שנהיה לזנב: למה לחיות יש זנב? ומה יש לנו נגדו?
חגי כהן / עורך הבלוגאיזה שימושים מצאו חיות שונות לזנב שלהן? למה יש לאיבר אחד כל כך הרבה תפקידים? מי החליטו בכל זאת לוותר עליו? מה גרם לנו להפוך אותו לסמל כל כך שלילי? ולמה יהיה דווקא לא רע בכלל אם "נהיה לזנב" לפעמים?
לקראת ראש השנה המתקרב, ואיתו הברכה המסורתית "שנהיה לראש ולא לזנב" - החלטנו לברר לעומק מה בעצם רע בזנב, לדעתנו. אבל קודם נבין מה הם בכלל זנבות - ולמה בעלי חיים צריכים אותם.
סליחה, למה יש לך זנב?
הזנב הוא אחד מאברי הגוף הכי רב-תכליתיים בבעלי חיים שונים. מבחינה אנטומית זנב הוא פשוט המשך של עמוד השדרה שיוצא וממשיך מהגב - אבל האבולוציה מצאה לו עם הזמן שפע תפקידים שונים, ולא פעם גם משונים. אין "סיבה אחת" להצמיח זנב - יש סופרמרקט של שימושים והתמחויות.
תנועה במים
הזנב התפתח במקור במים, ועד היום הוא משמש יצורים שחיים שם כמו דגים או אפילו תנינים, כדי לזוז ולהתקדם, על ידי תנועה מצד לצד.
עם המעבר של דגים ליבשה והתפשטות היבשתנים הקדומים למגוון בתי גידול והתמקצעויות - עבר הזנב שלל מייק-אוברים ששינו לגמרי את צורתו ותפקידו המקוריים.
איזון וייצוב
אחד התפקידים הנפוצים של הזנב ביבשה הוא בתור משקולת-נגד, שעוזרת לשמור על שיווי משקל בריצה, או על קרקע תלולה. ברדלסים, למשל, מטים את הזנב לצד הנגדי בפניות מהירות כדי לייצב את הגוף ולמנוע החלקה.
חתולים משתמשים בזנב כמו שהולך-על-חבל משתמש במוט-איזון.
קופים וסנאים נעזרים בזנב כדי לייצב את עצמם כשהם קופצים בין ענפים.
אחיזה
זנב אוחז (או לופת) התפתח בקבוצות שונות לגמרי של בעלי חיים כמו סוסוני-ים, זיקיות, עכברים וקופים.
קופים (אמריקאים) הם אלופי הזנבות האוחזים - הם ממש הפכו את הזנב לגפה מתפקדת נוספת, חמישית. זה מקור שמו של "קוף העכביש" - היה נראה שיש לו מספר "חרקי" של זרועות.
בקצה הזנב יש לקופים אוחזים כרית חישה חסרת שיער, עם הרבה קולטנים ואפילו מעין תבנית בליטות ושקעים מוארכת ייחודית... מזכיר לכם משהו?
כרית ה"אצבע" הזאת בקצה הזנב כוללת יכולת מישוש מפותחת (שמאפשרת להעריך חוזק של ענף או בשלות של פרי) ובו-זמנית היא גמישות וחוזק מספיקים כדי לאפשר להם להיתלות ממנו עם כל משקלם בבטחה. ככה הידיים שלהם יכולות להישאר פנויות לקטוף ולאכול פירות או לטפל בגור. אין באפריקה או אסיה אף קוף שיכול לעשות את התעלול האקרובטי הזה - וחוקרים חושבים שזה קשור כנראה לסוג העצים השונה באמריקה.
גם שני טורפים (צמחונים יחסית) פיתחו זנב אוחז - הדביבון הלופת (קינקג'ו) מאמריקה עם לפיתה מלאה (יכול להיתלות רק מהזנב!) והבינטורונג מדרום מזרח אסיה.
