יש טורפים צמחונים בטבע?! ומה הקשר למחלות הלב שלנו?
חגי כהן / עורך הבלוגהאם דובי פנדה הם קרניבורים או צמחונים? האם ייתכן שהם גם-וגם?! יש עוד טורפים צמחונים בטבע?? ו"אוכלי עשב" שאוכלים בשר?? למה בכלל שושלות מתמחות בסוגי מזון שונים? כמה פעמים השושלת שלנו החליפה תזונה? מה מספרת לנו על עברנו חומציות הקיבה שלנו? והאם הוספת הבשר לתפריט לפני זמן מועט יחסית הפכה אותנו פגיעים למחלות שטורפים ותיקים לא סובלים מהן?
דב פנדה נראה כמו הוכחה שהטבע יכול להתחרט ולעשות פניית פרסה: לקחת בעל חיים משושלת מובהקת של טורפים, עם שיניים, קיבה ומעיים של טורף - ולתת לו לבלות את חייו בישיבה על התחת וכרסום גבעולים.
אבל האמת היא שהמהפך של הפנדה הוא דוגמה למשהו שהאבולוציה עושה שוב ושוב בתגובה לשינויים: מאלתרת בהדרגה שינויים במה שכבר ישנו - אף פעם לא מתכננת מאפס. לכן כל בעל חיים הוא בו-זמנית יצור שמותאם לסביבה שלו בהווה - אבל גם "ארכיון" של כל השושלת שלו. כולנו למעשה תלים ארכיאולוגיים חיים.
שינויים בהרגלי התזונה של בעלי חיים - שנדדו למקום חדש, או שהסביבה שלהם השתנתה - יכולים להיות גורם מרכזי בעיצוב-מחדש של האנטומיה, הגנטיקה והמיקרוביום (אוכלוסיית חיידקי המעיים) שלהם. אבל לוקח זמן ל"חומרה" הגופנית להתעדכן - וכמו שנראה, לחומרה פנימית אפילו הרבה יותר. כתוצאה מזה נוצרות לא פעם 'אי התאמות' בין התזונה לגוף או אפילו בין חלקי הגוף השונים.
לא צריך להרחיק עד לפנדות כדי למצוא דוגמאות ל'אי התאמות' כאלה - מספיק להסתכל על הגוף שלנו. הוא מספר לנו איך הרגלי תזונה קדומים וסוגי מזון שונים לשו ועיצבו את הפיזיולוגיה שלנו לכל מיני כיוונים גם הרבה לפני שהמין שלנו נוצר, וחושף את המקור הבסיסי לאוסף של מחלות כרוניות מודרניות. אבותינו לא שינו את התזונה שלהם רק פעם אחת - אלא פעמים רבות: חרקים, פירות, עלים, פקעות, נבלות, בשר, אש, עמילן, חלב - השאירו כל אחד עקבות אחרים בגופנו. בואו נבחן אותם! אבל קודם כל…
מה זה בכלל “קרניבור צמחוני”??
"טורף צמחוני" נשמע כמו סתירה אבסורדית, בדיחה - כמו "מת חי" או "הומו סטרייט". אבל יש למעשה דוגמה מפורסמת מאוד בטבע לטורף צמחוני: הפנדה.
הסיבה ל"סתירה" בהגדרת הפנדה היא שיש הבדל בין טורף במובן התזונתי - מי שאוכל בעיקר בעלי חיים - לבין חבר בסדרת הטורפים ("קרניבורה"). הסדרה הזאת (בממלכת בעלי החיים כמובן) כוללת שני ענפים עיקריים: דמויי-כלב ודמויי-חתול; אבל חוץ מחתוליים (כולל טיגריסים ואריות) וכלביים (כולל זאבים ושועלים) יש בה גם דובים, כלבי ים, נמיות, דביבונים ופנדות. מה שחשוב הוא שהחברות בה נקבעת לפי קרבה אבולוציונית (מיקום ב"עץ החיים" הביולוגי) - לא לפי התפריט הנוכחי של בני הסדרה.
