איך דגים מתרבים?

7 עובדות מדהימות על חיי המין של דגים

דגי בטא מתחבקים

רובנו לא יודעים הרבה על דגים. קל וחומר על חיי המין שלהם, או על כל מה שבין רומנטיקה להעמדת צאצאים מתחת למים. וחבל. מסתתרים שם לא מעט סיפורים וסודות מרתקים - שיכולים אפילו לתת לנו לא מעט חומר למחשבה… אז הנה 7 עובדות שומטות-סנפירים ומסמרות-קשקשים על חיי המין והזוגיות הסודיים של הדגים:

1. ריקוד, ציור, בנייה: דגים הם מחזרים נמרצים ויצירתיים

שירים, ריקודים ומגע מלטף מוכרים לנו מחיזורים אנושיים וגם מאלה של ציפורים רבות. אבל רובנו לא חושבים על דגים כעל מחזרים. הסיבה העיקרית לזה היא פשוט המרחק שלהם מעינינו, יצורי היבשה. למעשה, יש מי שהגדירו דגים כאמני פיתוי. סוסוני ים, למשל, רוקדים לפני נקבות במשך שעות (והם גם אלה שיסחבו בסוף בבטן את הקטנים, ר' ס' 3).

אולי הכי מפתיע בעינינו הוא דגים שבונים, מקשטים ומפסלים יצירות למטרות יצירת רושם וחיזור, אבל מסתבר שמדובר בתופעה נפוצה למדי בקרב דגים שחיים בסמוך לקרקעית אגמים. דגי אמנון זכרים ממינים רבים בונים קינים (Bowers) כדי להרשים נקבות ולפתות אותן להטיל את ביציהן במקום. כל מין של אמנון בונה קינים בסגנון עיצובי קצת שונה. דגי האמנון בונים את הקן באמצעות איסוף חול בפיהם ושפיכתו במקום הרצוי. הם מעצבים את המבנה בעזרת הסנפירים. בדומה לסוכיים (מין של ציפור שבונה סוכות מקושטות) - המבנה נועד לשקף את הכישרון והמרץ של מי שבנה אותו. מבנה מפואר מעיד על דג חזק ונמרץ. מי שמניעות את התחרות הזאת בשקט הן כמובן נקבות מאוד בררניות (ושוחרות אמנות).

דגים זכרים בני המין כלכית (Stickleback, ממשפ' העוקצניים) בונים גם הם קינים מבוץ כדי להרשים את הליידיז. אבל הם פיתחו אפילו חומר עזר טבעי לבנייה: מוקוס דביק שהם מפרישים מהכליות (!) שעוזר להם להדביק עלים ואצות לחול כדי לחזק ולקשט את הקינים. מחקרים מצאו שזכרי כלכית מגלים העדפות אסתטיות-עיצוביות ברורות בקישוט הכניסה לקן, ולא רק שיקולים הנדסיים: הם בחרו בקביעות אצות בצבעים מסוימים (לרוב, צבעים עזים) יותר מאחרים. הם לא היססו גם להשתמש באובייקטים מלאכותיים עזי-צבעים שמצאו (דבר שמזכיר כמובן את חיבתם המפרסמת של עורבים ועקעקים לתכשיטים נוצצים שהם יכולים לקשט בהם את קיניהם). 

אבל הדג שיוצר את האמנות המרשימה ביותר שנתגלה עד היום הוא כנראה אבו-נפחא קטן וחמוד מאוד למראה שמצייר על קרקעית הים בעזרת סנפיריו ציור רדיאלי (ענקי ביחס לגופו) אותו הוא מקשט בעזרת אבנים וצדפים. הוא נאלץ לשוב ולצייר ללא הפסקה בלי מנוחה כי זרמי המים שוחקים את עבודתו בקביעות. למרות שהוא התגלה ותועד לראשונה במקרה רק לפני שנים ספורות (בשנת 2011) מדענים הספיקו לגלות מאז בעקבות הגילוי הראשוני עוד מספר זכרים מציירים בני המין הזה - והתברר שכל אחד מצייר ציור שונה במקצת! עוד נראה מהממצאים, שציורים מורכבים וגדולים יותר - מושכים יותר נקבות... 