ויסות חום
הזנב הוא איבר חשוב לוויסות חום הגוף. נגד קור הוא הופך לשילוב של כרית, שמיכה וצעיף נעימים שעוזרים לא לאבד חום גוף, במיוחד מהפנים, בזמן שינה. ככל שיונקים מותאמים לאקלים קר יותר, כמו שועלים ארקטיים, הזנב שלהם נוטה להיות יותר עבה ופלומתי והם נוטים להשתמש בו יותר בשנתם בתור מגן פנים.
יש חיות כמו חולדות שמשתמשות בזנב בדיוק למטרה ההפוכה - כדי להתקרר. גם הזנב הגדול והשטוח של בונים מכיל כלי דם רבים, שבזמן עומס חום מתרחבים ועוזרים להם לפלוט חום למים (יש לבונים עוד שימושים לזנב הייחודי הזה, כמו חבטות חזקות במים להשמעת אזעקה בזמן סכנה).
ביטוי רגשי ותקשורת
בהרבה מינים כיום זנבות משמשים כאמצעי התקשורת החזותי המרכזי, כדי להעביר מידע ואותות. מינים כמו אייל לבן-זנב משוחחים בעזרת הזנב שעל שמו הם נקראים, ולפי השערת החוקרים - כנראה לא רק עם בני מינם. למשל, הם מציגים איתות אזהרה בולט על ידי חשיפה לסירוגין של חלקו התחתון, הלבן-בוהק, של הזנב שלהם, כשהם מזהים טורף, וזוהי כמובן התרעה לחבריהם - אבל גם איתות לטורף: "נחשפת!".
לא צריך להכיר כלבים לעומק כדי להבחין שזנב הוא ראי הנפש שלהם, ותפקודו מבטא בצורה צפויה ועקבית לא רק שמחה או פחד - אלא עשרות מצבים רגשיים נבדלים. ראו למשל שיחון כלבי-עברי מקוצר:
מחקרים נוירולוגיים-התנהגותיים הראו אפילו דקויות ניתוח גבוהות יותר, למשל שכיוון נטיית הכשכוש (לימין או לשמאל) משקף אף הוא מצב נפשי. כשכוש שנוטה-לימין נמצא קשור למצבים רגשיים חיוביים וחבריים, בזמן שכשכוש שנוטה-לשמאל - נמצא קשור למצבי מתח ותוקפנות (למרות שיש חשיבות גם להקשר, למהירות הכשכוש, לקשיחות הגוף, לצורת האוזניים, ועוד).
סילוק מטרידים וטפילים
בעלי חיים כמו זברות, פרות וג'ירפות משתמשים בזנב כמחבט-זבובים אפקטיבי בצורה מפתיעה. מחקרים הראו שזנב של יונקים גדולים כאלה מתפקד כ"מטוטלת כפולה", שתנועתה יוצרת זרמי אוויר שמפריעים ליתושים לנחות, ומונעים בפועל את רוב (60%-85%) נחיתות היתושים על אזור הרגליים האחוריות. הזנב מכסה אזור שאין לו שום הגנה אחרת, וב"עונת החרקים" פרה או סוס יכולים להצליף בו אלפי פעמים ביום.
לאיבוד זנב יש מחיר דרמטי: מחקרים מצאו שעל פרות קטועות-זנב (שיטה אכזרית "להקל על החליבה") נוחתים פי 2 עד 4 יותר זבובי שוקיים בהשוואה לפרות עם זנב שלם. זה מתבטא גם ביחס עקיצות דומה בחלק גופן האחורי. בלי ה"מחבט", הן נאלצות להשתמש במנגנוני פיצוי יקרים אנרגטית ולא יעילים - רקיעות רגליים, עוויתות עור ממושכות והטחות ראש לאחור - מה שפוגע במנוחה, מעלה את הלחץ וגורם לגירוד וכאב מתמידים.
בעבר ראינו איך כבשים משתמשות בזנב אפילו כדי להגן על עצמן מפני ציפורים - ועד כמה הן הופכות לפגיעות וחסרות-אונים כשחותכים להן אותו.
טריק הימלטות קסום
הזנב של לטאות ושממיות רבות הוא מתקן הצלה קסום: כשהן נתפסות בזנבן, יש להן יכולת מופלאה להיפרד ממנו כידידים (מהר ובלי דימום) דרך "אזורי שבירה" מובנים מראש - ולברוח. מצד אחד, היא מאבדת ככה מאגרי שומן יקרים, וייקח לה זמן להצמיח זנב חדש ומתפקד, שיהיה קצת שונה מהמקורי. מצד שני - היא בחיים!
