האם מחקר חדש באמת גילה שצמחים "מדברים"?
(ואיך זה קשור להעדפה הגוברת של טראפיק על אמינות, אפילו במדע פופולארי)
האם צמחים באמת "צורחים"?! "מדברים" אחד עם השני?? האם מחקר חדש שנעשה בישראל באמת גילה ממצאים מרעישים שכאלה, כפי שדווח בחלק מכלי התקשורת בארץ ובעולם? האם סוף-סוף נמצאה ההוכחה לטענות המוזרות שמופיעות בספר "החיים המסתוריים של הצמחים"??
נתחיל מהשורה התחתונה: לא. המחקר (ולמעשה אף מחקר) לא גילה שצמחים מדברים, ואף אחד לא הקליט מעולם צמח צורח. המחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב ופורסם בכתב העת המדעי המוביל Cell, גילה שצמחים מפיקים צלילים בתדר שבני אדם לא יכולים לשמוע, מעין רעשי התפוקקות ("כמו פופקורן", "פוף!"). התדירות של ה"פופ"ים האלה די קבועה לרוב (כפעם בשעה) אך משתנה לפי סוג הצמח ומצבו, וכנראה מתגברת סטטיסטית בנסיבות שונות כמו ייבוש או חיתוך של הצמחים. החוקרים עדיין לא הצליחו לאתר מה האזור/ים בצמח או המנגנון/ים שמשמיע/ים את הצלילים, אבל סביר להניח שמדובר בתופעה מכאנית כמו שחרור גז כלשהו.
ארבעה סוגי הפקת צלילים
האם הגילוי (המעניין) שצמחים מפיקים צלילים מהווה רעם ביום בהיר? לא ממש. ידוע שאפילו יצורים חד-תאיים כמו חיידקים או שמרים מפיקים צלילים (שאנחנו לא שומעים) בגלל פעילותם המיקרוסקופית כאורגניזמים ביולוגיים. האם זה אומר שהם מדברים?? או אפילו רק "מתקשרים" איכשהו זה עם זה?! ברור שלא. יש הבדלים עצומים - שאנשי אקדמיה מאוד מודעים להם ומקפידים עליהם (לפחות בימים כתיקונם) - בין:
- הפקת רעש או צליל - כמו שעושים טרקטור, הר געש, כנפי יתוש או אדם נוחר; לבין
- השמעת קול - כמו שעושה חיה (או אדם) שדרכו על רגלה, למשל, מתוך כאב ו/או הפתעה; לבין
- תקשורת קולית - כמו שעושות רוב החיות יחד - למשל ציפורים, צפרדעים או דגים; לבין
- דיבור, באמצעות שפה - כמו שעושים בני אדם, ולטענת מדענים רבים - רק הם.
למותר לציין, שהמחקר לא כולל אף ממצא או רמז לכך שצמחים עושים שום דבר מעבר להפקת רעש/צליל, כנראה כתוצר לוואי של חילוף חומרים כלשהו, כבסעיף 1. וגם מרעשי המנוע של טרקטור או גרגוריו של הר געש אפשר כמובן ללמוד על מצבם.
יש מקום (לא בטור הזה) לערער על חדות ההבחנה בין הקטגוריות, ובוודאי על הטענה שלאף בעל חיים מלבד האדם אין שפה (סוג 4) - אבל ההבחנה בין ארבעת סוגי השמעת הקולות ברורה ואפילו טריוויאלית לכל מדען. לא זכור לי מדען שבלבל בטעות בין הסוגים 3 ו-4 - רובם אפילו מקפידים להבחין בקנאות בין השניים. אז מדוע דווקא כאשר נתקלים בסוג מס' 1 - כשאין כל סימן להפקת קול רצונית/מכוונת או לכך שהיא נועדה למטרת תקשורת - פתאום מדענים לא נרתעים כלל לדבר עליו במונחים של סוג 4? לטשטש את ההבחנות בין רעש לדיבור? אולי אפילו להשתמש בטשטוש כדי להגביר את העניין הציבורי וכמדומה להימנע במכוון מהבהרות שעלולות לקלקל את החגיגה? כמו למשל בתשובה המתחמקת לשאלת הכתבת אילנה קוריאל:
אז האם אפשר לקרוא לקולות האלה שפה?