2. הטלה על עלה, קן-בועות ושיטות נוספות 

לדגים יש 32 שיטות רבייה שונות - יותר מבכל יתר בעלי-החוליות (דו-חיים, זוחלים, עופות ויונקים) ביחד

ההפריה הנפוצה ביותר בקרב דגים היא חיצונית: לאחר החיזור, בחירת הזיווג והמשחק המקדים - הנקבה מטילה למים ביצים מהשחלות שלה, והזכר מפזר עליהן זרע מהאשכים שלו (שמצויים בתוך גופו). העובדה שההפריה חיצונית לא אומרת כלל שאין מגע או היצמדות בין הזכר לנקבה, ומינים רבים נראים אחוזים זה בזה בשעת ההזדווגות:

אבל אפילו במסגרת המושג של "הפריה חיצונית" יכולות להיות אינספור סגנונות שהתפתחו בניסיון להעניק לביצים ולזרעים מקום תחום ומוגן להתחבר ולהתפתח. למשל, הטלה של הביצים והפרייתן בקן בועות צפות שההורים (דגי בטא) יוצרים (במקווי מים שקטים). או 20 מינים של שפמנונים שבהם הנקבה נוהגת להטיל ביצים, לאסוף אותן לתוך פיה, ואז לשאוב זרע מהזכר כדי שהביצים יופרו בחלל הפה. 

גם עלים מהווים לא פעם מצע מועדף להטלה והפריה. לרוב, עלה שנשר למים וההורים יכולים לנייד אותו למקום מוגן רצוי. אבל מי שלקח את הרעיון הזה לקצה הוא כנראה הקרסין המרסס - דג שמטיל ביצים על עלים שתלויים באוויר מחוץ למים! הזכר והנקבה צריכים לתזמן את זינוקם (וההטלה+הפריה) בתיאום אתלטי מושלם, שנראה לא סביר. לא פלא שזוגות רבים של קרסינים מרססים תועדו מתאמנים "על יבש" לפני הזינוק שלווה בהטלת ביצים והפרייתן. ואם חשבתם שעכשיו הם יכולים לנוח - אז תדעו שהעבודה של האב הטרי רק התחילה. הוא צריך לעבוד קשה מאוד כדי שהביצים (חסרות קליפה קשה - אלה לא ביצי ציפורים!) יישארו לחות מחוץ למים. וככה, בפעולה שהעניקה למין שלו את שמו, זכר 'הקרסין המרסס' מתיז ומרסס מים בעזרת זנבו השרירי על הביצים לפחות אחת לדקה (!) במשך לפחות יומיים-שלושה (!!!)

3. הזכרים היחידים בטבע ש"נכנסים להריון" הם דגים 

סוסוני ים (למעשה כל האבוביים) הם דגים בעלי צורה ייחודית שזיכתה אותם בשמם, וההפריה אצלם היא לא חיצונית אלא פנימית, ומתרחשת דווקא בגופו של הזכר. אחרי שהזכר והנקבה אוחזים זנבות ורוקדים לשובע - הנקבה מטילה כמה עשרות או מאות ביצים בכיס הדגירה של הזכר. כן, אין לו רחם - זו המצאה ממקום אחר לגמרי, שהוא לא שמע עליה - אבל לקראת ההזדווגות הזכר הסוסוני מנפח כיס עור מתחת לבטן שישמש אותו ממש כמו הרחם שאנחנו מכירים מנקבות יונקים. אפילו צומחות לו בכיס הדגירה בלוטות שמזינות את הביצים ישירות מגופו. כעבור חודש, סוסוני ים קטנטנים בוקעים מהביצים - ומגופו של אביהם!

סוסון ים

4. מיניות היא עניין הרבה יותר נזיל מתחת למים

החיים מתחת למים הרבה יותר נזילים מינית, מסיבה כלשהי, מהחיים ביבשה. למשל, כרבע מכל דגי השונית יכולים להפוך את מינם בנסיבות מסוימות. יש גם לא מעט דגים שהם זכר ונקבה גם יחד (בעיקר במעמקים החשוכים, שם הביטוי "יש הרבה דגים בים" לא ממש תופס, אז כדאי למי שחי שם להיות גם וגם).