זנבות מיוחדים במיוחד
זנבות יוצאי-דופן החליטו לקחת על עצמם תפקידים ייחודיים למין מסוים. בואו נבחן שלושה מהם לדוגמה:
עוד רגל
הקנגורו האדום הוא בעליו הגאה של זנב מסיבי במיוחד, שכולל יותר מ-20 חוליות ומערכת שרירים מרשימה.
בזמן שבמהירות גבוהה הקנגורו מנתר בעזרת שתי רגליו האחוריות כשהזנב משמש כמייצב שיווי משקל (כמו בהרבה חיות) הרי שבהליכה איטית הוא עובר לתבנית תנועה ייחודית, שבה הזנב מתפקד כרגל נוספת לכל דבר. היא נקראת ‘הליכה מחומשת’ כי הזנב דוחף את הקרקע בעוצמה. מדידות הראו שהוא למעשה מייצר כוח הנעה גדול מזה של הגפיים הקדמיות והאחוריות ביחד!
פיתיון
השפיפון העכבישי הוא נחש שפיתח בקצה זנבו בליטה בשרנית מוקפת קשקשים מוארכים שמזכירים רגלי עכביש. בזמן שהנחש מוסווה בין סלעים, הוא מניע את קצה זנבו בתנועות שמחקות תנועת עכביש, ומושך ככה ציפורים - אותן הוא טורף.
קרבות סירחון
הזנב השחור-לבן המרשים של למור זנב-טבעת הוא כלי חברתי רב-תכליתי. השימוש הנפוץ בו הוא כמעין דגלון מעקב בזמן תנועה קבוצתית על הקרקע. כשהלהקה צועדת על ארבע בעשב גבוה, כולם מרימים את זנבם גבוה בצורת סימן שאלה. כמו מדריך תיירים עם דגלון גבוה ברחוב תיירותי עמוס - זה מאפשר ללהקה לא להתפזר.
אבל יש לזנבות שלהם גם שימוש חברתי שאין לו (אפשר לקוות) מקבילה אנושית נפוצה: "קרבות סירחון". זנב הלמור משמש במאבקי מעמד בין זכרים - במסגרת "לוחמה כימית". לזכרים יש בלוטות ריח מיוחדות בפרקי הידיים ובחזה, שהם משפשפים את הזנב עליהן, ואז מנופפים בו מעל ראשם לעבר היריב שלהם כדי שיבושם לו. ניחוחות מסוימים מצליחים להביא לבעליהם נצחונות בעימותים - בלי אלימות פיזית (ככה שאולי בכל זאת שווה לנו לשקול את זה כאלטרנטיבה לקרבות מדממים?).
למה כה הרבה שימושים ל"איבר אחד"?
הזנב לא "תוכנן מראש" למלא מגוון תפקידים שלא היה מבייש כוכב הוליוודי מזדקן. הוא פשוט היה "האיבר הנכון במקום הנכון" - לפחות מאז שיצאנו מהמים: המשך זמין וגמיש של עמוד השדרה, עם שרירים ועצמות, שמצא את עצמו פטור לפתע מהתפקיד העיקרי והחשוב שאליו הוא התפתח - חתירה.
כלומר, הזנב של חיות היבשה הקדומות היה "חומר גלם" אנטומי זול לעיצוב, התאמה ופיתוח, בלי לסכן איברים חיוניים. בגלל שהוא בולט מהגוף, זז בחופשיות בכל כיוון, ולא תפוס לתפקיד קבוע ותובעני כמו הראש או הרגליים - הטבע יכל "לגייס" אותו מחדש שוב ושוב - פעם למשקל-נגד, פעם לאחיזה, פעם לתקשורת, פעם לאגירת שומן, ועוד ועוד.
מי איבדו את הזנב ולמה?
