למה אנחנו מרגישים שמישהו "חמוד"? ומה זה אומר בכלל?
או: מהי "חמידות"? ולמה התפתחה לנו חולשה כל כך חזקה אליה?
למה יצורים מסוימים נראים לנו חמודים - ואחרים… לא כל כך (כמו דג הבועה שמיהרנו להכתיר בתור "החיה הכי מכוערת בעולם")? האם גם חיות אחרות מרגישות "חמידות", כלומר שדברים מסוימים הם "חמודים"? מה היתרונות של עירור רגש החמידות בחיינו? והאם יש לחמידות גם צדדים אפלים?
מה זו "חמידות" (Cuteness)? חמידות היא לכאורה תכונה שיש לאובייקט מסוים (ילדה, כלב, בובה, ציור...) אבל למעשה היא תחושה סובייקטיבית שמתעוררת בצופה למראה האובייקט - יותר מאשר תכונה ממשית של האובייקט עצמו. כלומר, יותר משיצורים (או דברים) מסוימים הם חמודים כשלעצמם - למוחנו יש נטייה או משיכה טבעיות להרגיש חמידות כלפי סוג מסוים של דברים. אבל איזה סוג של דברים? ולמה בכלל נוצרה אצלנו משיכה כזאת?
ההסבר המקובל הוא שהנטייה לראות דברים מסוימים כחמודים ולהימשך אליהם התפתחה כדי לעודד אותנו לטפל בצאצאים שלנו. האבולוציה החליטה כנראה שאי אפשר לסמוך (רק) על חוש האחריות של אבות-אבותינו היונקים הקדומים, ושעדיף להטמיע בהם (ובנו) היקסמות אוטומטית מסממנים של תינוקיות.
חמידות היא, אם כן, רגש חיובי שמתעורר בנו בעקבות דברים שמזכירים תינוקות. ומה בעיקר "מזכיר" למוחות שלנו תינוקות? מאפיינים כמו ראש גדול (ביחס לגוף) ועגול, עיניים גדולות, פרצוף פחוס… אתם רואים יצור עם עיניים ענקיות ואף קטנטן? אפילו איור סכמטי של יצור כזה? כנראה שאוטומטית תרגישו חיבה כלפיו, ואפילו רצון לגונן עליו, אם הוא במצוקה.
אנחנו מכירים את מאפייני התינוקיות האלה גם ממוצרים שנועדו לעורר בנו את רגשי החמידות למטרות מסחריות (לרוב כדי לקסום לילדים) - בין אם בבובות או בסרטי אנימציה (של דיסני למשל) עם דמויות בעלות פרופורציות "חמודות" מוקצנות.
ואנחנו מכירים אותם מעוד מקום - מחיות מבויתות. חיות מבויתות הן חיות שעברו ברירה מלאכותית - בניגוד לברירה הטבעית שעברו חיות בר. כלומר, בני אדם כמונו, ולא הטבע, החליטו (בררו) מי מביניהן תשרוד ותתרבה. ולבני אדם יש, כפי שכבר הבנו, חולשה טבעית לסוג מסוים מאוד של מראה, שאנחנו קוראים לו "חמוד". כך שאין זה מפתיע שלאורך ההיסטוריה של הביות שרדו יותר, באופן עקבי, בעלי חיים שהצטיינו בחמידותם.
ואמנם, אחד המאפיינים של חיות מבויתות הוא שמירה על מראה תינוקי יחסית לחיות בוגרות מהמינים שמהם הן בויתו. בניסוח אחר אפשר לומר שאנחנו העברנו את הזאבים (ובמידה פחותה חיות אחרות) ברירה מלאכותית להפוך לחמודים יותר בעינינו (למשל, בעלי אפים קצרים יותר ואוזניים שמוטות - אפילו כשהדבר עולה בבריאות לקויה ובסבל רב ל"כלבים גזעיים" מגזעים רבים).
אמנם נכון, הרגש הזה - משיכה אל החמוד - יכול לגרום לנו לעשות פה-ושם דברים שלאבולוציה שלנו אין עניין בהם - כמו אימוץ גור נטוש ממין ביולוגי אחר (לאבולוציה של הגור, לעומת זאת, יש בהחלט עניין בזה, מה שעלול להגביר את חמידות הדורות הבאים). אבל סטטיסטית, את רוב התועלת מחולשתם הרגשית של יונקים ליצורים דמויי-תינוקות - מפיקים הצאצאים הביולוגיים שלהם.
אבל רגע - איך האבולוציה הטמיעה ביונקים קדומים - הרבה לפני שהיו בני אדם בעולם - מאפייני חמידות שעובדים גם עלינו כיום? מה, כל התינוקות נראים דומה, ולא חשוב של איזה מין הם?? התשובה היא, שיחסית לחיות בוגרות - בהחלט כן! יש לתינוקות ממינים שונים הרבה מאפיינים משותפים, שהם מאפייני התינוקיות גם בבני אדם שהזכרנו לעיל (ראש גדול ביחס לגוף, עיניים גדולות ואף קטן יחסית לראש, וכו').
