כאב > הנאה?? האם תחושות רעות הן יותר קדומות וחשובות?
האם לאבולוציה היה דחוף יותר שנרגיש רע מאשר שנרגיש טוב? האם כאב קדם לעונג? האם פחד וגועל יותר בסיסיים וחשובים מסקרנות ומשיכה? ומה בכלל הלו"ז המשוער של ההתפתחות הרגשית של החיים בכדור הארץ? מתי הורגש כל רגש לראשונה?
"אם אינך יודע מהי עצבות, לעולם לא תדע מהי שמחה."
בתרבות האנושית סבל נחשב לעתים קרובות (משום מה) לרגש מכובד וראוי יותר מאשר הנאה. כבר ביוון העתיקה אריסטו קבע שהטרגדיה היא צורת האמנות הנעלה ביותר, ודאי ביחס לקומדיה הנחותה. הנצרות בכלל הפכה את הסבל לאידיאל. עד היום אמנות נחשבת לא פעם עמוקה ככל שהיא מדכאת, ושטחית ככל שהיא מצחיקה (מתי קומדיה זכתה לאחרונה בפרס "הסרט הטוב ביותר" בפסטיבל קולנוע?). אבל ייתכן שזו לא רק הטיה משונה ומצערת של הנצרות או התרבות המערבית - אלא גם של ישות קשישה מהן בהרבה - האבולוציה.
בגדול, האבולוציה בראה את הפחד והכאב כדי להרחיק אותנו מדברים מסוכנים, ואת המשיכה והעונג - כדי לקרב אותנו לדברים מועילים. כיום, ברור שתחושות שליליות וחיוביות פועלות בנו בו-זמנית. למשל, כדי לוודא שנאכל, יש בתוכנו גם "שוטר רע" (הרעב) וגם "שוטר טוב" ("יהיה טעים!"). כדי להבין אם צמד השוטרים הניגודי הזה היה קיים מאז ומתמיד כצמד, מאז שנוצרה "תחנת המשטרה" של התודעה,
או שאולי פעם מזמן בהתחלה רק אחד מהם מילא את התפקיד לבדו (למשל, אם לא הומצא עדיין שוטר טוב) - צריך לבחון את התפתחות מגוון התחושות בהיסטוריה של החיים, או בקיצור, את "האבולוציה הרגשית" בכדור הארץ. ולמרות שהצטבר בנושא כבר לא מעט מידע, נראה שאיש עדיין לא טרח לנסות ולצייר את ציר הזמן המעניין הזה בפירוט ככל שידיעתנו והבנתנו כיום מגיעה. אז הנה הצעה לסקיצה ראשונה לציר זמן משוער של האבולוציה הרגשית בכדור הארץ (ואולי ביקום!) בתקווה שנוכל לדייק אותו יותר ויותר בעתיד:
התפתחות הכאב המודע
מנגנון הכאב נחשב לאחת ממערכות החושים העתיקות ביותר שהתפתחו בבעלי חיים. למעשה, חוקרים סבורים שנוציצפציה - היכולת להבחין בגירוי מזיק - התפתחה כבר באב-קדמון משותף של כל בעלי החיים הרב-תאיים, לפני כ-550 מיליון שנים, עוד לפני הפיצול האבולוציוני בין קבוצות בעלי החיים העיקריות. כלומר, כבר בראשית התהוות מערכת העצבים הופיעה היכולת לזהות גירויים מזיקים (כמו חום קיצוני, לחץ מכני או כימיקלים רעילים) כדי להגיב בצורה שתמנע או תפחית פגיעה ברקמות. היכולת הזו (שלא כוללת או מצריכה כשלעצמה מודעות) קיימת במגוון עצום של יצורים, כולל רוב חסרי החוליות. התנהגויות רפלקסיביות של הימנעות מפגיעה (כמו הרחקת איבר מותקף) נצפו אפילו בחרקים.