איבוד זנב קרה כמה פעמים בנפרד, במספר שושלות של בעלי חיים:
- צפרדעים - הראשן אמנם נולד עם זנב ושוחה בעזרתו, אבל מפרק אותו כשהוא הופך לצפרדע.
- קפיברות, קואלות, עצלנים - הזנב התנוון כמעט לגמרי, כנראה גם בגלל חוסר הצורך בייצוב מהיר.
- קופי אדם - כל קופי האדם הגדולים (גיבון, אורנגאוטנג, גורילה, שימפנזה, בונובו ואדם) - איבדו את הזנב לפני כ-25 מיליון שנה, וזו הדרך הכי קלה להבדיל בין שלד של קוף אדם לשלד של קוף "רגיל".
למרות שאיבדנו את הזנב מזמן, עד היום כל עובר אנושי מגדל זנב זעיר סביב השבוע החמישי-שישי להריון - ואז מפרק אותו. כל מה שנשאר לנו כמזכרת מהאירוע היא עצם הזנב - 3-5 חוליות זנב מאוחות.
למה איבדו אבותינו את זנבם? אנחנו עדיין לא בטוחים. חוקרים מציעים תיאוריות שונות, למשל שהם נעו יותר על הקרקע או טיפסו בצורות חדשות. אבל בכל מקרה חשוב להבין שהאובדן קדם בהרבה להליכה הקבועה על שתיים של הומו ארקטוס וצאצאיו, כולל אותנו - גם אם בסוף זה תרם להתפתחות ההליכה הזו.
היציבה האנכית יצרה אתגרים חדשים. למשל, לחץ ישיר של האיברים הפנימיים על חלל האגן התחתון. בתגובה, חלק מהשרירים ה"מובטלים" ששימשו בעבר להזזת הזנב עברו הסבה תפקודית ל"ערסל" שנקרא "רצפת האגן", ומונע בין היתר צניחת איברים. לא כל האתגרים נפתרו עם הזמן. מחקר גנטי רומז שיש מחיר שאנחנו משלמים עד היום על איבוד הזנב: שכיחות גבוהה יחסית (1 לאלף) של מומים מולדים בעמוד השדרה.
למה זנב הפך לסמל שלילי?
למרות החשיבות הביולוגית של זנבות והעובדה שהם איברים מגוונים ומגניבים מאוד - בשפה ובתרבות שלנו הם זוכים למעמד שלילי, מגונה ואפילו שטני. למה? מספר גורמים - אנטומיים, התנהגותיים, דתיים ואידיאולוגיים שגם מזינים זה את זה - הופכים את הזנב לסמל לשוני ותרבותי מובהק של נחיתות, כניעה, חולשה ורוע:
1. מי למעלה מי למטה
האנטומיה של כל בעלי החיים בעלי הסימטריה הדו-צדדית (כל בעלי החוליות) יוצרת תפיסה היררכית "מתבקשת" לאורך ציר הראש-זנב. הראש שמכיל את מרכז העצבים מייצג את מרכז השליטה העליון, את התודעה וההובלה, ולכן הוא מקושר למנהיגות, חוכמה ויוזמה. לעומתו, הזנב ממוקם בקצה האחורי או הנמוך ביותר, והוא "נגרר" פסיבית בעקבות הגוף בלי יכולת לקבל החלטות, ומכאן הפך לסמל של תלות ונחיתות.
בנוסף, הקרבה האנטומית הישירה של בסיס הזנב לפי הטבעת יצרה בתודעתנו קישור עמוק להפרשות ואף ל"טומאה", מה שהעמיק את תפיסת הזנב כאיבר "נחות". זה מוטמע עמוק בלשון ובתרבות שגדלנו עליהן:
- בברכה ”וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב“ הזנב מסמל פיגור וכפיפות.
- באמרת חז"ל ”הֱוֵי זְנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים“ - "זנב" מתאר את המעמד הכי נחות בקבוצה, גם אם לפחות, באופן נדיר, נראה שיש דברים גרועים ממנו (ביטוי רומי עתיק דומה, שמיוחס ליוליוס קיסר, משתמש בדיוק באותם סמלים כדי להמליץ על ההתנהגות ההפוכה).