זהו למעשה ביטוי נוסף לעובדה המפתיעה שבראשית חיינו (ברחם, או אפילו בביצה) כולנו למעשה נראים אותו דבר, גם בני מינים ביולוגיים רחוקים מאוד, ועם הזמן אנחנו מתחילים להתרחק ולהתבדל בהדרגה יותר ויותר (למינים שונים ולאינדיבידואלים שונים בתוך אותו המין). רגע הלידה (או הבקיעה) הוא בסך הכל עוד שלב בתהליך ההתרחקות וההתבדלות הזה, בוודאי לא האחרון שבהם.
חמידות מול עקביות
האם יש משהו רע בהנאה פשוטה מהרגש החיובי והמשמח הזה - חמידות? האם יש חסרונות או סכנות בגירוי "מלאכותי" שלו? נניח בצפייה יומיומית בסרטוני חתולים או פנדות חמודים ברשת? (על הבעייתיות האפשרית בסרטוני חמידות של אוגרים במבוכים כתבנו לא מזמן, אבל זה נושא אחר).
יש שמבקרים את ה"התמכרות" לחמידות, ואת המשקל שחמידות תופסת בשיקוליהם של אנשים רבים, או בתרבות בת ימינו בכלל. ואמנם, העובדה שתחושה מסוימת טבעית לנו, לא אומר שהיא חיובית בהכרח או בכל הקשר, ובוודאי לא שאי אפשר להגזים בסיפוקה (אכילת-יתר היא בעיה למרות שרעב הוא טבעי ומועיל).
יש למשל מי שמזהירים אותנו מפני נטייתנו "הקפריזית" לחמידות, בשם הרציונליות והעקביות. האם למשל, הגיוני להשקיע משאבים חסרי פרופורציה במינים "חמודים" בסכנת הכחדה כמו דובי פנדה, ולהתעלם כמעט לחלוטין ממינים חמודים פחות לטעמנו, שמצויים בסכנה דומה, כמו מינים חשובים של דגים? כנראה שרובנו נסכים שלא. חמידות לא אמורה להיות שיקול כלל, בטח לא היחיד, בנסיונותינו לשמר את המגוון הביולוגי בכדור הארץ, שאנחנו תלויים בו לקיומנו בדרכים רבות.
ברוח הטיעון הזה, יצא בעבר הארגון העולמי להגנת חיות הבר בקמפיין שקרא לדאוג לטונה כחולת הסנפיר כמו שאנחנו דואגים לדובי הפנדה החמודים - שכן שניהם נמצאים בסכנת הכחדה דומה, ודגי הטונה אינם חשובים פחות למערכת האקולוגית. "היה אכפת לך יותר אם הייתי פנדה?" כאילו שואלים דגי הטונה במודעות הקמפיין, כשאחד מהם אף חובש מסכת פנדה על פרצופו:
ארגון אחר המחיש טענה זהה ואפילו לגבי בדיוק אותם שני מינים - רק בצורה גרפית יותר, ובמקום מסכת פנדה סמלית - דגי הטונה לובשים במודעות הקמפיין שלהם צורה ריאליסטית של דובי פנדה אמיתיים - לו רק היו נידוגים כמו דגי טונה:
האם בעקבות הקמפיין החלו המונים לדאוג לגורל דגי הטונה כמו שהם דואגים לגורל הפנדות או דובי הקוטב? כנראה שלא. קשה לגרום לאנשים להזדהות עם דגים ממגוון סיבות שלא נעלמות בבת אחת רק כי קוראים להם לגלות עקביות בדאגתם לשימור המגוון הביולוגי. ועם זאת, הגימיק אולי עודד חלק מהאנשים לחשוב על דגי טונה במונחים שעליהם לא חשבו קודם, ואפילו פשוט כבעלי חיים (ולא כסוג של סנדוויץ'...).
אבל אפילו אם מקבלים את הביקורת - החמידות שאנחנו מרגישים כלפי דובי הפנדה אינה דבר שלילי. להפך: היא השער הרגשי שדרכו אנחנו נקראים להזדהות עם כל החיות בסכנת הכחדה. חוש החמידות יכול לעזור לנו לפתח היכרות ועניין ודאגה ואמפתיה גם כלפי יצורים רחוקים מאיתנו. הרגשות ההוריים שחמידות מעוררת בנו יכולים להוביל אותנו להתנהג בצורה טובה ואחראית יותר, מעשית ומוסרית. חיבה לחיות חמודות יכולה להיות הדחיפה הרגשית הראשונית שתוביל אותנו להתעניין בגורל בעלי חיים נוספים ואפילו כולם, או כדי לפתח תפיסה והתנהגות שיתבססו בסופו של דבר על מכלול שיקולים מתחום התועלת והמוסר. אין רע בחמידות כל עוד זוכרים שהיא עניין די ראשוני (או שטחי) ולא נותנים לה משקל רציני מדי או לכל הפחות בלעדי בקבלת החלטות חשובות.
