למה לוויתני אורקה לא אוכלים אף פעם בני אדם?
חגי כהן / עורך הבלוגלמה לווייתני אורקה לא הרגו מעולם אדם בטבע? למה אורקות התחילו לתקוף ואפילו להטביע סירות ליד ספרד? למה הן מעולם לא נגעו לרעה באנשים שנאלצו לקפוץ למים? והאם ייתכן שבני אדם הם לא החיות היחידות שמוכנות לרעוב ובלבד שלא לחלל איסור תרבותי על מזון?
"וְגַם אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָּנֶיהָ הָיוּ אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר, וַיִּפְצַר בָּם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכֹל מִבְּשַׂר הַחֲזִיר, וַיַּכּוּ אוֹתָם בְּשׁוֹטִים וּבְמַקְלוֹת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַבְּכוֹר: 'מָה תִּשְׁאַל וּמָה תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, הִנֵּה תִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשֵׁנוּ מִסּוּר מֵחֻקּוֹת אֲבוֹתֵינוּ'"
(ספר מקבים ב', פרק ז, פסוקים א-ב)
'נאבד את חיינו, נאבד את דרגתנו ואת לחמנו - אך לא נטמא את אמונתנו'
(מה שענו חיילים הודים, הינדואים ומוסלמים, לפקודת הבריטים לנשוך תרמילי רובה ששומנו בשומן פרות וחזירים, והצית את "מרד המלחים ההודים", 1857)
תעלומת ה"רוצח" העדין
לוויתני האורקה אמנם נראים לנו "חמודים" - מעין פינגווינים עצומים או דולפינים שמנים וחייכנים (הם אכן דולפינים) - אבל הם כנראה גם הטורפים הכי גדולים, מתוחכמים וקטלניים בטבע. הקטלניות שלהם כל כך בולטת, אופיינית ומפחידה - עד שהם נקראים על שמה בשפות רבות - למשל "לווייתן רוצח" (killer whale) באנגלית או "קטלן" בעברית. גם שמם הלטיני מבוסס על אל השאול אורקוס (ממנו נגזרו גם ה"אורקים" של טולקין ב"שר הטבעות").
קטלנים הם הסיוט האולטימטיבי של כל יצור ימי: הם בורכו בעוצמה פיזית אדירה, באינטליגנציה חברתית מפותחת ובטכניקות ציד קבוצתיות שמאפשרות להם להרוג ולאכול את כל מה ומי שירצו. חלק מבעלי החיים שהם בוחרים לאכול נחשבים די קטלניים בעצמם, כולל כרישים (עמלץ לבן) וגם דולפינים ולוויתנים כחולים בוגרים - החיה הכי גדולה אי-פעם (30 מטר אורך). אבל למרות שאזורי המחיה של לווייתנים קטלנים חופפים לא מעט אזורים שבהם חיים ופועלים בני אדם, ולמרות שמאות מפגשים בין בני אדם לאורקות דווחו ותועדו רק בשנים האחרונות - אין בכל ההיסטוריה המתועדת אפילו מקרה בודד של תקיפה קטלנית או ציד של בן אדם על ידי אורקה בסביבתה הטבעית.
יש אירוע שנחשב במשך עשורים בתור "החריג היחיד" לכלל הזה: הנס קרצ'מר ננשך ברגלו בזמן שגלש לחופי קליפורניה ב-1972 על ידי חיה ימית גדולה ונזקק ל-100 תפרים. ההשערה שאורקה היא שנשכה אותו הפכה את המקרה ל"אירוע היחיד המתועד של נשיכת אדם על ידי אורקה בטבע". אבל בדיקות מאוחרות גילו שהבסיס לזיהוי החריג היה נמהר ומפוקפק: חתכי הפצעים היו נקיים וחדים, מהסוג ששיני אורקה לא מסוגלות לייצר, וחוקרי כרישים שבחנו את סימני הנשיכה על הגלשן גילו שהם מתאימים בדיוק לאלה של עמלץ בוגר. ובכל מקרה היצור ללא ספק טעה בזיהוי במים העכורים כי מיהר להניח לגולש אחרי הנשיכה.