- הפועל "להזדנב" פירושו לפגר מאחור, והפועל "לזנב" - תקיפה שפלה של החלשים ביותר.
- "הזנב מכשכש בכלב" - ציור לשוני שהאבסורדיות שלו מבוססת על כך שזנב הוא סמל הכפיפות.
2. משפת הכלבים לשפתנו
הכרותינו הקרובה עם כלבים תרמה כנראה גם היא לסמליות של הזנב. לקישור בין זנב והשפלה יש שורשים התנהגותיים אמיתיים. אצל כלבים (וזאבים) השפלת הראש, קימור הגב ותחיבת הזנב בין הרגליים האחוריות היא תנוחת כניעה מוכרת. במקור, זה נועד להגן על האזורים הפגיעים ולחסום הפצת פרומונים כדי לצמצם נוכחות. ההתנהגות הזאת הולידה מטבעות-לשון אוניברסליים כמו "ברח עם הזנב בין הרגליים" (או "הפנה זנב" באנגלית). כלומר, השפה שלנו מבוססת במקרה הזה (גם) על שפת הגוף של כלבים.
3. דמוניזציה
באמנות הנוצרית הזנב עבר תהליך שיטתי של השחרה ודמוניזציה:
- ניכוס ודמוניזציה של פולחנים פגאניים: כמו שראינו סביב המהפך הדתי והתרבותי ביחס לקרניים - הנצרות המוקדמת קבעה שהאלים והרוחות שקדמו לה היו למעשה שדים - או השטן עצמו. הסממנים החייתיים הבולטים שלהם - ובראשם קרניים, פרסות וזנב - הוטמעו בייצוג החזותי של השטן והשדים.
- הזנב כסמל שחיתות: מימי הביניים, זנב שצויר על גוף אדם התחיל לסמל "שעטנז" מחריד - אדם שהושחת על ידי "דחפים בהמיים". הובלט גם הדמיון של הזנב לנחש (שהדיח לחטא-הקדמון) ולאבר המין הזכרי.
- הזנב כנשק שטני: בהשראת תיאורים בברית החדשה על מפלצות עם "זנבות ועוקצים כעקרבים", התחילו ציירים בימי הביניים וברנסנס לצייר שדים עם זנבות דמויי ראש חנית. מכאן התפתחה דמות השטן המוכרת לנו, שהזנב עבר בה הסבה מאיבר ביולוגי לנשק או מכשיר עינויים גיהינומי.
מבחינה תרבותית רחבה יותר (ולמרות שראינו שחיות רבות מלבדנו איבדו את זנבן) - "זנב" הפך לסמל הניגוד בין "חיה" ל"אדם". כדי לסמן מישהו כמפלצתי - נדרש רק לצייר לו זנב. זה "חשף" את בעליו בתור "חיה" - יצור אפל ושטני, לא-אנושי ואנטי-אנושי כביכול.
-
זנב כסמל נחיתות ושעבוד
הזנב שמר על משמעותו השלילית גם בעידן ההומניסטי. אבל הזנב הפך בהדרגה מסמל דתי של נחיתות רוחנית, טומאה וחטא לסמל פיזיולוגי של נחיתות תבונית, חוסר ערך ושיעבוד.
- זקיפות-הקומה: הוגים הומניסטים שמו דגש עצום על העמידה הזקופה של האדם כ"הוכחה" שהוא "נועד להביט לשמיים" - כלומר לחשוב ולפעול בתבונה, לעומת "החיות" ש"כפופות לאדמה". היעדר הזנב הפך ל"הוכחה אנטומית" לעליונות המוסרית שלנו. במקביל - הזנב סימן את בעליו כמי שכפוף ומשועבד מטבעו (ולכן השיעבוד ע"י בני אדם כביכול לא באמת משנה את הסטטוס הקיומי שלו).
- אגדות מהקולוניות: מיתוסים וסיפורים על ילידים עם זנב היו נפוצים באירופה הקולוניאליסטית, כנראה כי עזרו לצייר ילידים כחייתיים ולהצדיק את שעבודם.
