האם "אוגרים במבוכים" ביוטיוב הוא ז'אנר חיובי או פוגעני?
מה זה "ריאליטי חיות"? האם האוגרים נפגעים במהלך צילומי סרטוני היוטיוב החמודים בכיכובם? האם הסרטונים מעודדים פגיעה בבעלי חיים? והאם יש סכנה אמיתית שמשחק *עם* חיות יהפוך למשחק *ב*חיות?
ז'אנר הריאליטי ("תוכניות מציאות", "ריאליטי טי. וי.") כבש בסערה את לוח משדרי הטלוויזיה לפני כשני עשורים, ומאז הוא רק ממשיך להתגוון ולהתרחב. בשנים האחרונות נוצרים יותר ויותר תכנים - חלקם ייעודיים לרשתות חברתיות כמו יוטיוב וחלקם ברשתות טלוויזיה גדולות ("עיר הפינגווינים" בנטפליקס, למשל) - שמביאים את הז'אנר הזה אל עולם החי. אפשר לראות בז'אנר סרטוני ה"אוגרים במבוך" סוג של "ריאליטי חיות" - בידור קליל שמבוסס על תיעוד התמודדות אותנטית - הפעם של בעל חיים - עם שורת אתגרים מלאכותיים בסביבה רוויית מצלמות. האם צפייה בסרטונים מהז'אנר גורמת ליותר אנשים לחשוב בצורה אמפתית על היצורים שחולקים איתנו את העולם? ואולי היא דווקא מעודדת, בסופו של דבר, לפגוע בהם?
בין העשרה לניסוי
מסלולי מכשולים לאוגרים הם מהטרנדים הלוהטים ביוטיוב. ברוב הסרטונים מהז'אנר האוגר נע בקריקטורות של סביבות אנושיות מוכרות - מיניאטוריות, צבעוניות, סמליות - לפעמים לקוחות ממחוזות פנטזיה של טירות מעל הרי געש, ולפעמים דווקא ממחוזות יומיומיים יותר - שהתקדמות האוגר בהם מזכירה את סרטון האנימציה "אושר" של סטיב קאטס המבוסס על דימוי הקיום האנושי בימינו בתור "עכברים במבוך":
למה בוחרים מאות מיליוני גולשים לצפות בתיעוד ההתקדמות של אוגר במתקן מקרטון? העובדה שהאוגר חמוד בוודאי לא מזיקה, אבל לא זה העניין. זה גם לא רק הצבעוניות הנעימה. לסרטונים האלה לכאורה יש "סיפור" ששווה לעקוב אחריו. אמנם זהו סיפור מוכר ושבלוני - התגברות על סכנות אגדיות בדרך לתיבת אוצר, או בריחה מהכלא, למשל - אבל הדרך שבה הוא מסופר יכולה להיות יצירתית, מגוונת, יפה ומצחיקה.
מה בעצם מצחיק אותנו כאן?
קודם כל, זה שהשחקן הראשי לא מודע בכלל לסיפור העלילה שבו הוא מככב, או לעובדה שהוא בכלל מצולם לסרטון. יש בצחוק הזה מידה של צחוק על חשבונו של האוגר - על חוסר המודעות שלו ואפילו ל"טיפשות" שלו כביכול, אבל נדמה שזה צחוק לא מזיק בעיקרו. בנוסף, הליהוק הוא אבסורדי במפגיע - אוגרים לא כובשים טירות כדי למצוא זהב, והם גם לא נמלטים מהחוק ולא מבצעים פשעים. האם זה יגרום לצופים לחשוב על זה שלא מגיע להם לחיות במאסר עולם בכלוב? תגובה טיפוסית יותר תהיה, כנראה, היעלמות האוגר - כבעל חיים שקיים מחוץ למבוך ולסרטון ול"סיפור" האנושי הנדוש - מתודעתם של הצופים. מהאוגר נותרת רק חזותו (המצודדת) ותנועותיו (החינניות) אבל כל תוכן אמיתי של חיי אוגרים בשר-ודם מורחק מהתודעה.