אז למה הלווייתנים ה"רוצחים" מגלים כזאת הקפדה לא לפגוע בבני אדם? איך אף קטלן לא ניסה מעולם לאכול אדם? הרי אפילו שחיינים אולימפיים אטיים בהרבה מכלבי-ים או כרישים. אנחנו טרף קל, חסר הגנה (שריון, קוצים, ארס) ונגיש. אז למה לא לפחות לטעום?
האם אנחנו נראים להם קטנים מכדי שיהיה כדאי לטרוח? או עד כדי כך לא טעימים? אולי משהו בחליפות הצלילה או בגדי הים שאנשים נוטים ללבוש בים נראה להם לא-ראוי-למאכל?
ההסברים המדעיים שניסו לפתור את התעלומה הזו מרתקים - ומגיעים למחוזות רחוקים הרבה יותר כנראה מששיערתם. הם מובילים לגילוי המדהים כיצד התפתחה - בסביבת מחיה שונה לחלוטין - מקבילה לאחד המאפיינים שתמיד האמנו שמייחדים את המין האנושי - דת, על מנהגיה ואיסוריה השרירותיים-למראה. בקיצור מרבי, המדע כיום מציע שההימנעות של אורקות מציד אדם נעזרת בחישה-מתוחכמת-מרחוק וכוללת אולי שיקולי כדאיות מטבולית, אבל בעיקר נראה שהיא קשורה במה שאפשר לקרוא לו "טאבו" או "חוקי כשרות" - מסורות תרבותיות קשיחות של מנהגי אכילה שנראים שרירותיים אך מועברים מדור לדור ונשמרים בקנאות.
חישה אקוסטית וכדאיות מטבולית
המוזרות תתחדד אפילו יותר אם תשוו את המצב לכרישים, למשל. גם כרישים לא נוהגים לאכול בני אדם, ואנחנו לא ערבים לחיכם. למעשה, מעריכים שברוב הפעמים (הנדירות) שהם נוגסים בנו - הם יורקים במהרה את מה שנגסו (כמה לא מנומס). ובכל זאת, כרישים כן דווחו ותועדו הורגים בני אדם פה-ושם, והם עושים זאת למעשה כמה פעמים כל שנה בממוצע (זה עדיין כאין-וכאפס אפילו לעומת מספר הכרישים שבני אדם הורגים בכל שעה, כן?). אז למה כרישים כן טועמים-בטעות בני אדם פה ושם - ואילו לווייתנים לא?
אחת הסיבות הברורות היא ההבדל בין מערכות החישה שלהם. כרישים אמנם יכולים "לראות" לא רק בעזרת עיניהם אלא בעזרת שני חושים נוספים שאין לנו: חישת שדות חשמליים יכולה לאפשר להם להרגיש ממרחק פעימות לב של יצור ששוחה במים; וחוש קו הצד יכול לשרטט מתאר כללי של הגוף הצף לפי תנודות המים שהוא יוצר. אבל שני החושים האלה מספקים "ראייה" מטושטשת מאוד, אפילו מטווח קרוב. לכן שחיין אנושי יכול "להיראות" דומה מספיק ב"עיני" כריש (מנומנם ורעב, לפחות) לכלב ים - מה שיוביל לפעמים ל"נשיכת בדיקה".
לעומת זאת, לאורקה אין חישה חשמלית וגם לא חוש קו צד (לווייתנים הם לא דגים) אבל אורקה יכולה "לראות" בעזרת חוש אחר (נוסף, שלישי) שאין לנו - חוש סונאר, שמספק לאורקה רזולוציה גבוהה מאוד ממרחק (יחסית ל"ראייה" החשמלית והקו-צדית של הכריש). אורקות פולטות נקישות מאיבר מיוחד במצח ויש להן מערכת איכון אקוסטי (אקו-לוקציה) כדי לקלוט את ההד החוזר מגופים במים ולבנות ממנו "תמונה" (למעשה סריקת אולטרסאונד) מפורטת של הסביבה (כנראה בדומה מאוד לאיך שהמוח שלנו עושה עם מידע מהעיניים).
