אדום באמת מרגיז פרים? אז למה הם "נלחמים"? 

האם פרים באמת "זועמים" למראה צבע אדום? ואם לא - "למה הם כל כך תוקפניים??"

הפר פרדיננד בזירה מתוך הסרט המצויר

פרים שונאים צבע אדום?

במילה אחת? לא.

בניגוד לדימוי הפופולארי, שמגולם גם בביטוי "סדין אדום" - פרים לא באמת מתרגזים למראה צבע אדום (או ורוד מג'נטה).

למעשה, פרים אפילו לא רואים את הצבע האדום! או הוורוד. ובאופן כללי ראיית הצבע שלהם די מוגבלת: לנו, כמו לרוב יתר הקופים, יש שלושה סוגים של קולטני צבע בעיניים - אבל לפרים יש רק שניים (לציפורים ודגים יש ארבעה!).

פרים (כמו רוב היונקים למעט קופים, ואנחנו ביניהם) רואים הרבה פחות צבעים מאיתנו - ואין להם בכלל קולטנים לצבע אדום...
פרים (כמו רוב היונקים למעט קופים, ואנחנו ביניהם) רואים הרבה פחות צבעים מאיתנו - ואין להם בכלל קולטנים לצבע אדום...

פרים הם תוקפניים?

במילה אחת? לא.

בניגוד לדימוי הפופולארי של "השור הזועם" - פרים הם ממש לא יצורים תוקפניים, אלימים או שוחרי ריב. למרות גודלם וכוחם הרב, יחסית לרוב יתר בעלי החיים, הם בעלי חיים שלווים וחביבים מטבעם - שנוהגים להסביר פנים אפילו לזרים, ותמיד יעדיפו ליטופים ופינוקים על פני התגרויות ומאבקים.

אז איך ולמה נוצרה להם תדמית של זעם ואלימות?

הביטוי סדין אדום

פרים נאבקים לעתים באופן טבעי אחד עם השני - לרוב בנגיחות קלות של ראש-לראש - כחלק מביסוס מעמדם בקבוצה. אבל המאבקים האלה מסתיימים מהר מאוד, ולרוב לא חוזרים על עצמם או מגיעים לפציעה או פגיעה ממשית. המאבקים הקצרים והנדירים האלה הם ודאי לא הסיבה לדימוי ה"זועם" שלהם. הדימוי הזה מגיע מתעשיית "בידור" מסוימת מאוד - תעשיית "מלחמות הפרים". תעשייה שאין בה שום מלחמות כמובן - אלא רק התעללות והרג, טקסיים ופומביים רק בחלקם, של יצורים חסרי ישע.

כדי לחפות על הפער בין התדמית למציאות - תעשיית "מלחמות" הפרים מטפחת ללא הרף את תדמית טקסי העינויים הפומביים שלה כ"מלחמות" או כ"תחרות" בין אדם לחיה, וכן את דימוי הפרים שהיא מענה בתור "לוחמים". היא עושה זאת בהרבה אמצעים, גם כאלה שלא קשורים ישירות לפרים, אבל היא גם דואגת לשנות את התנהגותם הטבעית של הפרים שהיא מנצלת בעצמם במספר דרכים - כך שתתאים יותר לדימוי השקרי שהיא מייעדת להם בטקסי העינויים. ואלה הדרכים העיקריות:

זירת "מלחמת שוורים"
  1. בידוד מהעדר. עצם הבידוד של חיה חברתית בעלת צורך חזק כל כך להיות יחד עם העדר/הלהקה שלה - הוא עינוי חריף שמוביל להתנהגות חריגה, לא אופיינית ולא טבעית, שלעתים היא גם אגרסיבית. אפילו עבור בני אדם (חיה פחות עדרית?) כליאה בבידוד נחשבת עונש אכזרי, שיכול אפילו להוציא מהדעת אם הוא נמשך לאורך זמן.
  2. עינויים מעודדי תוקפנות. אבל התעשייה גם גורמת לפרים המבודדים לפתח אגרסיביות באמצעות עינויים ספציפיים שהיא שכללה לאורך השנים רק למטרה זו: מכים אותם שוב ושוב באזור הכליות ובראש, תולים משקולות על צווארם, מגלחים את הקרניים שלהם כך שיאבדו שיווי משקל, דוחפים חומרים צורבים לעיניהם, לעתים גם מסממים אותם בתרופות וסמים שונים.
  3. עיוות גנטי. התעשייה "מטפחת" גנטית פרים לאגרסיביות שאינה טבעית להם. תעשיית מלחמת הפרים מייצרת פרים תוקפניים יותר "מטבעם" באמצעות הכלאות חוזרות ונשנות של הפרים האגרסיביים ביותר. בתעשייה קוראים לתכונה הזאת בלשון מכובסת "אומץ", ומניחים שככל שהפר עצבני ותוקפני יותר - הקהל נהנה ומבודר יותר.
  4. העינויים בזירה. הפרים נדחפים לזירה מוארת באור צהריים ישיר אחרי שנכלאו בתא חשוך, והם מוצאים את עצמם לפתע מוקפים המוני אדם צורחים מכל עבר, פרשים משוריינים מקיפים אותם ופוצעים אותם שוב ושוב בחניתות ארוכות. וכל זה עוד לפני שהמטאדור - ה"לוחם" (פחחח) האנושי הראשי - מתחיל להתעלל בהם למוות.

האם הגיוני לצפות גם מבעל חיים - ויהיה השליו ושוחר השלום ביותר - להישאר נעים הליכות וידידותי בסיטואציה מטורפת כזאת של לינץ' מהגיהנום??

זירת "מלחמת" שוורים

לפרים האומללים בזירות העינויים אין שום דבר נגד הצבע האדום, ואפילו לא נגד האנשים שרואים בהריגתם בידור. הם לא מנסים להילחם באף אחד, בטח לא באיזה סמרטוט ורוד-צהוב שמנופפים מולם. הם מפוחדים עד מוות, ובצדק גמור, מההמון צמא הדם והחמוש שמקיף אותם, ומנסים לשווא להימלט ממנו על נפשם. לשווא. המטאדור ויתר המענים של הפר בזירה מכירים היטב את התנהגות הפרים בסיטואציה הזאת, והתמחו בהכוונתה כך שתיצור רושם של "מאבק" ובהריגתם האטית על פי כללי טקס ידועים מראש.

הפגנה נגד מלחמות פרים

אבל הפרים במציאות הם כולם כמו הפר ה"דמיוני" וה"מואנש" פרדיננד - תמיד תמיד הם יעדיפו לרחרח פרחים בשדה מאשר "להילחם" בבני אדם אכזריים - אפילו אם הקרב היה הוגן, והיה להם סיכוי כלשהו לנצח.

הפר פרדיננד