רק בני אדם קוברים מתים? גילויים חדשים
מה חושפים מחקרים חדשים על מנהגי אבלות וקבורה של פילים?
עד לאחרונה בני אדם נחשבו למין היחיד שקובר מתים. לפחות אם לא מחשיבים מינים נכחדים כמו האדם הניאנדרטלי. אבל עדויות חדשות מהשנים האחרונות מצביעות על כך שגם בעולם החי בן ימינו קיימת לפחות התנהגות קבורה אחת נוספת שלא הבחנו עד כה בקיומה - בקרב פילים אסיאתיים. הפיל הוא בעל חיים אינטליגנטי וחברתי במיוחד, וכבר תועדו בעבר סימנים לאבל אצל פילים. כעת, מחקר חדש מהודו מגלה שפילים אסיאתיים כנראה קוברים לפעמים גורים מתים, בהתנהגות שיכולה להזכיר טקס הלוויה אנושי.
"מנהגי אבלות" מוכרים של פילים
בעבר בדקנו את השאלה "האם בעלי חיים מתאבלים" וגילינו שהוויכוח הוא למעשה לא על השאלה האם בעלי חיים עלולים לסבול ממותו של בעל חיים אחר או להתגעגע אליו - לפעמים עד מוות בהרעבה עצמית ממש; אלא על השאלה הפילוסופית (הקשה בהרבה להכרעה) האם מדובר ב"סתם" סבל מאובדן ונטישה או ב"אבל אמיתי" שכרוך לכאורה בהכרח בהבנת מושג המוות המופשט, ובהיותו מוחלט וסופי. ראינו שההבחנה בין אבל ל"סתם סבל" היא ברורה פחות ממה שנהוג לחשוב, למשל כי גם בני אדם רבים לא רואים במוות סוף לכל סוג של קיום.
אבל בכל הנוגע לפילים ישנן מזה שנים רבות ראיות לכך שהם לא רק חשים אובדן וצער מול מוות של חבר עדר ובוודאי גור - אלא גם מפגינים הבנה יוצאת-דופן ל"מצב" הבלתי הפיך שבו הוא נמצא, ואפילו מעניקים סוג של יחס מיוחד למתים, שמזכיר לעתים "כבוד למת" בחברות אנושיות:
- שמירה והגנה על המת: פילות אמהות מסרבות לעיתים לעזוב גור שמת, ואף מגוננות על גופתו מפני חיות אחרות. כך למשל פילה בבנגלדש נותרה לצד הגור שלה במשך שישה ימים אחרי שטבע ומת, תוך שהיא מבריחה ותוקפת כל מי שניסה להתקרב לגופה.
- מגע וחקר הגופה: פילים מריחים, נוגעים בעדינות וחוקרים גופה של בן עדר שנפטר. ידוע שעדרי פילים אף חוזרים לבקר גופות ושלדים של פילים שמתו לפני שנים רבות, ולעתים מלטפים את השלד בחדקם.
- כיסוי חלקי של גופות: גם פילים אפריקאים וגם אסיאתיים נצפו כשהם מכסים גופות של פילים בעלים, ענפים או אדמה - מעין קבורה סמלית שמדענים מכנים "קבורה חלשה".
הגילוי החדש: קבורת גורים
בשנים 2022–2023 דוּוחו לפחות חמישה אירועים נפרדים אך דומים שכללו התנהגות קבורה ייחודית שלא תועדה מעולם בעבר. כולם התרחשו בצפון בנגל שבהודו, באזור קרוב לבנגלדש. ובכולם נדמה שעדר של פילים אסיאתיים עסק לכאורה בקבורה של פילון מת. בכל המקרים הפילון היה גור צעיר, בן 3 חודשים עד שנה, שמת מסיבות טבעיות (מחלה או כשל מערכות). החוקרים משערים שהעדרים לא קברו בצורה דומה פילים בוגרים שמתו כי גופה של פיל בוגר כבדה מדי מכדי שאפילו עדר פילים יצליח לגרור אותה מרחק ניכר כמו שעשו, במאמץ קבוצתי אינטנסיבי, עם גופות הגורים.
התצפיות מתארות דפוס דומה מאוד. בכל המקרים הפילים גררו והעבירו את גופת הגור לאזור מבודד. הם עשו את זה תמיד בלילה, כנראה כדי למנוע תשומת לב, של בני אדם או טורפים. אחרי שהם הניחו את הגופה בבור רדוד - לרוב תעלת ניקוז או השקיה בשולי מטע תה - עדר הפילים כיסה את הגור באדמה עד שרק הרגליים שלו הציצו מהקרקע. לא ברור אם התנוחה הזאת היא חלק מכוון מהקבורה או פשוט תוצאה של אופן ההרמה וההנחה של הגור בבור: הפילים אחזו וגררו אותו באמצעות רגליו וחדקו, וכשהניחו אותו בבור הוא נותר הפוך, כשגפיו פונות למעלה.
בחלק מהמקרים תועדו גם גילויים קולניים של צער סביב הגופה. למשל, באחד האירועים עמדו הפילים במעגל סביב הגור הקבור והשמיעו תרועות ונהמות רמות במיוחד. עם זאת, מיד אחר כך נראה שהפילים השלימו עם מות הגור ועזבו את האזור. בכל חמשת המקרים העדר נסוג מאתר הקבורה תוך 40 דקות מרגע הכיסוי, ולא חזר אליו עוד בהמשך. מאוחר יותר הבחינו החוקרים שהפילים אפילו שינו את מסלול הנדידה הרגיל שלהם כדי להימנע מהמקום שבו קברו את הגור.