רוב חברי הסדרה אמנם אוכלים בשר - אבל היא כוללת גם אוכלי-כל, אוכלי פירות וכמה מינים שהתזונה שלהם בפועל צמחית לחלוטין. הפנדה הענקית והפנדה האדומה הן הדוגמאות הכי מובהקות: שתיהן התמחו בבמבוק באופן עצמאי - הן שייכות למשפחות שונות ונפרדו מאב קדמון משותף (וטורף) לפני עשרות מיליוני שנים. בשתיהן התפתחו במקביל הרבה תכונות דומות, בין היתר שיניים שמתאימות יותר לריסוק קנים ו“אגודל מדומה” שמשמש לאחיזת גבעולי במבוק - מקרה מובהק של אבולוציה מתכנסת.
דביבון לופת (קינקז’ו) גם הוא טורף בסיווגו הטקסונומי אבל יותר מ-90% מהאכילה שלו (כמו שתועדה במחקר שדה קפדני) היא של פירות, בתוספת מעט פרחים, צוף ולפעמים מעט חרקים או ביצים.
גם דוב המשקפיים מדרום אמריקה ניזון בעיקר מהצומח. אבל נזכיר שוב ש“צמחוני” בטבע זה הרבה פעמים עניין גמיש. חשוב לא לבלבל בין הבחירה האנושית בתזונה צמחונית כיום (מכל סיבה) לבין האפיון של תזונת בעל חיים בטבע כ"צמחונית". האחרונה מתארת התמחות אקולוגית - לא מחויבות אידיאולוגית.
למה ואיך הפנדה "עברה לצמחונות"?
אבות הפנדה הענקית היו דובים אוכלי-כל. מתי הפך הבמבוק למזון העיקרי והבלעדי שלהם - זה עדיין שנוי במחלוקת, אבל מאובן בן 6-7 מיליון שנה כבר כלל “אגודל מדומה” ראשוני שעזר להם לאחוז קני במבוק. זה רומז שהכנסת הבמבוק לתפריט התחילה כבר אז, לפחות.
למה דווקא במבוק? ההסבר המקובל הוא שהטרף פחת ובמקביל אבות הפנדה גילו שבמבוק הוא אוכל שנפוץ וזמין כמעט תמיד - וקל מאוד "לצוד" אותו. מאז - כל יתרון קטן באחיזה או בלעיסה של במבוק הגדיל את ההצלחה שלהם לשרוד ולהתרבות. אחרי אלפי דורות - נוצרה התמחות.
ציון דרך חשוב התרחש לפני 4.2 מיליון שנה, אז איבדו אבות הפנדה גן שחיוני ליצירת קולטנים לטעם האומאמי, שמופעלים על-ידי בשר. זה כנראה הפחית את המשיכה החושית של פנדות לבשר וחיזק את ההתמחות הצמחונית שלהן.
מה השתנה - ומה לא - בפנדה?
שינוי התפריט של הפנדות גרם להן לעבור הרבה שינויים - אנטומיים, גנטיים והתנהגותיים - אבל למרות זאת נותרו עדיין אי-התאמות פיזיולוגיות עמוקות בין התזונה לבין מערכת העיכול שלהן. באופן כללי - השינויים הבולטים-לעין, שקרו בחלקי הגוף החיצוניים - גדולים בהרבה מאלה שהתרחשו בתוך גופן.
- מה השתנה? הגולגולת, שרירי הלעיסה, וגם הלסת והשיניים הטוחנות התפתחו והתעצמו מאוד כדי לרסק סיבים קשיחים. אימייל השיניים התחזק ונוצר בהן מנגנון שיקום עצמי. התפתחו "אגודל מדומה" ו"זרת מדומה" - עצמות שהתארכו משני צדי כף היד ומאפשרות לפנדה לאחוז בגבעולי במבוק ביציבות ודיוק. הפנדות גם איבדו כאמור את קולטני טעם האומאמי.