הסריקה הזאת לא רק איכותית, אלא גם חודרת ומעמיקה. כמו בצילום האולטרסאונד שאנחנו מכירים מבדיקות הריון, אורקה "רואה" (בחוש הסונאר) לא רק את צדנו החיצוני, אלא גם את פנים גופנו. היא למעשה "בוחנת כליות ולב": יכולה לראות מייד את צפיפות העצם שלנו, את נפח הריאות שלנו, ואת הרכב הרקמות שלנו. גוף אנושי מציג פרופיל אופייני ליונק יבשתי: שלד צפוף, נפח אוויר גדול בחזה, והיעדר שכבת שומן צפופה ועבה שאופיינית ליונקים ימיים. כתוצאה מכך, עוד לפני שיתקרב בכלל, האורקה יכולה "לראות" (סונארית) שמדובר ביצור שלא-ממש-שייך-לפה, וגם לא מעורר תיאבון במיוחד.
כטורף עם מסת גוף עצומה שחי במים קרים, אורקה זקוק לצריכה קלורית יומית של שכונה אנושית קטנה (עד 290 אלף קילוקלוריות ביום). כדי לעמוד בזה, אורקות מעדיפות לאכול חיות עם שכבת שומן עבה וצפופה, כמו כלבי ים. גוף האדם, שמורכב בעיקר משרירים ועצמות, וחסר שומן ימי עסיסי, לא נראה לה אטרקטיבי. אבל למה היא לא מסתפקת בנו אם היא רעבה? אנחנו לא שווים עיכול?
יש גם סיבוך אחד נוסף - חלק מהאורקות שצדות יונקים ימיים מפחיתות שימוש בסונאר בזמן חיפוש טרף כי הטרף יכול לשמוע אולטרה-סאונד (כמוהם) ולברוח. לכן יש הטוענים שאי אפשר באמת להשתמש בהסבר הזה באופן משכנע לכל המקרים בהם אורקות נמנעו מלנסות לפחות לאכול בני אדם.
תרבויות, חוקים - וטאבו
נראה שמאז ומתמיד אנשים האמינו שנכונות לוותר על אוכל מזין למען איסור תרבותי היא ייחודית למין האנושי. אבל מחקרים מודרניים על לווייתני אורקה מחייבים אותנו לעדכן את ההנחה הוותיקה הזו. לפי חוקרי אורקות, הגורם המרכזי והברור ביותר שמונע מהן לטעום אדם, אפילו לעתים רחוקות, כשהן ממש רעבות למשל - קשור לעניין מתחום אחר לחלוטין מחישוב קלוריות - התחום החברתי-תרבותי.
אנחנו רגילים לחשוב שחיות (שהן לא בני אדם) אוכלות תמיד את אותם דברים - או לפחות מכל מה שהן יכולות לעכל והן מצליחות לשים עליו כפה. ראינו בעבר שקבוצות שימפנזים שונות יכולות להשתמש בטכניקות וכלים שונים כדי לדוג טרמיטים, למשל. אבל לקבוצות שונות ונבדלות של אורקה יש, מסתבר, תפריטים שונים ולעתים נבדלים לחלוטין. גם כשהן יכולות למצוא בקביעות בסביבתן את אותם מינים - קבוצות מסוימות של אורקות מתבססות עליהן בלעדית לקיומן - בזמן שאחרות מסרבות אפילו לטעום מהן בעתות מצוקה.