שושנונים או "דגי ליצן"

דגי שושנון ("דגי ליצן"), למשל, משנים את מינם ואפילו את גודל גופם בהתאם להיררכיה והתפקיד החברתי שלהם בלהקה הקטנה. אם "מוצאים את נמו" היה מדויק ביולוגית, אז כשאמא של נמו מתה בתחילת הסרט, אבא שלו היה אמור... להפוך לאמא שלו. אפשר להבין למה בחרו בפיקסאר לא לדייק בעניין הזה.

5. גם במים יש הורים מסורים

מעריכים שטיפול הורי התפתח לפחות 22 פעמים בנפרד בדגים במהלך האבולוציה. כרבע ממיני הדגים החיים בעולם כיום - כ-8,000 מינים - מטפלים בצאצאיהם שלהם בדרך כלשהי. הצאצאים מואכלים לעתים קרובות במוקוס של ההורה, השכבה הרירית העוטפת את גופם ומגנה עליו, וכמו קולוסטרום (החלב הראשון שיונק גור מאמו) יש לו תפקיד חיסוני קריטי - העברת נוגדנים רבים למחלות שונות מההורה לצאצאים. בין היתר, הצליחו עד היום לבודד ממוקוס-דגים-הורי כזה משפחה חדשה של אנטיביוטיקה.

יש נקבות דגים (שפמנונות באגם מלוואי למשל) שמאכילות את הדגיגים שלהן בביצים לא מופרות. יש אפילו דגים שמייצרים בגופם מזון ייעודי לצאצאים שלהם בדומה לחלב יונקים - המוכר ביותר בהקשר זה הוא כנראה אמנון מדרום אמריקה, דיסקוס. 

מסירות והקרבה הורית הרואית מסוג אחר היא של דגים שמתרבים כשגאות הים מתחילה לסגת. הם נותרים בכוונה מחוץ למים, על החול הלח, תוך שהם יוצרים בגופם המעוגל בריכה קטנה שרק בה הם מטילים את הביצים ומפרים אותן. הם סובלים חנק מייסר וסיכון עצום לעצמם כדי להעניק הגנה לצאצאיהם. 

עד היום נמצאה הגנת דגיגים בפה של הוריהם ב-9 משפחות דגים, אבל היא הכי נפוצה בדגים ממשפחת האמנונים - שקרויים בעברית על שם התכונה האופיינית זו. אבל למעשה, לא פעם זה האב (הזכר) דווקא או שני ההורים יחד שמטפלים בצאצאים - ולא רק האם, כמו אצל יונקים. מי היה מאמין שכשהיינו דגים המצב היה שוויוני יותר.

בגלל הכמות המוגבלת של דגיגים שיכולים להידחס לתוך לוע של דג לא גדול - אמנונים מטילים פחות ביצים מדגים אחרים. אבל מצד שני - אחוזי השרידה של הצאצאים האלה, שלא במפתיע, גבוהים הרבה יותר. ההקרבה ההורית היא גדולה מאוד. לא מדובר רק על הטירחה והפגיעה הישירות שכרוכות בהפיכת גופך למעין גן-ילדים. הקושי הגדול ביותר הוא הרעב: אמנונים שמטפלים בצאצאים לא יכולים לאכול לרוב במשך שבועות כדי לשמור את הפה כמקלט פנוי לדגיגים (לחלקם, לפחות). אפילו כשהם כבר מצליחים לקחת לעתים רחוקות מזון לפיהם - מתברר שהוא נאכל לרוב על ידי הקטנים שנמצאים שם. יש אמנונים שתועדו מרעיבים את עצמם עד מוות במהלך טיפולם המסור בצאצאים שלהם.