- מה לא השתנה? מערכת העיכול הפנימית של הפנדה נשארה כמעט זהה לזו של דוב גריזלי או זאב - הקיבה פשוטה; המעי העיוור מנוון, והמעי הגס קצר וישר, עם זמן מעבר מזון מהיר במיוחד; בלי איבר להתססת סיבים; ובלי מיקרוביום (מאגר חיידקים) שמתאים לפירוק תאית. התוצאה: הפנדה מעכלת פחות מחמישית מהחומר (היבש) שהיא צורכת!
כדי להתגבר על יעילות העיכול העלובה זו, פיתחה הפנדה אסטרטגיה ייחודית: בליסה בלתי פוסקת בשילוב סגנון חיים… לא ספורטיבי, נאמר. מדידות הראו שפנדות מוציאות רק 38% מהאנרגיה היומית הממוצעת של יונק יבשתי בגודל דומה.
בתחום הבליסה - פנדות מפצות על הנצילות הנמוכה בעיקר על ידי צריכה מסיבית - והן יכולות לאכול עד 15% ממשקל גופן ביום (12-30 ק"ג), תוך בחירה קפדנית של קנים צעירים שעשירים יותר בעמילן ובחלבון.
פנדה: טורף ש"התחפש" לצמחוני?
ההתנהגות והטעם של הפנדות השתנו, אבל נראה שהאנטומיה הפנימית שלהן נשארה כאילו תקועה בעידן אחר. בנייה מאפס של "כרס" להתססת סיבים היא כנראה פרויקט הנדסי הרבה יותר מסובך מאשר שינויים (אפילו בולטים מאוד לעין) בידיים או בשיניים.
זו כנראה הסיבה שכאשר חוקרים בדקו לא רק כמה במבוק פנדות אוכלות - אלא איזה אבות מזון הן סופגות בפועל - התזונה שלהן נראתה פתאום דומה לזו של טורפים. כ-61% מהאנרגיה שהפנדה סופגת מגיעה מחלבון (לעומת רק 10-20% בפרות או סוסים!) כי הפנדה בוחרת חלקים עשירים יחסית בחלבון ובעיקר מעכלת אותם טוב יותר. הפנדה אמנם אוכלת עלים - אבל מערכת העיכול שלה עדיין מתייחסת אליהם כאל בשר.
ולהפך: כש"אוכלי עשב" אוכלים בשר
התופעה קיימת גם בכיוון ההפוך. מחקרים ותצפיות תיעדו "טריפה מזדמנת" ("קרניבוריות אופורטוניסטית") אצל אוכלי עשב (הרביבורים) ומעלי-גירה, ובהם איילים, פרות, כבשים, עיזים, סוסים, גמלים, ג'ירפות, קרנפים והיפופוטמים. איילים נצפו (גם אם לעתים רחוקות מאוד) אוכלים ביצים, מכרסמים עצמות, ואפילו טורפים ציפור. פרה בהודו צולמה בולעת אפרוח. קרנף תועד אוכל אווז.
לפעמים זה קורה בגלל מחסור כללי באוכל, ורעב שדוחף חיות לאכול כל מה שיש. לא פעם זה קשור בצורך במינרלים ספציפיים, בעיקר סידן וזרחן, ובמיוחד בעונת הצמחת הקרניים של איילים משירי-קרניים. לפעמים חיה פשוט "קופצת על הזדמנות" - ואוכלת על הדרך ביצים או פגר קטן שהיא נתקלה בהם. כמו שאמרנו - סיווגים אנושיים כמו "צמחוני" ו"טורף" לגבי חיות בטבע - מתארים התמחות, לא מחויבות.
אז למה בכלל שושלות מתמחות תזונתית?
לעכל צמחים ולעכל בשר אלה שני פרויקטים הנדסיים שונים כמעט לגמרי, שמציבים אתגרים שונים, שמאפשרים "התמחות" ספציפית:
- אוכלי בשר זקוקים לחומצת קיבה חזקה מאוד כדי להרוג מחוללי מחלות שנוטים להיות בבשר בריכוז גבוה, וכן מעי קצר יחסית ואנזימים לפירוק שומנים וחלבונים.