אוכלוסיית האורקות העולמית מחולקת ל"ציוויליזציות" שונות (שבמחקר נקראות "אקוטייפים"), שלמרות שהן יכולות כנראה להתרבות זו עם זו, ולמרות ששטחי המחיה של חלקן חופפים מאוד - הן נבדלות ומתבדלות זו מזו מבחינה תרבותית בצורה כה עקבית וממושכת (מאות אלפי שנים כנראה) עד שהחלו להיווצר ביניהם גם הבדלים גנטיים וגופניים קלים (למשל בגודל הגוף הממוצע). כיום יש אפילו הצעות להגדירן כמינים ביולוגיים שונים, למרות שפיזיולוגית אין להן בעיה להעמיד צאצאים פוריים (כן, "מין ביולוגי" הוא לא משהו שקיים במציאות, אלא קטגוריית קטלוג אנושית). אבל חשוב להדגיש שההבדלים האלה לא יכולים להסביר את הבדלי התרבות והמזון הדרמטיים בין הלהקות - מערכות העיכול שלהן עדיין למעשה בלתי ניתנות להבחנה.
בצפון האוקיינוס השקט, למשל, מוכרות שלוש ציוויליזציות אורקה שונות - עם שפות שונות ומנהגים שונים:
- "תושבות" (שטח מחייתן קטן יחסית) - אוכלות כמעט אך ורק דגים, בעיקר סלמון מהמין צ'ינוק
- "חולפות" (שטח מחייתן גדול יותר) - אוכלות רק יונקים ימיים כמו כלבי ים, אריות ים ודולפינים
- "מעמקים" - מתמחות בציד כרישים ודגי מים עמוקים
בעולם כולו יש עוד לפחות 7 ציוויליזציות אורקה, חלקן עם תפריט מסורתי רחב ומגוון יותר; אבל כמו שאפשר להבין, השאלה אם אורקה תחשיב משהו (לא רק אדם) בתור "מזון" - לא תלויה בדחף אינסטינקטיבי - אלא במסורת נלמדת שנשמרת בקנאות. גורי אורקה לומדים מגיל צעיר (מהאמא והסבתא) לזהות, לצוד ולעבד רק מיני טרף (ולעתים רק חלקים קבועים נבחרים ממינים מסוימים כמו לשון או כבד) שמקובלים במסורת שלהם, ולא מפתחים סקרנות (אלא דווקא רתיעה עזה) לאכול כל דבר אחר.
חוסר הגמישות התזונתית (או "השמרנות התרבותית") של האורקות מודגמים בצורה חזקה וטרגית במקרה של הקהילה הדרומית של ציוויליזציית האורקות ה"תושבות" בים סייליש. האוכלוסייה הזו נמצאת כיום בסכנת הכחדה עקב ירידה דרסטית באוכלוסיות של דגי סלמון (אחרי עשורים של דיג-יתר ובניית סכרים ולאחרונה גם גלי מחלות וטפילים מכלובי הסלמון). למרות שהלוויתנים בקבוצה הזו סובלים מרעב ותת-תזונה מתמשכים, ולמרות שיש סביבה אוכלוסיה גדולה של כלבי ים ודולפינים (שבני מינם מציוויליזציית האורקות ה"חולפות" זוללים בקביעות) - האורקות ה"תושבות" לא מנסות אפילו לצוד ולאכול יונקים ימיים. תצפיות גילו שאורקות תושבות נוטות לפעמים להציק לדולפינים ואפילו להרוג אותם במה שנראה כמו תוקפנות-לשמה או "משחק" (של חתול בעכבר) - אבל אף פעם לא ינסו לאכול דולפין שהרגו. הנכונות הזאת לסבול רעב ולא להרחיב את התפריט למזון זמין שגופם יכול לעכל - מדגישה את עוצמת העיצוב התרבותי של האורקות.
תקיפת הסירות: טראומה או משחק?