יש אפילו אמנונים רווקים צעירים שעוזרים לזוגות לגדל את הקטנים שלהם, ככל הנראה כשיש מחסור במשאבים או בני זוג בעונת הרבייה, ומשערים שהדבר מסייע גם להם כ"אימון" בעקיפין. נעשו כמה ניסויים (מרושעים למדי לדעתי) על אמנונים-עוזרים כאלה. מסתבר שהעוזרים "פיצו" בעזרה רבה יותר אם מדענים חטפו אותם לזמן מסוים שבו לא יכלו לעזור, ואז החזירו אותם. זאת, למרות שלא ניכר שהזוג מפגין כעס כלשהו על ה"עוזר" שנעלם לכמה שעות מי-יודע-לאן.

6. משיכה מינית מושפעת חברתית

מתברר שדגים זכרים, לפחות ממינים מסוימים (הוכיחו את זה על דגי מולי) מגבשים את ההעדפות הרומנטיות-מיניות שלהם בהשפעת העדפות של זכרים אחרים בסביבתם. נסיינים גילו שההשפעה הזאת יכולה לגרום להם לחזר אפילו אחרי דגים ממינים אחרים

עוד גילו החוקרים לתדהמתם, שדגי מולי זכרים מנצלים את האפקט הזה בצורה מתוחכמת ואפילו נכלולית: הם נוהגים להטעות יריבים, בעיקר צעירים ובלתי מנוסים, ולהפגין מולם עניין בנקבות לא אטרקטיביות (לדעתם) - כדי להפחית את התחרות על מי שהם באמת מעוניינים בהן.

7. הרביית דגים בתעשייה היא עינוי מחריד

במקום חיזור, בחירת בן זוג חופשית והזדווגות מרצון - בתעשיית הדגים בוחרים בפתרון הכי זול וזוועתי שיש - בשירות צרכני הדגים ששמחים לשלם - רצוי כמה שפחות - בלי לשאול שאלות. ביצים וזרע נסחטים מגופם של דגים חיים ורגישים כאילו מדובר בתפוזים, חסרי מערכת עצבים ומוח, תוך גרימת מצוקה חריפה ופציעות:

אילוץ הטלה, סחיטת זרע, והיפוך מין הורמונלי כפוי - הם רק חלק משגרת העבודה המזוויעה שבה תעשיית הדגים מייצרת דגיגים לחיי סבל בבריכות ביבשה ובכלובים בים.

היכולת לעצור את זה מצויה רק בידיים שלנו, האוחזות בכרטיסי אשראי חורצי גורלות.

בשורה התחתונה

איך דגים מתרבים? לרוב באמצעות הפריה חיצונית (שמתרחשת מחוץ לגוף): הנקבה מטילה ביצים במים, והזכר מפרה אותן בזרעו. אבל יש להם כ-30 שיטות נוספות, נפוצות פחות. וגם הפריה חיצונית צריכה במינים רבים להתרחש במיקום ספציפי מוגן יחסית - על הקרקעית, על עלה או בקן בועות, למשל. בדומה ליונקים וציפורים, גם דגים מזדווגים לרוב לאחר תהליך מורכב של היכרות, חיזור, בחירת בן הזוג ולעתים "משחקים מקדימים" וריקודי כלולות. גם שלב הטיפול בביצים המופרות ובצאצאים דומה אצל דגים רבים לטיפול המסור של עופות או נקבות יונקים בביצים ובצאצאים שלהם. הזכרים היחידים שנושאים בבטן את צאצאיהם העתידיים הם דגים - סוסוני ים. לכל זה אין כמעט זכר בתעשיית הדגים בימינו, שם הרבייה נעשית בצורה מלאכותית ואכזרית, באמצעות אילוץ הטלה וסחיטת הזרע והביצים בכוח מגוף הדגים.

 

מקור עיקרי

ספרו (המומלץ מאוד!) של ג'ונתן בלקומב, "מה דג יודע?" (רב-מכר של הניו-יורק-טיימס) שלמרבה הצער טרם תורגם לעברית: 

Jonathan Balcombe, What a Fish Knows : The Inner Lives of Our Underwater Cousins, New York: Scienctific America, 2016