למרבה הצער, זה לא חריג. ברוב הייצוגים של בעלי חיים בתרבות שלנו, החל מבעלי חיים בספרות ילדים ובתוכניות ילדים - הם מהווים סמלים ריקים (אך מגוונים ומושכים) לתכנים אנושיים. אפילו סרטונים חמודים של "אוגר בורח מכלא צבעוני" עלולים להיות חלק מתרבות שמרגילה אותנו לראות בבעלי חיים כלי ריק שכמו נועד למילוי בתכנים אנושיים - ובביסוס התחושה שתכנים אנושיים הם התכנים המעניינים והחשובים היחידים. וכמובן, הם עלולים להרגיל אותנו גם לשימוש מניפוליטיבי בבעלי חיים למטרות שעשוע ובידור.
סרטוני האוגרים גורמים להמוני ילדים להתבונן ממושכות בבעל חיים, ועל הדרך אולי גם לאהוד אותו ולהזדהות איתו. האם זה לא יכול לעודד פיתוח רגישות כלפי בעלי חיים? זה יכול. אבל ייתכן שלילדים רבים זה יכול לגרום "לרצות אחד כזה" - "צעצוע" רך וחי. האוגר מוצג בסרטונים בתור דמות נמרצת במשחק מחשב תלת ממדי, לא חיה אמיתית שדי לנו בכך שהיא קיימת. האוגר חייב להמשיך ולהתקדם ללא הפסקה במסלול הרצוי - בלי לדלג על קווי עלילה, לחזור אחורה או לעצור.
האם האוגרים סובלים מהצילום?
האם האוגרים סובלים מהמבוכים וכל מה שכרוך בהם ובצילום? באופן אידיאלי - לאו דווקא, ואולי הם אפילו נהנים! הרבה מהמתקנים שהאוגרים חולפים דרכם היו יכולים להיות אמצעי העשרה טובים להקלת השיעמום של אוגרים שחיים בכלוב, למשל. וחשוב להבהיר שאוגרים יכולים להנות גם מאתגרים מלאכותיים, במיוחד אם הם כלואים בסביבה נטולת אתגרים כמו כלוב שבו האוכל מסופק להם מתוך מתקן פלסטיק.
אבל כל זה לא מבטיח כלל שהאוגרים המצולמים בסרטון מסוים אכן נהנו מה"צילומים". אחרי הכל, המבוך מעוצב להנאת הצופים האנושיים. האוגר הוא בעל חיים לילי שחוקר את הסביבה בעיקר בעזרת אפו הנמרץ, ולא בעזרת עיניו שכמעט לא רואות צבעים - אבל הז'אנר הוא חזותי - והצבעוניות כולה מיועדת לעין האנושית. ולנו אין שום דרך לדעת אם המבוך הכיל ריחות מעניינים ונעימים או דווקא מלאכותיים ומאיימים - מה שיכול להשפיע על חוויית המשתמש של האוגר במבוך יותר מכל אלמנט חזותי.
בנוסף, הניסיון הקיים והמצטבר מכל עיסוק שמבוסס על שימוש בבעלי חיים, בוודאי למטרות רווח - הוא שבני אדם נוטים להתפשר בגמישות רבה על גבם של יצורים קטנים ממינים אחרים שלא יכולים להתנגד, לנקום או להתלונן. אי אפשר לשלול שחלק מהצילומים החמודים-למראה הושגו באמצעות מניפולציות אכזריות יותר או פחות מאחורי הקלעים, שיכולות לכלול למשל אילוף (מקדים), או "תמריצים" מפוקפקים (רעב, למשל). או שהרבה מה"מכשולים" שהם נאלצים להתמודד איתם - פשוט לא נעימים להם (מפחידים, למשל).
העיצוב המכוון של ה"סכנות" כקריקטורות-של-סכנות (להבים מסתובבים שלא מוסתר שהם עשויים מקרטון, חביות חומר נפץ עשויות בבירור מספוג) נוטעת בצופים תחושה כוזבת שהאוגר מוגן היטב, אפילו "בהגזמה", למרות שאין בכך ערובה אמיתית לכך שחיה קטנה לא תיפגע במהלך יום צילומים מאחד מאינספור מתקנים מאולתרים שהיא אמורה לנוע בתוכם. או סתם מנפילה, דריסה, חנק, חשיפה לחומרים רעילים, ואינספור סכנות אחרות ששחקנים אנושיים לכל הפחות מודעים להן (ומבוטחים נגדן).