משנת 2020 התפתחה תופעה חדשה ומסתורית סביב מיצר גיברלטר: קבוצה קטנה של אורקות מקומיות התחילה להתקרב באופן שיטתי לסירות מפרש, לנגח את לוחות ההגה שלהן, לשבור את המדחפים ולמעשה להשבית את הסירה. במקרים מסוימים זה הוביל אפילו להטבעת הסירות. בכל המקרים לא ניצלו האורקות הזדמנויות רבות שהיו להן לפגוע בבני האדם על סירות הצלה או במים. אז למה הן עושות את זה??
חוקרים הציעו לכך שתי תיאוריות מרכזיות, שונות ברוחן אבל מבוססות שתיהן על למידה או חיקוי תרבותי:
- טראומה. לפי התיאוריה הזאת, המוקדמת יותר, מי שייסדה את המנהג היא לווייתנית בשם "ווייט גלאדיס", שחוותה תאונה טראומטית של התנגשות עם סירה או הסתבכות ברשת דיג - על גופה נצפו פצעים וצלקות טריים, כשהיתה הנקבה הבוגרת הראשונה שתועדה תוקפת סירות. לפי ההשערה גלאדיס פיתחה "נקמנות" כלפי סירות - ולימדה את בני להקתה "להחזיר להן".
- משחק אופנתי. לפי התיאוריה הזו, שנראה כי דחקה כיום את הקודמת, ורוב המומחים נוטים אליה - אורקות צעירות פשוט גילו במקרה שניגוח סירות נעות עד השבתתן זה… כיף! האתגר הספורטיבי הזה התפשט והפך ללהיט אופנתי בקבוצה שלהן דרך למידה חברתית, ממש כמו טרנדים בטיקטוק.
אבל למה בכלל רלוונטית התופעה (המרתקת) הזאת לשאלה שבה אנו עוסקים? כי למרות הטרנד החדש והמפחיד - האורקות מפרידות לגמרי בין הסירות - שכיף לתקוף ולפרק - לבין בני האדם שעליהן. בכל המקרים שבהם הסירות טבעו כתוצאה מהניגוחים, והצוות נאלץ לעבור לסירת הצלה בגובה פני המים - האורקות לא עשו לבני האדם דבר (למרות שיכלו כמובן להטביע אותם בקלות, אפילו מתוך אדישות וכתוצר לוואי של תנועה אחת לא זהירה מספיק). מדיווחים שונים עולה באופן עקבי שברגע שמערכת ההיגוי הושבתה - הלוויתנים איבדו עניין ושחו משם. נראה שאפילו כשאורקות מפתחות התנהגות חריגה ואגרסיבית כלפי טכנולוגיה אנושית - הן נזהרות לא לפגוע בבני אדם "על הדרך".
הפתולוגיה הקטלנית של השבי
זוכרים שאמרנו שמעולם לא דווח או תועד מקרה שבו אורקה תקפה אדם בסביבתה הטבעית? הסיבה להכללת שתי המילים האחרונות בניסוח היא שהדבר לא נכון אם מחשיבים גם דברים שקרו בשבי. כי בזמן שבטבע לא נרשמה אף תקיפת אדם ע"י קטלן - בשבי נרשמו עשרות אירועים אלימים ולפחות ארבעה מקרי מוות, כשהידוע שבהם קשור לזכר אורקה בוגר ומפורסם אחד בשם טיליקום, שהיה מעורב במוות של שלושה בני אדם.
מה הסיבה להבדל הדרמטי הזה בין עדינות יחס האורקות לאדם בים לבין התקיפות הקטלניות של מאמנים במתקני שבי כמו "פארקי המים" של "סיוורלד"?
כמובן, לווייתנים בשבי לא מתחילים פתאום לראות באדם "טרף"; התקיפה מגיעה ממקום שונה לחלוטין. לכלוא יונק ימי עם אינטליגנציה גבוהה, שזקוק לשחות עשרות קילומטרים ביום ולחיות במסגרת משפחתית צמודה במשך עשורים במיכל בטון קטן ושומם - זה לגרום לו לא רק שיעמום ובידוד ומצוקה אלא לפעמים גם ממש התמוטטות נפשית. בנוסף, הפרדת הלוויתן מאמו בגיל צעיר גודעת את ההתפתחות התקינה והחינוך שלו ומונעת ממנו ידע רב; הוא לא ילמד מנהגים ושפה של אף להקה, ואולי גם לא נורמות התנהגות ומנגנוני ריסון עצמי.