- היד נגד הזנב: ההומניזם ראה בידיים האנושיות וביכולתן הייחודית לכאורה ליצור כלים את שיא העידון התרבותי. כניגוד להן הוצג הזנב כסמל לאיבר פרימיטיבי וגס של חיות נחותות.
-
הפחד להצמיח זנב
לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה המערבית, הוגים שבו והגדירו את האדם באמצעות הנגדתו ל״חיה״. לפעמים נדמה שהם התחרו ביניהם על הרחבת והעמקת התהום בין האדם לכל יתר החיות - עד שה״אדם״ וה״חיה״ הפכו למייצגי הניגוד העמוק בין כל מה שטוב ויפה ונעלה - לכל מה שמכוער ורע ונחות.
ההנגדה הזו ניצבת בלב האידיאולוגיה הסוגנית שמצדיקה את ניצולם האדיש של בני מינים אחרים. לכן, ערעור על הניגוד הבינארי בין "אדם" ל"חיה" נתפס במסגרתה כאיום. בתרבות, האיום הזה מתבטא בחרדה מפני נפילה בסולם האבולוציוני הדמיוני, מ"הידרדרות" חזרה למדרגת קוף או בהמה. אולי הביטוי הכי נפוץ לחרדה הזו הוא הצמחת זנב, בייחוד של קוף או של החיה ה"חייתית" והמושמצת מכולן: החזיר. זהו הסיוט בהתגלמותו: עדות גופנית לכך שנכשלנו בהכנעת החיה שבתוכנו, ושעכשיו היא פורצת מתוכנו מחדש. הדימוי התרבותי הזה שב וחוזר ביצירות מתקופות, ז'אנרים ומדיומים שונים ורחוקים, למשל:
- לכל אורך הרומן "מאה שנים של בדידות" שזורה החרדה מהולדת תינוק עם זנב חזיר. תינוק כזה מייצג ניוון סופני, ראיה להידרדרות-לאבדון של השושלת (ואולי של האנושות והאנושיות בכלל).
- ב"הארי פוטר", כשדאדלי דרסלי נענש על גאוותנותו ותאוותנותו - הוא מצמיח זנב של חזיר. זה עונש משפיל שנועד להצחיק ולענג את הקורא כי הוא מתפקד למעשה כ"חשיפה" של טבעו האמיתי של דאדלי, של נחיתותו ה"חייתית" - חוסר השליטה העצמית ה"חזירי" שלו.
- בקומדיה ההוליוודית "אהבה עיוורת" מאוריסיו (בגילום ג'ייסון אלכסנדר, הלא הוא ג'ורג' מ'סיינפלד') מסתיר זנב קטן שמונע ממנו לפתח אינטימיות עם נשים. הזנב מוצג כפגם המביש האולטימטיבי - איבר שמערער על עצם אנושיותו, ולמעשה גם מעיד על השטחיות ה"חייתית" של היחס שלו לנשים.
- בסדרת האנימה "דרגון בול", זנב הקוף שהיה לגוקו בילדותו מוצג אמנם כמקור לכוח, אבל גם לסכנה: מול ירח מלא הוא הופך ל״קוף ענק״ ומאבד שליטה ואפילו מודעות. אלוהים כורת את זנבו כדי לעצור את ההשתוללות, ובהמשך למנוע את חזרתה. כדי שגוקו יתעלה רוחנית ויהפוך לגיבור שמגן על כדור הארץ - הוא חייב להשיל את השריד החייתי מאחוריו. הזנב לא מוצג אמנם בתור רע מוחלט (יש דמויות שלומדות לשלוט בכוח שהזנב מעניק להן) אבל הוא כן מסמל מוצא זר לאדם, "חייתיות" שמשלבת כוח עם חוסר מודעות, ואת האפשרות המפחידה לאבד את האנושיות והשליטה העצמית.