- אוכלי צמחים, לעומת זאת, צריכים לפרק סיבים קשים כמו תאית. הפתרון שלהם הוא לרוב "קבלנות משנה": אירוח אוכלוסיות חיידקים מתמחות בתאי תסיסה ייעודיים במערכת העיכול שלהם. זה דורש מעי ארוך יותר משמעותית. זאת לצד שיניים עמידות לשחיקה, ומערכות לנטרול רעלנים.
התמחות משתלמת כשהמשאב שמתמחים בו זמין וצפוי, והמומחה פשוט יכול לנצל אותו טוב יותר. המחיר הוא תלות. אם המשאב נעלם - גוף שנבנה סביבו עלול לרעוב. אוכל-כל גמיש לא מצטיין בעיכול של אף סוג מזון - אבל הוא גם לא תלוי לקיומו באף סוג ספציפי.
כמה פעמים אנחנו החלפנו תפריט?
גם ההיסטוריה התזונתית של השושלת שלנו לא היתה מסלול קבוע ואחיד ליעד מסוים - אלא רצף של פניות וסיבובים, שכל אחד מהם הותיר עקבות שונים בגופנו.
-
כשאכלנו חרקים
האב הקדמון שלנו - ושל כל היונקים כמעט (חוץ מאלה של אוסטרליה) - שחי עדיין לצד הדינוזאורים (לפני כ-66 מיליון שנה בערך) אכל בעיקר חרקים. בני אדם עדיין נושאים בין היתר גן מתפקד בודד (מהחמישה המקוריים) ליצירת אנזים שמפרק שריוני חרקים. והוא לקח על עצמו עם הזמן גם תפקידים חדשים (חיסוניים).
-
עידן הפירות
עם התפתחות הפרימטים המוקדמים, חל מעבר הדרגתי לתזונה צמחית (פרוגיבורית) שהתבססה על פירות, עלים וזרעים, תוך ירידה ניכרת באכילת חרקים. לפני כ-60 מיליון שנה (בחגיגה שאחרי היעלמות הדינוזאורים) איבדנו את הגן שאחראי לייצור ויטמין C. בסביבה עם שפע פירות בשלים האובדן הזה כנראה לא הורגש כלל בזמן אמת. אבל כתוצאה ממנו, אנחנו (ושאר קרובינו) תלויים מאז לחלוטין בקבלת ויטמין C ממקור חיצוני. אפשר לומר שבעשרות מיליוני השנים החולפות חיינו בעיקר על פי התזונה שספר בראשית מתאר כתזונת גן-העדן: "וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כׇּל־עֵ֣שֶׂב זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כׇּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאׇכְלָֽה".
-
הוספת הבשר לתפריט
עד לפני כמה מיליוני שנים היו אבותינו אוכלי צמחים ופירות גמישים, שאולי שילבו בתזונה שלהם מעט חרקים ואולי גם בשר חיות קטנות. זו גם התזונה של המינים הכי קרובים לנו שחיים כיום - שימפנזים, בונובו וגורילות, כשהאחרונים נוטים יותר לתזונה צמחית מובהקת. מחקר איזוטופים חדש שפורסם בשנה שעברה ונערך על שרידים בני 3.7-3.3 מיליון שנה של השושלת שהובילה אלינו, מצא תפריט מגוון אבל צמחי בעיקרו, בלי ראיות לצריכה משמעותית של בשר.
