – שבה זוג הורים יכול לטפל ביחד בצאצאים, אבל בשעת הצורך גם הורה יחידני מסוגל לגדל אותם לבד – מקנה לאמנון המצוי יתרון חשוב בסביבות משתנות. תופעה יוצאת דופן זו גורמת למין זה להיות מודל מרתק לחקר התנהגות הורית בעולם הטבע​. 

אמנון אדום-בטן – שוויון הורי והגנה אגרסיבית

בניגוד לקרוביהם הדוגרים בפה, מיני אמנון אחרים דוגרים על ביציהם מחוץ לגופם ודוגלים בהורות זוגית פעילה. אצל האמנון אדום-הבטן (או אמנון הירקון) הנפוץ בנחלי אפריקה וצפון ישראל, הזכר והנקבה משתפים פעולה בבניית הקן: שניהם יחד חופרים גומת הטלה רחבה ורדודה בקרקעית החולית או הבוצית, לרוב באזור מוגן עם צמחייה מימית​. הנקבה מטילה מאות ביצים דביקות על פני הקרקעית הקשה של הגומה​. הביצים קטנות ובהירות, ונצמדות למצע כדי שלא יתפזרו. אחרי ההפריה, שני ההורים נשארים קרובים לקן ומשגיחים עליו במסירות נדירה: הם מנפנפים בסנפירים שלהם כדי לאוורר את הביצים ולהזרים מים עתירי חמצן, ומגרשים כל פולש שמתקרב​. אחרי שהביצים בוקעות הדגיגים הקטנטנים נשארים בקן עוד 4–6 ימים נוספים עד שילמדו לשחות.

כשהדגיגים יכולים לשחות הם מובלים בלהקה צפופה על ידי ההורים לאזור עם צמחייה עשירה, שם יוכלו למצוא מסתור ומזון. אבל גם אז, ההורים ממשיכים לשמור על הדגיגים שלהם כ"משמר כבוד". הם מלוויים את להקת הדגיגים, מרחיקים טורפים פוטנציאליים בהסתערויות שכוללות לעתים נשיכות מהירות. התנהגות ההגנה הזו כה נחושה, שידועים מקרים שבהם בני אדם שנכנסו למים רדודים ספגו נשיכה פתאומית מצד אמנון המגן על צאצאיו. למעשה, בתקופת הרבייה הופכים אמנוני הירקון לתוקפניים מאוד: כל דג, צב או יצור מתקרב אחר גורר הופעה מיידית של אחד ההורים בגוף רועד, סנפירים פרושים, וסיבובי איום – בצורה שמאוד מזכירה חתול שמנסה להיראות גדול ומאיים יותר. האומץ והתעוזה המדהימים של זוג הדגים הצמחונים שתוקפים אפילו יצורים שגדולים מהם עשרות מונים, ממחישים את רמת המחויבות ההורית הגבוהה של האמנונים.

אמנון שחור־סנטר – אבא דוגר

האמנון שחור-הסנטר, אמנם לא חי בארץ אלא בלגונות במערב אפריקה, אבל מפורסם בשל היפוך התפקידים המגדרי המקובל שמאפיין אותו. אצל המין הזה, "הכל הפוך": הנקבה היא זאת שחופרת גומה בקרקעית ומנסה למשוך אליה זכר עם רטיטות גוף והצגת נכונות להזדווג; כשזכר מתקרב - הנקבה היא זאת שמחזרת אחריו; מיד אחרי ההפריה - הזכר הוא זה שאוסף את כל הביצים לפה שלו והוא זה ש"דוגר עליהן". הזכר מחזיק את הביצים בתוך פיו במשך שבועיים-שלושה​. בתקופה זו הזכר כלל לא אוכל, וגופו מתקיים על מאגריו – בדומה להקרבה של הנקבות במינים אחרים. מדי פעם הוא מניע בעדינות את הלסתות כדי לערבל את הביצים ולהזרים עליהן מים מחומצנים, ובכך לדאוג להתפתחות התקינה שלהן. 

אחרי כשבועיים, כשהדגיגים סיימו להתפתח, אבא אמנון פותח את פיו ומשחרר אותם לעולם הגדול. באופן מדהים, גם אחרי השחרור הוא נשאר דרוך: בימים הראשונים לחיי הדגיגים, אם מתקרב איום, הוא יאסוף במהירות את הדגיגים בחזרה אל פיו​. רק אחרי שהדגיגים גדולים מספיק לשחות ולהתחמק מטורפים בעצמם (וכנראה גם גדולים מדי להיכנס לפה של אבא) מסתיים תפקידו של האמנון שחור הסנטר הזכר, והוא חוזר לחייו הרגילים. התנהגות זו של דגירה אבהית בלעדית נדירה בין דגי האמנון, והיא לא נפוצה מאוד גם בשאר הטבע. למעשה, נראה שאולי היה מגיע לאמנונים שחורי הסנטר מקום ברשימת האבות הכי טובים בטבע! ואולי ראוי להיקרא בעברית אבנון… 

במינים של דגי אמנון שבהם נאספות סביב זכרים מספר נקבות - מבנה חברתי שמכונה "הרמון" - התגלה שהזכרים מתפקדים כ"משכיני שלום" בין הנקבות. במחקר נמצא כי גם בתוך "הרמונות" מבוססים, הנקבות ממשיכות להפגין התנהגות אגרסיבית זו כלפי זו - אבל הזכר מתערב בכ-80% מהאינטראקציות האגרסיביות בין הנקבות כדי להפריד ביניהן ולשמור על יציבות ה"הרמון". המחקר מצא גם שצורות ההתערבות השונות מעידות על שיקול דעת חברתי מתוחכם: הזכר יכול להסתפק בחסימת המתקפה ע"י התייצבות בין שתי הנקבות כדי להפריד ביניהן, אבל במצבים מסוימים - בעיקר של הצקה חד צדדית - יבחר לאיים על הנקבה התוקפנית ואפילו לרדוף אחריה. גם תזמון ההתערבות מעדי על שיקול דעת: הזכרים נוטים להתערב דווקא כשהעימות מסלים – כלומר, לא כל התקוטטות זוכה לתגובה, אלא רק אלו שמסכנות את היציבות בהרמון - למשל, תקיפות חזקות שיכולות לגרום לפציעה או לבריחה של אחת הנקבות מה"הרמון".