- ב"פינוקיו" הילדים מתמסרים ב"אי התענוגות" לבטלה, גרגרנות ומשחקים - ונענשים בצורה מחרידה אך "צודקת": הם הופכים לחמורים (כמו אחרי הזלילה אצל קירקה ב"אודיסיאה"). השיעבוד הפנימי לתשוקות והשיעבוד החיצוני לבני אדם מוצגים כשני צדדים של אותו (מ)טבע חייתי: ברגע שהילדים "ויתרו על אנושיותם" ו"התנהגו כמו בהמות" - הם הפכו לבהמות, כלומר לעבדים ליצריהם, אבל גם למי שמותר וראוי לשעבדם למטרות אנושיות. הם ויתרו לכאורה על מעמדם הנעלה והמוגן; מרגע שהפכו (את עצמם) לחמורים, מותר כמובן לכלוא אותם, לסחור בהם, להכותם בשוט ולהוביל אותם לעבודת פרך.
-
חיתוך, אשמה והשלכה
במציאות של ימינו לא מעט זנבות ממשיים זוכים ליחס כאילו היו באמת מקור של רוע שטני שיש לסלק בכל דרך - וכאילו שמגיע לבעליהם המרושעים לסבול את גדיעתו בלי שום שיכוך כאבים או אלחוש.
בעבר בדקנו למה חותכים לכבשים את הזנבות הארוכים שאיתם הם נולדים ואיך זה משפיע עליהן (ספויילר: בצורה נוראית). עסקנו גם רבות בעבר, כולל בקמפיינים ציבוריים משפטיים ולוביסטיים, בחיתוך האכזרי של זנבות חזירים בתעשיית הבשר. בשנת 2000 עזרנו להעביר בישראל איסור על חיתוך זנבות כלבים "למטרות נוי". בניגוד לחיתוכים במשקי-חי, החיתוך הזה אמנם התבצע (בארץ, לרוב) עם טשטוש ומשככי כאבים - אבל עדיין גרם כאב וטראומה ופגע לצצמיתות ביכולת התקשורת של הכלבים.
לזנב אולי מגיעה התנצלות סמלית מבודחת על כך שהשמצנו אותו בלי הצדקה מזה דורי-דורות. אבל מה שבטוח הוא שלכל בעלי הזנבות בשר-ודם - מגיע שנפסיק לחתוך להם אותו.
אי אפשר להפריד בין הדמוניזציה שאנחנו עושים לזנבות - לבין הפגיעה חסרת הרחמים שלנו בבעלי זנבות. הפיכת הזנב לסמל נחיתות ורוע היא חלק ממערך עקבי של סמלים ואמונות (סוגנות) שעוזר לנו להימנע מאשמה על ההתעללות וההרג ההמוניים של יצורים בעלי זנב. הרוע שאנחנו מייחסים לבעלי זנב, שבעליל מאפיין אותנו ולא אותם - אינו אלא השלכה שלתרבות שלנו היה אינטרס ותיק ועקבי לטפח.
בשורה התחתונה
הזנב עצמו הוא פלא הנדסי-אבולוציוני בעל אלף פנים: משוט, משקל-נגד, יד, רגל, דגל, מד-רגש, נשק, מצנן, מחמם, מחבט-מטוטלת, ועוד. אבל השפה האנושית הפכה את הזנב לסמל נחיתות והשפלה. הנצרות הפכה אותו לסמל הרוע ממש, כחלק מהבניית הניגוד בין 'אדם' ו'חיה' כאנלוגי לניגוד בין 'אלוהי' ו'שטני'. ההומניזם אימץ את הדימויים ולכאורה חילן אותם - אבל למעשה רק הרחיב את התפקיד האידיאולוגי של הזנב.
המשמעויות השליליות של הזנב בתרבויות אנושיות הן לא שרירותיות: הן תוצר של מיקומו ה"תחתון" בציר האנטומי, של הקרבה שלו לפתחי ההפרשה והמין, ושל השימוש בו לביטוי פחד וכניעה בכלבים; אבל היא גם תוצאה של דמוניזציה תיאולוגית ואידיאולוגית ארוכת-שנים של ה"חייתי".
אז בראש השנה הזה אפשר לאחל לעצמנו גם
שנזכה להיות לזנב!
שנזכה להיות גמישים וזריזים, דינמיים ומייצבים, משתנים לפי הצורך, מתקשרים ומחממים - ונכונים תמיד להתפתח ולקחת על עצמנו תפקידים משמעותיים חדשים 🙂