התקפות של אורקה בשבי לא נראות בכלל כמו ציד לשם אכילה. אורקות בשבי שתקפו מאמן מעולם לא ניסו לאכול אותו אחר כך. חוקרי התנהגות לווייתנים רואים בהתנהגויות האלה התפרצויות של תסכול ומצוקה. לעתים הלווייתנים הפגינו בשבי תוקפנות גם כלפי בני מינם ואפילו כלפי עצמם (פגיעה עצמית). בחלק מהמקרים הועלו השערות שהלווייתנים אולי רק ניסו להפגין דומיננטיות, או אפילו רק לשחק - אבל היה חסר להם הניסיון החברתי שדרוש כדי לאמוד את כוחם או כדי להתאים אותו לשותף-למשחק. כיום מעריכים ששבי ממושך עלול לייצר בלוויתנים פתולוגיה (מחלה) נפשית, בנוסף להיעדר חיברות תקין לכללי ההתנהגות וההימנעות שאנחנו פוגשים אצל אורקות בטבע.
חיות עם "כללי כשרות"?
בחברות אנושיות, איסורי מאכל מסוימים - כמו האיסור על אכילת בשר חזיר ביהדות ובאסלם, או האיסור על אכילת בשר בקר בהינדואיזם, אבל גם הרתיעה הלא-דתית המערבית מאכילת חרקים - לא נובעים משוני גופני, אלא מגבולות תרבותיים. מחקרים אנתרופולוגיים ופסיכולוגיים גילו שטאבו תזונתי מפעיל מנגנוני גועל, שמבטיחים את השמירה על כללי הקבוצה וכך גם את ההפרדה שלה מקבוצות אחרות. הזהות הקבוצתית - וגבולות הקבוצה - נשמרים באמצעות מגבלות התזונה וה"טוהר" של ההקפדה עליהן.
לאורקות יש מוח עצום, ששוקל 5-6 קילו והוא דחוס ומפותל מאוד בדומה למוח שלנו. מערכת עיבוד הרגשות שלהם מפותחת באופן חריג. אורקות הם מבעלי החיים שתועדו מתאבלים באופן הממושך והקשה ביותר - אמהות אורקה תועדות לעתים נושאות את גוויות גוריהן המתים במשך שבועות; הן זכו לאכול בזמן הזה רק כי חברי להקתן הגישו להן אוכל ואפילו החליפו אותן בנשיאת הגופה לזמנים קצרים. אורקות באופן כללי תועדו מטפלות זו בזו במסירות, חולקות מזון עם בני להקה חלשים זקנים וחולים (לעתים אפילו מרסקות עבורם את המזון), ומקיימות קשרי סבתא-נכדים. אורקות עוברות את מבחן המראה. הן מדגימות מודעות עצמית מפותחת גם בעניין הנלהב שהן מגלות בצילומי וידאו של עצמן.
ההבנה המדעית שלאורקות יש תרבות מפותחת גובשה במחקר המכונן "תרבות בלווייתנים ודולפינים" משנת 2001. החוקרים הראו שהמורכבות של הדיאלקטים הקוליים, טכניקות הציד ומסורות המזון של האורקות מייצגות התפתחות והתבדלות תרבותית דומה לזו של חברות אנושיות. על הבסיס התיאורטי הזה, חוקרים רבים מציעים שההימנעות של אורקות מאכילת בני אדם לא נובעת משיקולים חומריים, אלא בעיקר ממנגנון דומה מאוד ל"טאבו" שנפוץ בתרבויות ודתות אנושיות רבות על מזונות שונים.