"אנחנו עוד לא שם", מבהירה החוקרת. "זה מאוד מעניין אותנו כמובן. אבל בינתיים הראינו שהם משמיעים את הקולות. אנחנו עדיין לא יודעים מי מקשיב".
החוקרת מניחה לעיתונאית ולקוראיה להבין שסביר כי צמחים "מדברים", גם אם זה לא הוכח "בינתיים" - למרות שאין לכך ראיות, אפילו במחקר החדש שהיא לקחה בו חלק. אמירתה "אנחנו עוד לא שם", גם אם נאמרה בחיוך (שלא תועד בראיון הכתוב) - רומזת שזו לכל הפחות אפשרות סבירה, שממצאים רבים מכוונים אליה, ושהיא מנסה להוכיחה. זאת, למרות שלא התגלו כל ראיות שהצלילים שצמחים מפיקים מהווים השמעת קול מסוג 2, ולא כל שכן תקשורת מסוגים 3 או 4.
ואם בכלי תקשורת בישראל הכותרות עדיין דיווחו על "צלילים" שצמחים משמיעים - בדיווחים רבים בעולם המחקר הוצג כבר כאילו גילה ש"עגבניות מדברות אחת עם השנייה", "צמחים גוססים צורחים מכאב" והיו אף כותרות שהצהירו שהתגלה "אלטרואיזם" (הקרבה עצמית) בצמחים! כמו שהשנים האחרונות הוכיחו גם בהרבה הקשרים אחרים, פייק ניוז הרבה יותר ויראלי מהיצמדות קטנונית לעובדות. הנה דוגמאות בודדות (יש עוד המון, מוזמנים לעיין בעצמכם):
אבל מה לנו כי נלין על העיתונות שוחרת הפייק הסנסציוני, כאשר אפילו בחוקרים נפלה שלהבת? נראה כי הסטנדרטים האקדמיים הוותיקים לא מצליחים לעמוד בפני החיזוק החיובי הענק שניתן כיום לתיאור מטעה של הממצאים, שגורם לחשוב שהתגלו דברים דרמטיים בהרבה מאלה שהתגלו באמת.
כך למשל, נשיא אוניברסיטת בן גוריון, פרופ' דניאל חיימוביץ', אמר בכתבה שפורסמה באתר ynet על המחקר החדש, שאותו ליווה:
"לפני עשור, כאשר כתבתי את הספר קבעתי שצמחים לא שומעים. בגרסה החדשה שיוצאת אני מודה בטעות וכותב שצמחים שומעים. עכשיו אני כנראה צריך להוציא גרסה חדשה ובו [כך במקור] אני מסביר שלא רק שצמחים שומעים - הם גם יכולים לדבר!"
האמנם התגלה ש"צמחים יכולים לדבר" כפי שטוען בהתלהבות פרופ' חיימוביץ'?? ואולי הוא מתכוון לכך רק באופן ציורי? אם כך, מדוע הוא לא מבהיר שמדובר בדימוי? הוא לא מבין שרוב הקוראים יבינו אמירה זו כפשוטה, בהיותו מדען ולא משורר? האם הוא לא מודע להטעיה שתיגרם לקוראים רבים? עיון בספרו, "צמח מה הוא יודע", מגלה שהוא דווקא מודע לסכנה הזו. חיימוביץ' מנסה להצדיק את השפה ה"לא שגרתית" שבה הוא משתמש לאורך הספר, בטיעון פסיכולוגי-פדגוגי:
כמובן, השימוש שעשיתי במילה 'יודע', בכותרת הספר אינו שגרתי. אין לצמחים מערכת עצבים מרכזית: לצמח אין מוח […] אני מבקש מכם לגלות סובלנות כלפי השימוש שאני עושה לכל אורך הספר הזה במינוח השמור בדרך כלל להתנסות האנושית. כשאני בודק מה צמח רואה או מה הוא מריח, אינני בא לטעון שיש לצמחים עיניים או אפים (או מוח שמעניק צביון רגשי לכל הקלט החושי הזה) אבל אני סבור שהמינוח הזה ימריץ אותנו לחשוב בדרכים חדשות על ראייה, הרחה, מהות הצמח, ובסופו של דבר - על מהותנו שלנו. (עמ' 10-11)
חשוב לי להדגיש את הבניית הצמח חסר המוח. אם נזכור היטב שלצמח אין מוח, נובע מזה שכל תיאור אנתרופומורפי יהיה מוגבל קשות בעצם בסיסו. הדבר מניח לנו להמשיך ולתאר את התנהגות הצמח במונחים אנתרופומורפיים לתפארת המליצה, אבל בסייג זה: עלינו לזכור כי כל תיאור מעין זה חייב להיות מתובל ברעיון הצמח חסר המוח. (עמ 129)
האם הטיעון ש"האנשת" הצמחים נועדה להמריץ אותנו לחשוב מחדש על "מהותנו" משכנע? לא מאוד, במיוחד על רקע ההתעלמות של המחבר מסיבות אפשריות נוספות, סבירות יותר, גם אם פחות נשגבות. למשל, שכותרת סנסציונית לספר, או שימוש בשפה מאנישה - עוזרות למכור יותר ספרים והרצאות על מדעי הצמח לציבור הרחב מאשר דיווחים מדויקים יותר ומטעים פחות. אבל בשעה שלקוראי הספר ניתנות לפחות כמה הבהרות מהסוג שלעיל - הן "נחסכות" מקוראי הראיון בתקשורת - שנחשפים רק למינוחים המבלבלים. האם פשוט לא נותר בכתבה מקום?
