דגדוגים – מי צריך אותם?
האם יש בעלי חיים אחרים שמגיבים לדגדוג כמו בני אדם? ולמה דגדוגים התפתחו בכלל?
בשביל מה דגדוגים טובים?
דגדוג הוא נגיעה, עדינה לרוב, בגוף של מישהו אחר (אי אפשר לדגדג את עצמנו) שגורמת תגובה גופנית-פסיכולוגית בלתי נשלטת של צחוק מטלטל.
למה התפתח אצלנו המנגנון הגופני-פסיכולוגי המשונה הזה? והאם אנחנו בעצם נהנים מדגדוגים או למעשה סובלים מהם ומנסים להפסיק אותם? רובנו יודעים שחוויית הדגדוג יכולה להיות מהנה מאוד, אך גם לא נעימה ואפילו מענה; לא פעם דגדוג יכול להיות מהנה מאוד בהתחלה - אך להפוך למצוקה ככל שהוא נמשך והדחף להפסיק אותו גובר.
מדענים הציעו, בגדול, שתי תיאוריות עיקריות כדי להסביר למה התפתחה אצלנו הרגישות לדגדוגים:
- כדי להגן על הגוף שלנו. רגישות לדגדוגים קלים נועדה לגרום לנו להיות רגישים ולסלק במהירות יצורים קטנטנים שמטפסים עלינו ומדגדגים אותנו קלות עם רגליהם הקטנות - כל מיני זוחלים, חרקים וטפילים שעלולים להכיש או לעקוץ אותנו. סוג זה של דגדוג לרוב לא מעורר צחוק או הנאה, ומדענים מכנים אותו "קניסמסיס" (Knismesis).
- כדי לעודד קרבה, משחק וחיברות עם בני אותו המין. דגדוג גורם לנו ליהנות יותר ממגע ומהתגוששות פיזית - דבר שעוזר לנו לפתח ולשכלל הרבה יכולות חשובות - מוטוריות, פסיכולוגיות וחברתיות. כך למשל מעודד הדגדוג גורי קופים לשחק זה עם זה - או עוזר למבוגרים אנושיים להצחיק תינוקות בקלות. את סוג הדגדוג הזה מכנים מדענים "גרגלסיס" (Gargalesis).
את רוב השאלות והעניין מושך כמובן סוג הדגדוגים השני, שנראה מורכב יותר. כפי שאפשר להבין מהניסוח שלו - הוא לא בלעדי לבני אדם. אבל האם הוא מוגבל רק לקופים? או ליונקים?
איזה עוד חיות "נהנות" מדגדוגים?
בעשורים האחרונים גילו מדענים שעוד ועוד מיני קופים (ובהמשך - לא רק קופים) רגישים לדגדוגים בדומה מאוד לנו בני אדם. מחקרים הראו שדגדוג משמש לחיזוק הקשרים בין קופים אחים ומפחית אלימות ביניהם; ושתוספת דגדוגים לגורי קופים גרמה להם להיות נועזים וסקרנים יותר בבגרותם!
רגישות לדגדוג בעצם מספקת לגורים "משחק טבעי". החוקים: נסה לדגדג אחרים ולהימנע מדגדוג בעצמך. זה כמובן יכול להיות רק הבסיס למשחקים רבים בסגנון "תופסת" ו"היאבקות". הצחוק המתלווה לדגדוג כנראה נועד לעודד את המשחק להימשך ולשדר לשחקנים (ולסובבים) שמדובר במשחק כיפי ולא באלימות מסוכנת.
המחקרים המקיפים והידועים ביותר על דגדוג של מינים אחרים נערכו על... חולדות. האם זה בגלל שחולדות יוצאות דופן ברגישותן לדגדוג? לאו דווקא. חולדות הן פשוט אחד המינים הנפוצים ביותר במעבדות ניסויים. חשוב להזכיר שברוב המחקרים שמנצלים אותן, נחשפות החולדות לדברים הרבה פחות נעימים מדגדוגים; ואפילו רק תנאי המחיה של החולדות במעבדות ניסויים עלולים להיות עבורן מקור לסבל רב.
דגדוג כמקור הצחוק
פרופ' יאק פנקסֶפ (Jaak Panksepp), שאחראי לתגליות רבות בנוגע לבסיס העצבי של רגשות שונים, גילה כבר בסוף שנות ה-90 שחולדות משמיעות צחקוקים דומים לאלה של בני אדם, ובנסיבות טבעיות דומות - משחק עם חברים. בתחילה הגיבה הקהילה המדעית בספקנות רבה ואפילו בביטול לטענותיו, אך נאלצה עם הזמן לשנות את דעתה, ככל שהוא ותלמידיו המשיכו במחקריהם.
סיבה אחת שהיה קשה לגלות שחולדות צוחקות - היא שאנחנו לא שומעים אותן. בכלל. כמעט כל הצלילים שחולדות משמיעות (ושומעות בעצמן) נמצאים מחוץ לטווח השמיעה האנושי. רק בעזרת מכשירים אנחנו יכולים להקליט את הקולות שהן מפיקות ולעבד אותן לפלט שמותאם לחושים שלנו: ייצוג ויזואלי על מסך למשל, או "העברת" הצלילים לטווח השמיעה שלנו. סיבה נוספת היא ספישיזם (סוגנות, מינאות): אנחנו חיים בחברה שמניחה שבני אדם שונים במהותם מכל יתר בעלי החיים, ומופתעת בכל פעם מחדש לגלות שזה לא כך, ומה שנראה לה כהבדלי מהות הם למעשה הבדלי מידה או סגנון.
צחקוקי החולדות התגלו בזכות הייחודיות שלהם ביחס לצלילים אחרים שהחולדות משמיעות; הדמיון שלהם למבנה של צחוק אנושי ("חה-חה-חה"); והעובדה שהחולדות נהגו להשמיע אותם רק בסיטואציות של משחק חברתי.
במחקרי המשך החלו החוקרים לדגדג את החולדות בעצמם, וגילו שבזמן הדגדוג:
- החולדות צוחקות - ואפילו בתדירות צחקוק גבוהה יותר מבמשחק "רגיל"
- החולדות מפגינות סימני שמחה אופייניים כמו פעלתנות וקפיצות
- מוח החולדות משחרר דופאמין (סם הנאה טבעי)
- הצחוק והכיף נפסקים אם מופיע גירוי מאיים (למשל ריח חתול)
- כשהדגדוג נפסק - הן חיפשו את היד המדגדגת והעדיפו אותה על ידיים אחרות
רק לפני חודש פורסם מחקר שזכה לפרסום רב לאחר שגילה אזור במוח החולדות שאחראי למשחק ולצחוק ("מינהלת דגדוגים").
יחד, כל הראיות מבססות את התיאוריה לפיה הדגדוג הוא כלי מועיל (ולכן מהנה) לפיתוח וחיזוק יחסים חברתיים ומיומנויות אישיות.
על מינים רבים אחרים של בעלי חיים לא נעשו עד היום מחקרי דגדוג, אבל נראה שתגובותיהם לדגדוגים דומות באופן מחשיד לאלה של קופים, חולדות ובני אדם. וזה כולל כנראה לא רק יונקים (ביניהם גם גמלים ודולפינים) אלא גם ציפורים (פינגווינים וינשופים, למשל) ודגים (כרישים, למשל).
אז דגדגו בעלי חיים - אל תאכלו אותם!