התנהגות מוסרית?
אורקות לא סתם לא אוכלות אותנו - אלא מפגינות עדינות ורגישות מדהימות ביחסן לבני אדם - מתוך מה שנראה בבירור כמו מודעות מפתיעה ואמפתית לפגיעות האנושית במים. יש לא מעט דיווחים - מהעת העתיקה ועד ימינו - על לווייתנים ודולפינים שהצילו בני אדם מטביעה או הגנו עליהם מכרישים במים. האם ייתכן שלוויתני אורקה חשים אמפתיה או חמלה כלפינו? מתנהגים איתנו בהתחשבות מוסרית?
ראינו בעבר שהתנהגות מוסרית של חיות אחרות היא לא דבר מופרך כמו שמקובל להניח, ושאפילו לחיות מאוד היררכיות יש חוש צדק והוגנות בסיסי. אם חולדות יכולות לגלות חמלה והקרבה עצמית - למה לא לחשוד שגם יצורים עם מוח גדול פי 2,700 מסוגלים לכך? ואפילו אם החלטנו לקרוא להם "רוצחים"?
אולי הרמז הכי מסקרן ליחס מיוחד שאנחנו זוכים לו מהאורקות הוא לא מה שהן לא עושות לנו - אלא מה שחלקן דווקא כן עושות. חוקרים ליקטו ואימתו 34 מקרים שבהם אורקות הביאו לבני אדם "מתנות" - דברים שהן כנראה היו שמחות לקבל (דגים, יונקים ימיים, עופות) הניחו אותן לפניהם - וחיכו לתגובה. האם מדובר במשחק? האם זה מבוסס על מחווה שמקובלת בתרבות שלהן? האם הן סקרניות ביחס אלינו כמו שאנחנו סקרנים ביחס אליהן? אנחנו עדיין לא באמת יודעים.
יש הטוענים שאורקות מפגינות מוסריות חברתית ובינאישית מפותחת שמשתווה לזו האנושית ואפילו מתעלה עליה בתחומים מסוימים. הבסיס להתנהגויות האלה יכול להיות החברתיות המפותחת של האורקות, כולל נטייתן לטפל בבני קבוצתן - אבל הוא מגיע למחוזות שנחשבים אידיאל אוטופי בעולמנו האנושי. אורקות, לדוגמה, שומרות על יחסי סובלנות ושלום עקביים גם עם בני להקות אחרות, גם כאלה מתרבויות אחרות לגמרי. תועדו אמנם מקרי נשיכות ופציעה בין אורקות אבל הם נדירים מאוד. זאת בניגוד למאבקים הקטלניים והלא נדירים כלל בין קבוצות אדם או שימפנזים שונות שחולקות אזורי מחיה חופפים. אף פעם, למשל, לא גילינו רמז לפשיטה קבוצתית של להקת אורקות על להקה אחרת (דבר שלמרבה הצער אי אפשר לומר על שימפנזים או בני אדם).
אבל למה נראה שאורקות מתייחסות לבני אדם יותר כמו שהן מתייחסות לבנות מינן ואפילו להקתן מאשר כמו שהן מתייחסות לדולפינים למשל (גם כשהן לא אוכלות יונקים ימיים כלל)? למה הן כה עדינות איתנו ונמנעות אפילו מ"הונאה טקטית"? למה הן מגנות עלינו מכרישים או אפילו מביאות לנו מתנות? אלה חלקים מהתעלומה שנותרים בינתיים בלתי פתורים.