מסרטים הוליוודיים התרגלנו לצפות להבטחה בסוף הקרדיטים ש"אף חיה לא נפגעה במהלך צילומי הסרט". האם אפשר לצפות למחויבות דומה, או אפילו גבוהה יותר, מסרטונים ביוטיוב? למרבה הצער, לא ממש. בניגוד לסרטי האולפנים ההוליוודיים - ביוטיוב אין אפילו יומרה לסוג כלשהו של פיקוח חיצוני על תנאי החיים, האילוף או הבטיחות של בעלי החיים המצולמים. מפיקי הסרטונים ביוטיוב לא חשופים לתביעה במקרה שהם מתעללים ומחפים על כך בהצהרה כוזבת (שלרוב הם לא טורחים אפילו לצרף) כמו אולפני הפקה גדולים. רוב ערוצי היוטיוב לא כוללים אפילו שם של אדם פרטי שאחראי לתכנים, והסרטונים יכולים להיות מועלים ממדינות שאין בהם כל חוק למניעת התעללות בבעלי חיים.
מהסרטונים עצמם לא ניתן, כמובן, לדעת האם האוגרים עושים הכל באופן ספונטני מתוך חדוות משחק טהורה או אם מעורבים בכך אמצעים פחות נעימים, שהושמטו בעריכה; או כיצד "מעודדים" אוגרים להמשיך ולהתקדם במבוך כרצוי במקרה שהם מחליטים שברצונם דווקא לחזור אחורה. חשוב להדגיש שאין כל צורך להיות סדיסט בשביל "לעשות פשרות" על סבל של מישהו אחר, בוודאי חסר אונים. אם פרס קערת הבוטנים שבסוף המבוך הוא אכן המוטיבציה האמיתית של האוגר - האם ניתן לשער שלפחות בחלק מהסרטונים מנעו מהאוגרים מזון למשך זמן כלשהו לפני הצילומים כדי להפוך את האכילה ל"פרס"? לתמרץ את החיפוש? במיוחד בהינתן, שככל שבעל החיים רעב או צמא יותר, כך הופכים אוכל ושתייה ל"פרסים" יעילים יותר לשליטה בהתנהגותו.
אז איך אפשר לדעת שיוצרי הסרטונים לא הרעיבו והצמיאו את האוגרים המצולמים במכוון בשביל להגביר את הסיכוי לצלם כמו שהם רוצים את הטייק? למרבה הצער, נראה שאי אפשר.
האם הסרטונים מעודדים פגיעה בבעלי חיים?
הפגיעה הברורה ביותר באוגרים שעלולים לגרום הסרטונים היא העידוד "לקנות אחד כזה" מחנות חיות או סוחרי חיות מקוונים - שלרוב יגיעו מ"מטחנות אוגרים" שבהם מרביעים אוגרות רבות בתנאים קשים על סרט נע, עד שהן מאבדות את פוריותן ומושמדות. סטטיסטית רוב האוגרים הנמכרים לבתים גם לא יזכו לחיים ארוכים וטובים, בלשון המעטה, בכלובים הקטנים שאת סורגיהם לא יחדלו לנסות לכרסם עד יום מותם (חיות מחמד בכלובים שזוכות לחיות עשרות שנים יש בעיקר בסרטים מופרכים כמו "ליאו" של אדם סנדלר). סרטוני ה"אוגרים במבוך" מהווים ללא ספק מקדמי מכירות יעילים לתעשיית "אוגרי המחמד", וכבר בכך די כדי להפוך אותם לבעייתיים.