למה דווקא אמנונים?

יש עוד מיני דגים שדואגים לביצים ולדגיגים שלהם, אבל אין עוד משפחה שזה סימן ההיכר שלה שלה כמו האמנונים. אחרי הכל, מעריכים שטיפול בצאצאים התפתח במשפחה הזאת 14 פעמים נפרדות לפחות! האם זוהי מקריות אבולוציונית? או שאפשר למצוא לזה "סיבות"? ובכן, אפשר, למרות שייתכן מאוד שזאת רק "חוכמה שבדיעבד". הנה, בכל מקרה, 3 סיבות אפשריות "למה דווקא אמנונים הפכו לכאלה הורים מסורים", על קצה המזלג:

1. ריבוי סכנות: בבתי הגידול של אמנונים - לגונות, נהרות רדודים, אגמים חמימים – יש שפע של טורפים קטנים שמתמחים בציד ביצים ודגיגים. במצב כזה, השארת ביצים במים ללא שמירה כמעט מבטיחה אובדן מוחלט שלהן. דגירה בפה שומרת על הצאצאים באחד המקומות הכי בטוחים – ממש בתוך הגוף של ההורים.
2. בתי גידול דינמיים: בניגוד לים הפתוח - אגמים ונהרות נוטים לחוות שינויים עונתיים קיצוניים – שינוי בגובה המים ובתוואי הזרימה, שטפונות עם סחף שגורמים עכירות פתאומית, פריחת אצות וירידה בחמצן… בתנאים כאלה, יכולת להעביר את הביצים/צאצאים בקלות למקום בטוח יותר כשהתנאים משתנים היא קלף מנצח.
3. מבנה פה מתאים: האמנונים כבר היו דגים בעלי פה גדול יחסית שמותאם לאיסוף דברים מהקרקעית בזמן שפיתחו את ההגנה ההורית שלהם – מה שהיווה תשתית אבולוציונית נוחה לדגירה בפה. זה הוביל אותם לפתח אסטרטגיה של פחות צאצאים (יחסית לדגים…) לצד השקעה גבוהה יותר בהגנה עליהם.

צרכים טבעיים ותעשיית הדגים

איך באים לידי ביטוי הצרכים הטבעיים של אמנונים בבריכות דגים? אילו תסכולים ומצוקות הם גורמים להם?

קשה מאוד לדעת כיום. אבל האם זה חשוב בכלל, אם ברור שהדגים סובלים בבריכות בכל מקרה מדברים אחרים (כמו צפיפות, מחלות, טפילים, זיהום…)?

כדי להבין את חשיבות השאלות הנוגעות לצרכים טבעיים, תארו לכם שהיינו רואים תרנגולות בכלובי סוללה אבל לא מכירים בכלל התנהגות טבעית של תרנגולות - בטבע או בתנאים טבעיים-אפילו-במקצת (כמו חצר בית). היינו יכולים להבין שהיא סובלת מהעמידה התמידית על הרשת האלכסונית או מהצפיפות - אבל לא היינו מבינים כלל כנראה את הצורך שלה לבנות קן ולהטיל בפרטיות ואת הסבל נגרם לה כתוצאה מהחנקת הדחפים הטבעיים החזקים שלא יכולים לבוא לידי מימוש בכלוב הזעיר והחשוף. בצורה דומה, אנחנו כיום מבינים שדגי אמנון סובלים מצפיפות, זיהום מחלות וטפילים - אבל מתקשים עדיין להבין כיצד משפיעים הדחפים הטבעיים של דג האמנון על תחושותיו בשבי.

בתעשייה משתמשים בצורה צינית ואכזרית בגמישות ההתנהגותית של אמנונים. למשל בכך שתעשיית הדגים בישראל הופכת את כל דגי האמנון לזכרים באמצעות טיפולים הורמונליים, רק כי זכרים גדלים בקצב מהיר קצת יותר. (הרבייה בתעשיית הדגים ממילא נעשית בנפרד, בצורה אלימה שלא קשורה כלל לבריכות הפיטום) איך זה משפיע על הדגים עצמם? כיום מאוד קשה לענות על השאלה הזאת.

אנחנו יכולים לראות למשל שכאשר מייבשים בריכות דגים של אמנונים, לא פעם מתגלות בקרקעיתן גומות עגולות שכנראה יצרו דגי אמנון בניסיון לממש מרכיב חשוב בחייהם הטבעיים, ללא הצלחה. איך נראה הניסיון לחזר אחרי נקבות ולהרחיק זכרים בבריכת דגים תעשייתית צפופה שבה כל הדגים הם זכרים? ומה עובר על אמנונים שמנסים לחפור בקרקעית של בריכות שעשויה מבטון או חומר קשיח אחר? בינתיים, אנחנו יכולים בעיקר לשער.