ובחזרה למישור האישי - האם צפייה בסרטוני חתולים ברשת היא באמת "בזבוז זמן"??
התשובה שעשויה להפתיע היא - לא! מתברר שלצפייה בסרטוני חמידות, אפילו קצרים, ישנם יתרונות משמעותיים בשיפור המצב הפסיכולוגי והפיזיולוגי של הצופים. מחקרים גילו שצפייה בסרטוני חמידות עוזרת להפיג מתחים וחרדה, להוריד את לחץ הדם, לשפר את מצב הרוח, ועוד.
הצד האפל של החמידות?
למרבה הצער יש תעשיות אכזריות שמשתמשות בחמידות באופן ציני כדי לשווק מוצרים שמופקים באמצעות התעללות חסרת רחמים בבעלי חיים, בראש ובראשונה - תעשיות "חיות המחמד".
בעלי חיים רבים כיום משלמים מחיר יקר על כך שבורכו (או קוללו) במראה חמוד במיוחד. המראה החמוד במיוחד ודמוי-הבובה של הלוריס האטי יכול להיות דוגמה טובה לכך.
עד יום אחד מקולל בשנת 2009, מעטים בעולם בכלל ידעו שחיה כזו בכלל קיימת. אבל בתוך כמה ימים, בגלל סרטון של "דגדוג" לוריס (שהוחזק כחיית מחמד באופן לא חוקי) שצולם והועלה לרשת - הוצג הלוריס, יחד עם ה"רעיון" של החזקתו כחיית מחמד ו"דגדוגו" לעשרות מיליוני צופים ברחבי העולם.
רבבות תגובות בסגנון "איזה חמוד" ו"אני רוצה כזה!!!" היו האות המבשר למסע הציד האכזרי שהחל להתנהל נגד היצורים העדינים והאטיים האלה ביערות של דרום מזרח אסיה, כדי למכור אותם ל"אוהבי חיות" לכאורה, דרך הרשת. תוך יום זינק הביקוש הלא קיים (עד אז) ללוריס אטי כחיית מחמד - לרמות גבוהות ומדאיגות.
חיות אקזוטיות כמו לוריס איטי סובלות כיום מציד והובלה אכזריים כדי למכור אותם לילדים "אוהבי חיות" שרק ראו סרטון חמוד באינטרנט ו"התאהבו". וזה בלי להזכיר עוד שלל פרקטיקות אכזריות ספציפיות יותר למינים שונים. במקרה של הלוריס האטי - למשל הסרת השיניים התחתונות שלו בלי כל הרדמה או משככי כאבים, אפילו בעזרת קוצץ ציפורניים - כדי לנטרל את יכולת ההגנה העצמית שלו, או "להפוך אותו לחיית מחמד בטוחה לשימוש" (לא באמת).
האכזריות המזעזעת כלפי הלוריס האטי הגיעה למודעות רחבה-יחסית בזכות קמפיין נחוש והיותו מין בסכנת הכחדה. וכן, גם בזכות העובדה שהוא נראה חמוד כל כך, עד שידיעות חדשות אודותיו הופכות ויראליות, ולו רק כי גולשים רוצים פשוט לבהות בתמונות האילוסטרציה. אבל כמובן, גם מינים שלא מצויים בסכנת הכחדה כלל, ואפילו מינים מבויתים - זכאים שלא יתייחסו אליהם באלימות כזאת.
יש משהו מרושע במיוחד בניצול החמידות הטבעית של בעלי החיים כנגדם - כדי לשווק אותם בצורה אכזרית כסחורות - במקרים קיצוניים אפילו בתור צעצועים "חד-פעמיים" שאפשר לחלק בפרס במסיבת יום הולדת (ברווזונים או דגי זהב בשקיות למשל).
גם פינות ליטוף הם עסקים שמשווקים לילדים בעזרת בעלי חיים חמודים וההבטחה למפגש איתם, אבל מאופיינים ב"קצב תחלופה גבוה" של בעלי החיים - שנופלים, נמעכים ומתים כל הזמן כתוצאה מהפקרתם בידיים לא מיומנות, לעתים ללא כל הדרכה והשגחה צמודה.
האינטרנט מעודד ומאפשר סחר בחיות בר בהיקפים אדירים. מבחינת היקף כספי, הברחת חיות בר הוא תחום הפשע הרביעי בעולם של מסחר לא-חוקי (אחרי סמים, נשק ובני אדם). זה לא נובע מעצם קיומו של האינטרנט, אלא מהרגולציה הקיימת כיום לגבי האינטרנט ומהמדיניות הנוכחית של חברות הענק ששולטות במסחר ברשת. עם מדיניות ורגולציה אחרות - האינטרנט יכול להפוך דווקא לכלי רב עוצמה להצלת חיות בר ולשימור הסביבה.
זה גם בידיים שלנו. בעלי חיים אף פעם לא קונים - אלא מאמצים!