הנה למשל סרטון שמנסה להגביר את המודעות לדברים שאוגרים עלולים לסבול מהם מאוד - לעתים בלי שנעלה זאת בדעתנו בשל הבדלים פיזיולוגיים והתנהגותיים:
אבל גם מעבר לכך - מתעורר חשש שלפחות חלק מהצופים יתייחסו לאוגרים שיקנו (להם) - ואולי בכלל לבעלי חיים ממינים אחרים - באופן שונה בהשפעת ובהשראת סרטונים מהז'אנר. יש מקום לחשש אמיתי שמשחק פשוט וטבעי *עם* חיות (מתוך קשב לצרכיהן) יוחלף במשחק *בחיות* (מתוך התעלמות מכך שיש להם בכלל צרכים); שחיות יהפכו לצעצוע, או לדמויות ב"משחק מחשב" בתוך מתקן מאולתר.
ההרשאה לבדר את עצמנו באמצעות "ניסויים חמודים" בחיות עלולה להכשיר את הלב ואת הדרך לצריכת תכנים אלימים יותר ויותר כלפי בעלי החיים המבוססים על אותו היגיון סקרני-כוחני של "מה יקרה אם נאלץ אותם להתמודד עם…". בהמשכו של המדרון החלקלק ממתינים למשל סרטוני יוטיוב שמתעדים קרבות בין חיות (לעתים באופן לא מוצהר; למשל: "ראו איך אמא תרנגולת מגינה על אפרוחיה באומץ מפני קוברה!" - בצילום שאיכותו הגבוהה מרמזת על מעורבות הצלם ביצירת הסיטואציה כולה והכנסת התרנגולת ואפרוחיה למצב המצוקה הקיצוני הזה למטרות לייקים וכסף).
צפייה בסרטוני "אוגרים במבוכים" עלולה בהחלט לעודד ולו מקצת מהצופים לערוך "ניסויי התמודדות" משלהם - ניסויים בבעלי חיים - בהשראת הסרטונים, כאשר הנוחות והבטיחות של החיות מוקרבות במידות שונות בהתאם לגילם, רגישותם ונטיותיהם.
ולבסוף, ניתן לתהות אם יש בצפייה בסרטונים המתוקים-מתוקים האלה גם פשוט סובלימציה (עידון) של התחביב האנושי המחריד העתיק לצפות במופעי התעללות, הרג ושליטה (בהוצאות להורג או מלחמות גלדיאטורים/פרים); או לפחות עידון של העידון שלהם - מופעי הקרקס בהן חיות בר חזקות ומאולפות מוצגות כקריקטורות אנושיות נלעגות - פילים רוכבים על אופניים, דובים רוקדים בלבוש אנושי אקזוטי.
האם הדימויים הכל כך אלימים - להבים משוננים, בורות חניתות - וניגודם המזעשע לחמידות הפלאפית של האוגרים - לא נועדו לגרום לצופים לדמיין אלף מיתות משונות מזוויעות לאוגר החמוד?
הקשיים שהאוגרים מתמודדים איתם בסרטונים הם ברובם סמליים ואפילו מהנים-בפוטנציה, ובכל זאת - כשבעל חיים מתמודד עם קושי שאנשים יצרו למטרת בידור אנשים אחרים - האם ניתן לנתק את זה מהמסורת הארוכה של אכזריות למטרות בידור, שאנו מכירים ממלחמות גלדיאטורים, מלחמות שוורים, ושיסוי חיות לראווה זו בזו? האם אין בכך לפחות חינוך לשימוש מחפצן בחיות?
בשורה התחתונה
למרות כל החפירה לעיל, סרטוני מבוכים לאוגרים הם ודאי לא הבעיה הכי חמורה של בעלי חיים כיום. סרטוני מבוכים לאוגרים רבים מופקים מתוך אהבה לאוגרים, אפילו להנאת האוגרים, וייתכן שיש לסרטונים גם היבטים חיוביים. ובכל זאת, אי אפשר לדעת כמה פשרות עשו על גב האוגרים רק מצפייה בסרטון, ועל סרטוני יוטיוב אין ממש מנגנוני פיקוח חיצוניים אפקטיביים. הסרטונים גם עלולים להעביר מסרים בעייתיים לילדים ולעודד התעללות בבעלי חיים, גם ללא כוונה.
אם אתם מכורים לסרטוני אוגרים במבוכים - תהנו. אבל חשוב לזכור שחיות הן לא משחק - הן שותפות למשחק. ולחיים.