השפה והאינטואיציה שלנו מקשות עלינו להבין איך תחושה יכולה להיות לא מודעת. האם תחושה היא לא בהכרח משהו שחשים בו? ובכן - לאו דווקא, אם הכוונה לתחושה מודעת, לחווייה, ולא רק למידע. כדי להבין טוב יותר מהי "חישה לא מודעת" ואיך היא בכלל תיתכן - אפשר להיזכר כמה דברים הגוף שלנו חש ומודד כל הזמן, כשחלקם לעולם לא מגיעים למודעות שלנו (למשל רמת החמצן בדמנו או טמפ' גופנו) וחלקם "מודחקים" בקביעות (המוח מטפל בהם מבלי להטריד בכך את מודעותנו) ומגיעים לסף המודעות רק כשקורה בהם משהו חריג (למשל תחושת המגע של כל פיסת בגד על גופנו או המתח של כל שריר במערכת העיכול שלנו). אורגניזמים פיתחו חיישנים ואת היכולת לעבד מידע המופק מהם הרבה לפני שפיתחו מוחות שהופכים את המידע הזה לחוויה, רצף תחושות סובייקטיביות פנימיות. וגם אז, המוח הופך לחוויה מודעת רק חלק קטן מהמידע הרב שהוא מעבד.
מלבד כאב פיזי, גם פחד – רגש שלילי בעקבות זיהוי של איום – הופיע כנראה בשלב מוקדם מאוד בהתפתחות עולם החי, ואולי מראשית ימי התודעה. אפילו בחרקים אפשר לזהות תגובות בריחה שמונעות ע״י מערכות עצבים פרימיטיביות. עם התפתחות מוח מרכזי בבעלי חוליות, נוצרו בו אזורים ייעודיים לעיבוד רגשות פחד וחרדה.
היצורים הקדומים דמויי-הדג מלפני כחצי מיליארד שנים היו אולי בין היצורים הראשונים "ליהנות" מהיכולת החדשנית לחוש - אבל מבחר התחושות שעמד לרשותם בעת ההיא היה כנראה דל במיוחד, ולצערם לא כלל הנאה. הוא הורכב כנראה בעיקר מכמה תחושות-חירום שליליות בסיסיות, ובראשן: כאב, פחד רעב וחנק. תחושות שהתריעו על סכנה קיומית וחייבו פעולה מיידית. היו אלה ה"רגשות הקמאיים" שהופעתם בישרה את הופעת התודעה. החוויות האלה הן אולי החוויות המודעות הראשונות שהומצאו ונחוו אי-פעם.
הולדת הכיף
אם פחד נועד להרחיק בעל חיים מסכנות הרי שעונג נועד לקרב אותו להזדמנויות. תחושות חיוביות מופיעות בזמן פעילויות שהאבולוציה מוקירה, כמו אכילה וסקס. מנגנון התגמול במוח (שכולל למשל את מערכת הדופמין) התפתח כאמצעי לחיזוק חיובי של התנהגויות מועילות אבולוציונית, על ידי יצירת תחושת הנאה וסיפוק שמעודדת לחזור עליהן. מערכת התגמול הזאת עתיקה כנראה כמעט כמו הכאב והפחד. כיום ניתן למצוא מוליכים עצביים דמויי-דופמין ואופיאטים (משככי כאב טבעיים הקשורים גם לעונג) אפילו בחסרי חוליות פשוטים כמו תולעים וחרקים, מה שרומז שמנגנוני העונג והתמריץ המשותפים לרוב עולם החי הופיעו מוקדם מאוד בהתפתחות בעלי החיים.
אבל אולי תחושות העונג הקדומות ביותר לא היו בדיוק אלה שאנחנו מכירים. ייתכן שבעוד שכאב וסבל הורגשו באופן מוחשי כבר במוחות קדומים למדי, הרי שהעונג הראשוני היה בעיקרו הקלה מהתחושה השלילית. פילוסופים וחוקרי מוח הציעו שלפחות בהתחלה, עונג היה במידה רבה חוויית היעלמות הכאב – לדוגמה, הנאה מאכילה היא תחושת הקלה מרעב מייסר, ועונג המנוחה אחרי מנוסה מבוהלת הוא בעיקר ההקלה מהפחד. ואכן, יש מדענים שרואים בעונג הקדום והבסיסי ביותר מצב של היעדר/היעלמות כאב או הפגת מתח. בהתאם לרעיון זה, הוצע שהאבולוציה "ניצלה" את מסלול הכאב לצורך יצירת חוויה חיובית: כשתחושה שלילית נעלמת, נוסף על היעלמות הסבל בונוס של הפרשת חומר מעורר הנאה. כך ההקלה שודרגה לתענוג אמיתי.