אבל לפני כ-3 מיליון שנה האקלים השתנה וחלקים גדולים מהיער האפריקאי הפכו לסוואנה. שפע הפירות הצטמצם והפך לעונתי, נדיר ומפוזר. אם תרצו - אבותינו (בשונה מאבות הגורילות) "גורשו מגן העדן" ונאלצו להמציא את עצמם מחדש - או להיעלם. לא הרבה אחר-כך (לפני כ-2.5-3 מיליון שנה) מופיעים לראשונה מינים מהסוג "הומו" (הומו הביליס, הומו ארקטוס והומינינים נוספים) שגם אנחנו נשתייך אליו בבוא היום. והם אכן מצליחים להמציא את עצמם מחדש - בעזרת שימוש הולך וגובר ב"טכנולוגיה הראשונה": האבן. הם מתחילים להשתמש שיטתית באבנים, בין היתר כדי לפצח עצמות של פגרים שננטשו על ידי טורפים גדולים - וככה להגיע למח העצם ולשומן שלרוב לא נוצלו. ממצאים ארכיאולוגיים חושפים שתקופה ארוכה היו אבותינו אוכלי נבלות (מה ששופך אור אירוני מיוחד על שנאתנו לאוכלי נבלות). גם חומציות הקיבה שלנו עד היום מעידה על כך. ניתוח השוואתי נרחב של רמות pH בקיבה בקרב עשרות מיני יונקים ועופות מראה שרמת החומציות בקיבת האדם היא היפראצידית (סופר-חומצית) ונעה בין pH 1.5 ל-2.0. רמת חומציות זו נמוכה בהרבה מזו של אוכלי עשב (pH 3.0–7.0) ואפילו משל טורפים מובהקים (pH 2.0–3.5). היא משתווה לרמת החומציות שמוצאים אצל אוכלי נבלות מובהקים כמו נשרים וצבועים. החומציות הזו התפתחה כהתאמה חיונית לצריכת שיירי נבלות מרקיבות שנאספו בשטח אחרי זמן מאז שמתו או נטרפו, והכילו כבר זיהומים חיידקיים קשים.
התזונה המרוכזת יותר אפשרה למערכת העיכול של ההומינינים המוקדמים להתכווץ - כי בשר קל יותר לפירוק מסיבים צמחיים. זה שחרר אנרגיה למטרות אחרות - למשל לגידול המוח. אבל בניגוד לסיפור שמספרים הרבה פעמים - הוספת הבשר בהחלט לא היתה השינוי היחיד שאפשר את זה.
מחקר עדכני שבחן את מלוא התיעוד הארכיאולוגי מערער על ההנחה הנפוצה ש"בשר הפך אותנו למה שאנחנו". הוא מצא שהזינוק לכאורה בכמות העדויות לאכילת בשר אחרי הופעת הומו ארקטוס נעלם במידה רבה אם מתקנים לפי מספר האתרים ועוצמת המחקר בכל תקופה. בשר ושומן מהחי נעשו כנראה חשובים יותר, אבל אין ראיה טובה למעבר מובהק לציד, וגם לא שהבשר לבדו תרם להגדלת המוח. בישול, פקעות עמילניות, כתישה ועיבוד מכניים, שיתוף מזון ושינויים חברתיים היו כנראה חלקים חשובים לא פחות מאותו תהליך.
-
טכנולוגיות האש והבישול
התחלנו להשתמש באש כבר לפני 1.5 מיליון שנים בערך, אבל בישול נעשה נפוץ ושיטתי יותר רק במאות אלפי השנים האחרונות. מבחינת מערכת העיכול שלנו - בישול הוא טכנולוגיה שחוסכת המון מאמץ; חלק גדול מהפירוק שהוטל מאז ומתמיד על מערכת העיכול התחיל להיחסך ממנה והתבצע מחוץ לגוף. הבישול ריכך רקמות, הרג חיידקים והגדיל משמעותית את כמות הקלוריות מכל מזון כמעט. הבישול אפשר ללסתות שלנו לעבוד פחות ולקטון משמעותית (אבל למרבה הצער - בלי לעדכן את שיני הבינה, שלא נותר להן מקום). זה מאוד בולט כשמשווים את הלסתות שלנו לאלה של קרובינו השימפנזים והגורילות.
