אשליות אופטיות עובדות גם על חיות?

בנוסף לכך, עקב אשליית אבינגהאוס (שתיארנו קודם) - ככל שהחצר תיראה קטנה יותר (מכפי שהיא למעשה) - כך היא תגרום לו, שעומד בתוכה, להיראות גדול יותר משהוא למעשה!

יש בעלי חיים שמשתמשים באשליות אופטיות בצורה הרבה יותר חופשית ומהירה - מי שיכולים לשנות את צבעיהם ואפילו את מרקם העור שלהם תוך רגע. דיונונים הם מאלופי ההסוואה של עולם החי, ויכולים להשתמש גם באשליות אופטיות - כגון טשטוש מתווה גופם ופירוקו לאובייקטים נפרדים לכאורה המתמזגים עם אובייקטים נפרדים בסביבתם.

מה זה אומר על התודעה של חיות אחרות?

אשליות גיאומטריות משקפות מנגנונים מוחיים בריאים של פרשנות לקלט הראייה. כמעט תמיד, המנגנונים הללו מועילים לנו, כשהם מפרשים את המידע הרב שנקלט בעין (מיליוני אותות בכל רגע) לפי חוקים צפויים ומוכרים לפיהם מתנהל עולמנו לרוב (פרספקטיבה, יחסיות, אור-וצל, וכיו"ב). בנסיבות מסוימות - שאנחנו מכנים "אשליות אופטיות" - המנגנונים הללו דווקא מטעים אותנו ו"מתקנים בשבילנו" קלט חזותי כשלמעשה אין צורך בתיקון כלל.

נראה כי בעלי חיים ממחלקות ומינים רבים ושונים חולקים איתנו את מנגנוני הפרשנות המוחיים הללו. קומץ המחקרים שלא מצאו רגישות של בעלי חיים לאשליות אופטיות לא הוכיחו שבעלי החיים שנבדקו לא רגישים לאשליות אופטיות, או אפילו לאשליות שנבדקו; ייתכן שהניסוי לא תוכנן או נוהל באופן מיטבי, או שלא נלקחו בחשבון הבדלים פיזיולוגיים מסוימים בין המינים, למשל. מה שמכונה רגישות "הפוכה" מעיד למעשה על שימוש שונה באותה רגישות עצמה: המוח מפרש - רק בגלל ההקשר - שאחד העיגולים גדול מהשני, בשעה ששניהם שווים. כמובן שמרתק לנסות להבין מדוע הרגישות התפתחה במינים מסוימים לפעול דווקא בכיוון ההפוך - אבל המדהים ביותר הוא הפרשנות השגויה המשותפת של המציאות בדיוק באותו הקשר - בין אם לכיוון זה או אחר. ואולי הדבר החשוב ביותר הוא שזה מראה שגם שני מוחות שונים להפליא בגודל ובמבנה שלהם - של מינים רחוקים מאוד של בעלי חוליות כמו אדם ודג קטן - דומים הרבה יותר משהיינו מצפים. מוחו של דגיג מפרש אותות ומציג לתודעתו את הפרשנות שלו עליהם ממש כמו המוח שלנו - ובשונה ממצלמות או מכשירים אחרים.

ומה זה אומר עלינו, בני האדם, אם בכלל?

העובדה שאשליות אופטיות מפילות בפח מינים שונים ורחוקים מאיתנו בדיוק כמונו - יכולה להגיד לנו דברים חדשים אפילו על עצמנו. למשל, כל תלמיד פסיכולוגיה לומד על השערה מ-1963, לפיה אשליית מולר-לייר מפילה אותנו בפח רק כי כולנו התרגלנו לארכיטקטורה מודרנית (בגלל שילוב של חוקי הפרספקטיבה עם הנוהג הגורף לבנות בניינים וחדרים וחפצים בזוויות ישרות). זו השערה מרתקת - אבל העובדה שגם יונים, דגים, תרנגולים וקופים נופלים באשליה כמונו - מציבה סימן שאלה ענקי על נכונותה. האוניברסליות של ה"נפילה" באשליות אופטיות כנראה רומזת לנו שמקורן אינו בארכיטקטורה מודרנית, אלא במנגנוני תפיסה טבעיים עתיקי יומין, שייתכן אפילו שאנחנו חולקים עם כל היצורים הרואים והשומעים והמרגישים על כדור הארץ.