בבדיקת הזירה, התגלו טביעות רגליים רבות, של כ-15–20 פילים בגילאים שונים, סביב ובתוך התעלה שבה הוטמנה הגופה. הממצא הזה הראה שכל בני העדר, כל ה"דודות" של הגור וגוריהן, נטלו חלק פעיל במאמץ הטיפול במת, שנתפס כנראה כמשימה קבוצתית. לדברי החוקרים, זהו המקרה המתועד הראשון של קבורה ממשית אצל פילים - תופעה נדירה ומורכבת בהרבה מה"קבורה החלשה" שתועדה בעבר. הם מדגישים שהתנהגות כזו, של טמינת גופה באדמה באופן יזום, לא תוארה קודם לכן אצל שום בעל חיים שאינו אדם.
פרשנות וספקות
הממצאים החדשים מציתים כמובן עניין רב בקרב מדענים ובציבור הרחב, אבל גם העלו שאלות וספקות. חשוב לציין שאיש לא צפה ישירות בפילים בזמן ה"קבורה" עצמה - החוקרים הסיקו מה קרה שם מהעדויות שנותרו בשטח כמו טביעות רגליים, תנוחת הגופה הקבורה וסימני הגרירה, ומנתיחת הגופה. כמה מומחים טוענים שעדיין אין הוכחה חד-משמעית שהפילים התכוונו באופן מודע "לקבור" את הגורים. למשל, חוקרת הפילים היידי רידל ציינה שהמחברים לא הציגו מספיק ראיות לזה שהפילים כיסו את הגופות בכוונה. לטענתה, אולי הפילים התעסקו או חקרו את גופת הגור, וכיסו אותו באדמה במקרה תוך כדי. מדענים אחרים מקבלים שהממצאים מצביעים על כיסוי מכוון באדמה, אבל מציעים בכל זאת לצבור תצפיות נוספות כדי לוודא את משמעות ההתנהגות.
תופעת קבורת הגורים נצפתה עד כה רק באזור מסוים בצפון‐מזרח הודו.מה שמעלה אפשרות שמדובר בהתנהגות מקומית או מסורת תרבותית של אותם עדרים (בדומה לתרבויות מקומיות שונות שראינו שקיימות אצל שימפנזים). מומחים לפילים דיווחו שלא ראו התנהגות דומה במקומות אחרים, מה שמחזק את האפשרות שזהו מנהג מקומי, שאולי התפתח בהתאמה לתנאי האזור (למשל, קיום תעלות סביב שדות תה). לעומת זאת, בעקבות פרסום המאמר, פעילי שימור ופקחי יערות מצפון בנגל פנו לחוקרים ותיארו מקרים דומים משנים קודמות שבהם מצאו גורי פילים "קבורים" באופן כזה. העדויות הנוספות האלו מחזקות את הסברה ש"קברי הגורים" הם לא תוצאה של צירוף מקרים, אלא מרכיב מרתק נוסף בהתנהגות החברתית של פילים, לפחות באזורים מסוימים.
דמיון ושוני מפילים אפריקנים
מעניין במיוחד להשוות את הממצאים למה שידוע לנו על היחס למתים של שני המינים הכי קרובים לפיל האסיאתי שחיים כיום - פיל הסוואנה האפריקני ופיל היער האפריקני. ישנם גם קווי דמיון וגם הבדלים מעניינים ומעוררי תהיות רבות. פילים אפריקנים ידועים ברגישות שלהם למות חברים מהעדר: הם מתקהלים סביב הגופה, נוגעים בה, ולפעמים מפזרים מעליה אדמה או עלים.
ובכל זאת, עד היום לא תועד בפילים אפריקנים מקרה ברור של קבורה יזומה בבור מהסוג שתואר כעת בפילים האסיאתיים. גם ההימנעות של הפילים האסיאתיים מצפון הודו מלחזור לאתר הקבורה אחר שקברו בו את הגור, שכלל שינוי של מסלול הנדידה שלהם כדי להתרחק ממנו אינה מוכרת מפילים אפריקאים. אבל ההבדלים ודאי לא כל כך פשוטים, כי גם פילים אסיאתים תועדו מבקרים באתר המנוחה האחרונה של בן משפחה אחרי המוות ואפילו נוגעים בשלד. האם ההבדל בהתנהגות קשור בקבורה? בנסיבות מסוימות? אנחנו פשוט עוד לא יודעים מספיק.
בשורה התחתונה
מחקרים עדכניים מראים שפילים, לצד היותם מהיצורים האינטליגנטיים ביותר בעולם, מפגינים גם התנהגויות מורכבות בהתמודדות עם המוות שמזכירות את אלה שלנו. פילים רחוקים מלהיות אדישים לאובדן של בן עדר, ויכולים אפילו לקיים "טקס פרידה אחרון" ואולי אפילו לקבור גורים ולקונן על לכתם בטרם עת. אמנם נדרש מחקר נוסף כדי להבין לעומק את ההתנהגות הזאת, אבל כבר עכשיו ברור שבני אדם הם לא היחידים בעולם שיכולים להגיב למוות באופן שמסמל כבוד, צער וגעגועים לחבר שאבד לעד.