עם ההתפתחות של מוחות מורכבים יותר, תחושות חיוביות נעשו מגוונות יותר. סקרנות והנאות חברתיות כמו יצר משחק התפתחו כהתנהגויות מהנות שמשקפות תועלת לטווח ארוך יותר. באופן מפתיע, בשנים האחרונות התגלה שאפילו חרקים מסוימים מפגינים סימני הנאה או לכל הפחות התנהגות משחק ספונטנית.
מחקר על דבורי בומבוס (Bumblebees) גילה שהדבורים מגלגלות כדורים צבעוניים קטנים שוב ושוב, בלי שום עידוד או תגמול חיצוני. החוקרים פירשו זאת כמשחק לשם ההנאה בלבד. הדבורים הצעירות שיחקו יותר מהבוגרות, בדומה לנטייה המוכרת מעופות ויונקים, והחזרה על ההתנהגות העידה שהיא הייתה כנראה מתגמלת פנימית עבורן. זו הפעם הראשונה שתועדה התנהגות משחק בחרק, אבל הממצא רומז שאולי אפילו חרקים (לפחות הכי מתוחכמים שבהם כיום, דבורים) יכולים לחוות סוג של הנאה. הממצאים המדעיים אמנם לא חד-משמעיים בנוגע לתודעה של דבורים, אבל אם הן יכולות להרגיש - נראה שזה לא מוגבל לתחושות שליליות בלבד.
התודעה נולדה בכאב?
האם תחושות שליליות וחיוביות הופיעו בו-זמנית ובעוצמה דומה באבולוציה של בעלי חיים? כנראה שלא. הדעה המקובלת היא שהתחושות השליליות היו כנראה הדומיננטיות בשלבי ההתפתחות הראשונים. הסיבה היא שאיום קיומי (כמו פציעה, מחסור בחמצן, או מפגש עם יצור מסוכן) מחייב תגובה דחופה ומיידית, ולכן תחושות שליליות כמו כאב, פחד וחנק הן הבסיסיות ביותר לשרידה. בלעדיהן, בעל חיים קדום לא היה חי מספיק זמן כדי ליהנות מעונג כלשהו. למעשה, עד היום המערכת העצבית מתעדפת באופן מבני גירויים שליליים: גירוי מכאיב יבטל הנאה מפעילות מהנה, ויצור חי יברח מסכנה לפני שימשיך ליהנות ממשהו. זו מעין הטיה לשלילי שטבועה בנו, כי טעות בהערכת סכנה עלולה להיות קטלנית יותר מהחמצת הזדמנות.
אבל תחושות חיוביות הופיעו כנראה לא הרבה אחרי הופעת התחושות בכלל. כבר באורגניזמים הראשונים עם מערכת עצבים היה צורך גם במנגנוני משיכה לגירויים מועילים. אפילו חיידקים (חד-תאיים חסרי מערכות עצבים) נמשכים למקורות מזון ונמנעים מרעלנים, באמצעות מנגנוני משוב כימיים אוטומטיים. כשהתפתחו בעלי חיים רב-תאיים מורכבים עם מוח מפותח, התפתחו בהם תחושות שליליות של רעב וצמא כדי לדרבן אותם לחפש מזון ומים. הטעם הטעים של האוכל, ותחושת השובע המספקת התפתחו כנראה מעט אחר כך, כחיזוק נוסף להתנהגות חיפוש אוכל מוצלחת.