ההשערה האפלה (והפרועה ביותר)
ברחבי האינטרנט תוכלו להיתקל גם בהשערה אפלה ופנסטסטית במיוחד: אולי הלווייתנים לא מרחמים עלינו אלא דווקא מבינים איכשהו שאנחנו החיה הכי מסוכנת בעולם ושלא כדאי להתעסק איתנו? אולי הם עדיין זוכרים איכשהו (חלקם עוד היה אז בחיים) את הטבח האכזרי וההמוני בלווייתנים שהלך והתגבר עד לפני כ-40 שנה - וחוששים שיתחדש?! תומכי ההשערה מציינים שאורקות הן בעלות תוחלת חיים ארוכה, זיכרון יוצא דופן ומנגנוני העברת מידע בין-דוריים. אבל זה עדיין נשמע כמו השערה פרועה, וכיום לא נתמך באף ראיה מדעית משכנעת; מצד שני, כל עוד התעלומה לא נפתרה במלואה (ושפת הלווייתנים לא פוענחה) קשה לשלול לחלוטין את האפשרות הזאת. מי יודע, אולי נגלה יום אחד שגם הם קוראים למין האנושי בשפתם המסתורית "אדם קטלן" או "קוף רוצח"? לכל הפחות יש להם הרבה יותר סיבות לזה מאיתנו.
בשורה התחתונה
למה אורקות לא תוקפות או אוכלות בני אדם בטבע? אין כיום תשובה מדעית מוכחת ומוסכמת לשאלה. גוף האדם מציע יחסית מעט קלוריות, ויכולת סריקת האולטרה-סאונד של האורקה עוזרת למנוע הרבה טעויות בזיהוי - אבל זה לא מסביר את ההימנעות המוחלטת מאכילת אדם או פגיעה בו. התשובה הכי טובה שיש לנו היא שאורקות הן לא "טורפות אופורטוניסטיות" (שאוכלות כל מה שהן יכולות): אוכלוסיות שונות מתמחות בסוגי טרף שונים, והגורים לומדים את מי צדים ואיך - ואף פעם לא "פוזלים הצידה" לתפריט של אוכלוסיות אחרות. בני אדם, למזלנו, הם לא חלק מאף מסורת ציד ואכילה של אורקות. כלומר, הסיבה העיקרית שאורקות לא אוכלות אותנו היא תרבותית. אורקה היא בעל חיים שמרן, שהמסורת והמנהגים הקבוצתיים שלו הופכים לחלק בלתי נפרד ממנו.
מקרי הפגיעה במאמנים בשבי לא סותרים את זה - כי הם מדגימים שהתנהגות אלימה מתפרצת רק כשהמבנה התרבותי והנפשי של הלוויתן מפורק כתוצאה מניצול אנושי מתמשך. גם אחרי שנים של כליאה ומצוקה - תקיפות בני אדם מצד קטלנים הן נדירות, ולא קשורות לאכילה. האופנה האחרונה במצר גיברלטר מוכיחה שאורקות יכולות להעביר בלמידה חברתית התנהגויות חדשות, תוך שמירה על כללים ישנים, כולל מה שנראה כמו איסור תרבותי אפילו לפגוע בבני אדם, גם לא בטעות, כאשר הם שוחים חסרי אונים במים לצד סירה מושבתת.
התשובה לשאלה הלכאורה פשוטה שבכותרת הפוסט ממחישה לנו עד כמה עמוק המקום שתרבות יכולה לתפוס גם אצל "חיות" (אחרות). ההבנה הזאת ממחישה שהגנה על האורקות מחייבת לא רק שימור של המין הביולוגי, אלא גם של התרבויות השונות שלהן - שכוללות שפות, מסורות, ואפילו מבנים חברתיים ייחודיים שהם אולי תוצר של מיליוני שנות תרבות. יש לנו עוד המון מה להבין וללמוד על אורקות, על התרבויות שלהן ועל שפותיהם; הגנה על כל אלה - ועל החיים באוקיינוסים בכלל - היא תנאי מוקדם לאפשרות שנוכל ונזכה להבין יותר לעומק בעתיד את המורכבות העצומה הזאת שלצידה אנו חיים.
כי בזמן שכולם מחפשים חיים תבוניים הרחק בחלל - נראה שלפחות חלק מהם שוחים (בזהירות) ממש מתחת לאף שלנו.