-
מפרקים עמילן כבר בפה
עמילאז הוא אנזים שמפרק עמילן. לפני כ-800,000 שנה הגן AMY1, שיוצר עמילאז בלבלב ובמעי עבר שינוי שגרם לו להופיע כבר ברוק שלנו - ובכמויות הולכות וגדלות. המשמעות היא שתהליך העיכול של שורשים ופקעות לא רק זורז על ידי הבישול אלא גם התחיל הרבה קודם בגופנו - כבר בפה. חוקרים משערים שהאש אפשרה לנו להשתמש ביותר פקעות עמילניות שהיו לא אכילות (או לא מזינות) בצורתן הלא מבושלת, ובהדרגה הריבוי של עמילאז ברוק אפשר לנו להפיק גם יותר קלוריות וחלבון מכל פקעת.
לפני כ-4,000 שנה בלבד, עם התבססות החקלאות והתפריט העשיר בעמילן שלה (דגנים מבויתים כמו חיטה ואורז או פקעות כמו תפוחי אדמה) חל זינוק אדיר במספר העותקים של הגן ובריכוז העמילאז ברוק. ילדים שהצליחו לעכל יותר קלוריות מחיטה או אורז - שרדו יותר, עשו יותר ילדים - והורישו לנו רוק עשיר בעמילאז.
-
לא נגמלים מחלב
זו אולי הדוגמה הכי טרייה, ולכן גם חלקית. באופן טבעי, כל היונקים (כולל אותנו) מפסיקים לייצר את האנזים לקטאז אחרי שהם נגמלים מחלב בילדותם, ולכן לא יכולים לעכל לקטוז (סוכר חלב) בבגרות. אבל עם התפתחות משק החי באלפי השנים האחרונות, במספר אזורים שבהם התחילו לצרוך יותר חלב (אירופה, מזרח אפריקה, המזרח התיכון) התפתחו (בנפרד) מוטציות שמאפשרות לבני אדם להמשיך לעכל חלב גם כבוגרים. העובדה שרוב המבוגרים בעולם (65%-70%) סובלים מתסמיני אי-סבילות ללקטוז (כלומר, מתקשים לעכל חלב) היא לא “תקלה”; דווקא הסבילות לחלב בבגרות היא המוטציה החדשה.
מה השלכות הוספת הבשר המאוחרת שלנו?
האם בגלל שחיינו עשרות מיליוני שנים על מזון צמחי בעיקר, ורק "לאחרונה יחסית" הוספנו בשר לתפריט - אנחנו עדיין לא מותאמים לגמרי לאכילת בשר? האם זה אחראי לחלק מהמחלות שאנחנו סובלים מהן? האם המעבר המאוחר הזה השאיר אותנו פגיעים למחלות שטורפים ותיקים לא סובלים מהן?
הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן, גוף המחקר של ארגון הבריאות העולמי, מסווגת בשר מעובד כ"מסרטן ודאי לבני אדם" ובשר אדום לא מעובד כ"ככל הנראה מסרטן". מטא-אנליזות גדולות מוצאות קשרים גם בין צריכת בשר אדום ומעובד לבין מחלות לב וסוכרת מסוג 2. אבל האם נזקי הבשר קשורים לזה שהתחלנו לאכול אותו רק "לא מזמן"? נראה שכן - לפחות באופן חלקי. הנה שתי דוגמאות לכך:
-
אבדן גן CMAH והשלכותיו
בעוד שטורפים מוחלטים מותאמים מטבולית לעיכול בשר בלי שייגרם להם נזק לכלי הדם, אצל האדם צריכת בשר אדום מגבירה את הסיכון למחלות לב, טרשת עורקים וסרטן המעי הגס. המקור המולקולרי שרוב החוקרים קושרים לאי-התאמה הזו הוא שינוי גנטי שלא היה קשור בכלל לתזונה ושעזר לאבותינו להתגונן מטפיל שדומה למלריה. הוא התרחש רק זמן קצר לפני שהופיע הסוג הומו (לפני כ-2-3 מיליון שנה) ולפני שהתחלנו להוסיף בשר לתפריט שלנו - ואז זה לא הורגש כלל: מוטציה מקרית השביתה את הגן CMAH, שאחראי לייצור מולקולת סוכר בשם Neu5Gc שנמצאת על מעטפת התאים של רוב היונקים. הטפיל דמוי-המלריה שנקשר אליה הפסיק לפגוע במי שנשאו את המוטציה. ובקיצור - המוטציה הצילה חיים, ולכן התפשטה במהירות באוכלוסייה.