במובן מסוים, עונג היה קיים תמיד לצד הכאב והרעב, בצורת ההקלה בכאב או סיפוק הרעב. בהמשך האבולוציה הוסיפה להקלה כמה סמים טבעיים (כמו דופמין) ושדרגה אותה להנאה של ממש. וגם אז היא לא קפאה על השמרים אלא טרחה להמציא ולהוסיף לסל הנאות החיים האפשריות עוד הרבה צורות, גוונים וטעמים, למשל של הנאות חברתיות ובהמשך אפילו רגשות אחווה טרום-מוסריים, כמו אמפתיה וחוש הוגנות.
חשוב גם לציין שכיום התחושות החיוביות והשליליות שלובות יחד ומאוזנות על ידי מנגנונים מוחיים משותפים, שיכולים לווסת אותן בהתאם לצורך החשוב ביותר בכל רגע נתון. ככה למשל, כשמופיע גירוי מהנה, הוא יכול להחליש תחושת כאב, ולהיפך – כאב חזק יקשה עלינו ליהנות גם מדברים שאנחנו מאוד אוהבים. מנגנון הוויסות המרכזי לתחושות המנוגדות מאפשר למוח ליצור סדרי עדיפויות. ככה למשל, המוח מסוגל לנטרל זמנית כאב חריף כדי לאפשר לבעליו להציל את עצמו (או את ילדיו) מסכנה מיידית.
בשורה התחתונה
רגשות שליליים וחיוביים כאחד הם תוצרים של האבולוציה, שנועדו לכוון את התנהגות היצורים החיים בכדור הארץ. כיום מעריכים שהסבל קדם להנאה: יצור שלא פחד מסכנות לא נהנה מהקלת הפחד ("מנוחת העמל") וכנראה בכלל לא שרד סכנות כדי ליהנות ממשהו אחר. ייתכן שבהתחלה הרגשות החיוביים לא היו אלא הקלה שמרגישים כשצורך מתמלא ומפסיק להציק, אבל עם הזמן התפתחו רגשות חיוביים מובהקים יותר, כמו עונג ושמחה, כדי לחזק חיפושים מועילים של מזון, בני זוג וסביבות מחייה, למשל. בהמשך, עם ההתפתחות של מוחות גדולים ומורכבים יותר, התפתחו גם צורות הנאה חדשות ומשוכללות יותר כמו הנאה מטיפול בצאצאים, משיתוף פעולה חברתי, ממשחק, וכדומה. עם הזמן נוספו עוד ועוד תחושות ורגשות - חיוביות ושליליות - ל"סל המצבים הרגשיים" האפשריים: מסקרנות ועד קנאה, מכעס ועד אמפתיה.
האבולוציה לא באמת סדיסטית, או "מעדיפה" כאב על הנאה. אבל רגשות שליליים כמו פחד וכאב, הם כלים שנועדו בעיקר להגנה, בעוד שרגשות חיוביים הם כלים שנועדו בעיקר להתקדמות. והגנה היא, מבחינות רבות, בסיסית יותר. מרגע שאורגניזמים יכלו לזוז - האבולוציה ציידה אותם במנגנונים שעזרו להתרחק מסכנות ולהתקרב להזדמנויות. קשה לדעת בוודאות איזו תחושה מודעת הופיעה "ראשונה" באבותינו דמויי-הדג הקדומים, כשנוצרו המוחות המורכבים הראשונים. ככל הנראה, אוסף ראשוני של תחושות הופיע בשלבים מוקדמים לפני יותר מחצי מיליארד שנים, אולי כ"חבילה אחת". כאב, פחד, רעב וחנק היו כנראה (בין) התחושות הראשונות שהרגיש יצור כלשהו על פני האדמה (ולמעשה מתחת למים) וככל שאנחנו יודעים - אולי ביקום בכלל. עם הזמן הצטרפו אליהן רגשות נעימים יותר, וכולם הלכו וצברו עומק וגיוון עם הזמן. כיום, ולמעשה כבר זמן רב מאוד, העולם החווייתי והרגשי של היצורים המרגישים מתנהל סביב מתח דואלי תמידי בין "מה שעושה לנו טוב" ל"מה שעושה לנו רע".