חיה "בעקה" - צמח "במצוקה"
תופעת הטשטוש הכמו-מכוון בין רעש לדיבור, והמהירות בה ששים מדענים לייחס תכונות נפשיות לצמחים ללא ראיות - מעניינת במיוחד לאור הרתיעה הוותיקה של מדענים מייחוס תכונות נפשיות אפילו למי שברור שיש להם כאלה. רוב המדענים מגלים עדיין התנגדות עמוקה לקרוא לתינוק בשמו כאשר הוא חי וקיים - כלומר, ביצורים בעלי מערכת עצבים ומוח (ומערכות הורמונליות וחומרים משככי כאב ועוד) שאנחנו יודעים שקשורים בוויסות ויצירת חוויות סובייקטיביות. כשמדענים נדרשים לתאר יצורים בעלי יכולת חישה במצוקה - הם חשים את מלוא כובד "חובתם המקצועית" לתאר זאת באופן מרחיק ככל הניתן, תוך ערעור על עצם קיום החוויה הסובייקטיבית, או לכל הפחות בידול לשוני מתיאור חוויה אנושית מקבילה. כך למשל מנסים מדענים להימנע מכל התייחסות לעולמו הפנימי של עכבר, גם במסגרת ניסויים שלכאורה חוקרים אותו, וגם במקרים שברור שהוא מפגין פחד וכאב חריפים, שמשפיעים על מצבו; רק בלית ברירה, תתואר מצוקתו, וגם אז רק בשפה מלאכותית, מעוקרת וזרה ("עקה", "הכבדה", "אכף", "סטרס").
אבל מדוע פתאום כל הרתיעות הללו מושלכת מהחלון דווקא בנוגע לצמחים? למה החוקרים ששים לתאר דווקא צמחים מיובשים כשרויים "במצוקה" למרות שאין שום רמז שהם חווים דבר מה - לעומת הימנעותם הקפדנית של מדענים להשתמש במילה הזו לבעלי חיים מיובשים - שיש אינספור ראיות ליכולת החישה והחווייה שלהם?
כנראה דווקא משום שהמדענים יודעים שאין לצמחים מנגנונים עצביים ומוחיים שמאפשרים חווייה נפשית - חקירת צמחים לא מעוררת תחושת אשמה שיש לחפות עליה כפי שמעוררת חקירה של יצורים חשים. להפך - הנפשת הצמחים עוזרת לטשטש את הגבול המוסרי שבין יצורים חשים וחווים לבין יצורים שאינם מסוגלים לכך - ובכך מסייעת לממסד המדעי להקהות את עוקץ הביקורת על הניסויים האכזריים שהוא עורך על יצורים חשים וחווים. הקלילות המפתיעה שבה מדענים ששים להכריז ש"צמחים מדברים" לעומת הרתיעה וההתנגדות העמוקות להכרה אפילו משתמעת בכך ש"בעלי חיים מדברים" - הרי "לבעלי חיים אין שפה!", ו"רק בני אדם מדברים!" - משקפת כמה אידיאולוגי (ספשיסיסטי במקרה הזה) יכול להיות השיח המדעי הפופולארי, למרות יומרתו לנייטרליות ערכית.