אבל הנה הקאץ': כשכמה מאות אלפי שנים מאוחר התחלנו לאכול מח-עצם ובשר של יונקים (שעשירים ב-Neu5Gc, כי כל תאי גופם כוללים אותה, כאמור) התחלנו לספוג את המולקולה הזרה הזאת מהאוכל לרקמות שלנו. אבל מערכת החיסון שלנו כבר לא זיהתה את המולקולה כחלק מהגוף - ועד היום היא מייצרת נגדה נוגדנים. זה מצב נדיר יחסית שבו חומר נתפס על ידי חלק מהגוף כחלק ממנו ועל ידי חלק אחר כ"גוף זר" - כי המערכת החיסונית תוקפת אותו. התוצאה היא דלקת כרונית מתמשכת בדרגה נמוכה, שמחקרים קושרים לסיכון מוגבר לסרטן המעי הגס ולמחלות נוספות. זה סיכון ספציפי-אנושי כמעט לחלוטין: טורפים ותיקים כמו אריות, זאבים או כלבים, עדיין מייצרים Neu5Gc בעצמם ולכן לא סובלים בכלל מהתגובה הדלקתית.
מדענים אפילו ערכו ניסויים על עכברים כדי להדגים את האפקט: הם הנדסו גנטית עכברים כך שיחסר להם הגן CMAH כמו לנו, האכילו אותם במולקולה Neu5Gc - ומצאו שהם פיתחו טרשת עורקים חמורה. אבל אין צורך להתאכזר לעכברים - מחקרים רבים הראו את האפקט בצורה מובהקת על בסיס ניתוח דגימות דם ונתוני תחלואה מבני אדם.
-
TMAO: כשהמיקרוביום מותאם לעבר הצמחי
עוד מנגנון מעניין, שקשור הפעם לא לגנום אלא למיקרוביום (חיידקי המעי) שלנו, הוא נתיב ה-TMAO (טרימתילאמין-N-אוקסיד). חיידקי המעיים שלנו מפרקים חומרים כמו קרניטין וכולין, שנפוצים בבשר אדום, לתוצר ביניים שהופך בכבד ל-TMAO - מולקולה שגורמת, לפי מחקרים, לטרשת עורקים, מחלות לב וכלי דם, ואולי גם לסרטן המעי הגס (מיקרוביום של טבעונים כמעט לא מייצר TMAO בהשוואה לאוכלי בשר).
טורפים מובהקים מציגים עמידות פיזיולוגית מובנית ומוחלטת לפיתוח טרשת עורקים. בניגוד לבני אדם, שבהם TMAO מעודד יצירת "תאי קצף" ומעכב פינוי כולסטרול עודף מכלי הדם לכבד, אצל טורפים מנגנוני הובלת הכולסטרול מותאמים להתמודדות עם כמויות של שומן וכולסטרול, שלא מייצרות נזק דלקתי בדפנות כלי הדם. גם הכליות שלהם מפנות ביעילות תוצרי לוואי חנקניים ומולקולות כמו TMAO בלי נזקים שנצפים בבני אדם.
מה כל זה מלמד אותנו על עצמנו?
מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, בני האדם הם אוכלי-כל גמישים, ועדיין קרובים בהרבה לפרימט צמחוני מאשר לטורף. יש לנו אמנם חומצת קיבה חזקה מאוד aדומה לזו של אוכלי-נבלות, אבל מעי ארוך יחסית ושיניים שמתאימות ללעיסה וטחינה ולא לקריעת בשר (הניבים שלנו קטנים אפילו ביחס לחיות צמחונית) ואנחנו מסוגלים לסנתז בעצמנו כמעט את כל חומרי המזון החיוניים מתזונה צמחית מגוונת - למעט ויטמין B12, שמקורו החיצוני הטבעי הוא חיידקים (ובעבר הגיע גם משאריות אדמה על מזון גולמי, ולא רק ממוצרים מן החי - ולכן מחייב השלמה מודעת בתזונה טבעונית מודרנית ונקייה).
תשוו אותנו לטורפים מובהקים כמו חתולים, למשל. חתולים איבדו לגמרי את היכולת להרגיש בטעם מתוק (בדיוק כמו שהפנדות איבדו את חוש טעם האומאמי); הם זקוקים לטאורין מהתזונה כי איבדו את היכולת לייצר אותו בעצמם (כי הוא נפוץ ממילא במה שהם אוכלים - בדיוק כמו שקרה לאבותינו עם ויטמין סי); והם זקוקים לצורה של ויטמין A (רטינול) שרק בשר מספק. לכן חתול שיאכל בדיוק כמו אדם טבעוני (בריא) - יפתח מחלות (זאת בשונה כמובן ממזון טבעוני שמותאם תזונתית לחתולים, שנמצא לא פעם כבריא יותר לחתולים מהמזון הבשרי המקובל).
הסיפורים של הפנדה ושלנו מלמדים שהרגלי תזונה יכולים להשתנות מהר בהרבה מהגוף. ההתנהגות שלנו - מה אנחנו בוחרים לאכול - היא המרכיב הכי גמיש בעסק. האנטומיה והגנום והמיקרוביום - לעומת זאת - הם תלים ארכיאולוגיים: תוספתן שמזכיר עידן סיבי יותר, שיני בינה שהפכו למיותרות, גן שבור לוויטמין C, ומוטציה נגד מלריה שמקשה עלינו לעכל בשר בלי לפתח דלקת.
אבל בגלל שהתזונה האנושית מעולם לא הייתה מתמחה מדי - ומבוססת בעיקר על הצומח - אנחנו נהנים מגמישות תזונתית נדירה. אנחנו יכולים לבחור מה לאכול לא רק בזכות העובדה שאנחנו חיים בחברת שפע, אלא גם בזכות המזל הביולוגי, שגרם לנו להתפתח כאוכלי-כל גמישים.
בשורה התחתונה
ראינו כמה וכמה 'אי-התאמות' גופניות שנובעות מפער בין השינוי ההתנהגותי המהיר (שבאדם הפך למהיר במיוחד) ובין ההשתנות האטית של מערכת העיכול. הפנדה הענקית מייצגת מקרה קיצון של טורף שהפך לצמחוני מוחלט תוך שמירה על אנטומיה ומיקרוביום קרניבוריים, בזמן שהאדם מייצג פרימט שאימץ רכיבים בשריים תוך שמירה על בסיס של אוכל-כל גמיש. הגוף של שני המינים מכיל גם שרידים רבים של השושלות העתיקות שלהם.
אין בשום מקום בגוף שלנו, או של כל חיה אחרת, תווית “טורף” או “צמחוני”. יש צורך ברכיבים ספציפיים שונים שנובע מתהליכים ופשרות שנבנו קומה על קומה לאורך עשרות מיליוני שנים. היכולת האנושית לשלב ולעבור ולבחור בין הרבה מזונות וסוגי מזון - בניגוד למינים מתמחים ופגיעים - היא שהעניקה לאבותינו הרבה מיכולתם להסתגל לכל סביבת מחייה כמעט על פני היבשה. היא גם זו שמאפשרת לנו לבחור בתזונה צמחית בריאה ומאוזנת כיום. הבחירה מה לאכול כיום לא תלויה כמעט בשאלה מה אכלו אבותינו הקדומים, אלא בשאלה איזה תפריט, בתנאים של ימינו, מספק את צרכינו ומשרת את בריאותנו ואת הערכים שלנו בצורה הטובה ביותר.
