מה קרה ל"כלבים של האינדיאנים" באמריקה?
איך הגיעו כלבים לאמריקה? איזה גזעי כלבים היו ל"אינדיאנים" ולמה הם שימשו אותם? לאן הם נעלמו? ואיך ייתכן שאפילו כלבים מ"גזעים אמריקאים ילידיים" מתגלים בבדיקה גנטית כאירו-אסיאתיים כמעט לחלוטין?
"גילוי אמריקה" על ידי האירופים היה עבור האמריקאים הילידים (ה"אינדיאנים") האירוע המבשר של אסון חסר תקדים שהתגלגל לעברם. במהלך העשורים והמאות הבאות ייעלמו לא רק רוב התרבויות שלהם, אלא אפילו רוב מכריע של אוכלוסייתם. את עיקר ההשמדה יבצעו לא הכובשים עצמם, בעזרת החניתות והרובים שהביאו במכוון, אלא "נוסעים סמויים" זעירים עד כדי כך שאיש בעולם אפילו לא חשד בקיומם (לואי פסטר הוכיח שחיידקים גורמים מחלות רק 370 שנים אחרי "גילוי" אמריקה!). חיידקים (ומחוללי מחלות אחרים) שהתפתחו ארוכות על גבי מצע אנושי צפוף וחסין יותר באירו-אסיה, "גילו" גם הם את אמריקה. כבר שנים רבות אנחנו מבינים שחיידקים שהתמחו בתקיפת בני אדם באסיה הדביקו וחיסלו במהירות אוכלוסיות אנושיות שהיו חסרות כל חסינות מפניהם באמריקה. אבל רק לאחרונה מתגלה שמי שסבלו מגורל דומה מאוד לזה של האמריקאיים הילידים - היו הכלבים האמריקאיים הילידים. או שאולי מדויק יותר לומר הכלבים של ילידי האמריקות? כי, כמו שנראה מייד, הכלב לא באמת בוית באמריקה, וכנראה אפילו לא הגיע ליבשת עם המתיישבים הראשונים.
בני האדם הראשונים הגיעו לאמריקה מצפון-מזרח אסיה לפני כעשרים אלף שנה (ואולי אפילו מוקדם יותר), דרך גשר יבשה שחיבר אז את אסיה ואמריקה - בין סיביר לאלסקה (יותר מים אוחסנו בקרחונים בכדור-הארץ, ופני הים היו נמוכים יותר). בתקופה הזו כבר בוית הכלב באירו-אסיה מהזאב האפור, אבל נראה שאת הצעדים הראשונים שלהם ב״עולם החדש״ עשו בני אדם בלי כלבים מלווים. לפי המחקרים החדשים, הכלבים הופיעו באמריקה רק כמה אלפי שנים מאוחר יותר, עם גל הגירה נוסף. יש פער של 4,500 שנה בין האדם הכי קדום שמצאנו שרידים שלו באמריקה לבין הכלב המבוית הכי קדום. גם המחקר הגנטי מראה שהכלבים הראשונים הגיעו לאמריקה מאוחר, אולי לפני רק כ-10,000 שנה, כנראה עם גלי הגירה מאוחרים יותר. הכלבים האלו לא בויתו מזאבים אמריקאיים, אלא היו צאצאי כלבים מבויתים מסיביר. למעשה, גנטית הם הכי קרובים לשלדי כלבים שנמצאו באי קפוא ונידח בשם ז'וקוב מצפון לסיביר. הכלבים האלה אכלסו במהרה את כל אמריקה הצפונית והדרומית, והתפתחו במשך אלפי שנים במסלול נפרד לגמרי מזה של כלבי "העולם הישן".
כלב אמריקאי: אוכל, קורבן, שטיח, חבר
הכלבים היו החיה המבוייתת היחידה שהיתה לבני אדם ברוב חלקי אמריקה, וברור שזה גרם למעמד שלהם להיות מיוחד במינו, גם אם מבחינת הכלבים לרוב - לא בקטע טוב. כבר לפני 10,000 שנה התחילו לקבור כלבים עם בני אדם באמריקה, מה שנחשב עדות לקשר עמוק ביניהם. למעשה, למיטב ידיעתנו אלה הם הכלבים הקדומים ביותר בעולם שנקברו בטקסיות כזו. אפילו אלים נוצקו בדמויות כלבים באמריקה: אצל האצטקים, אל המוות שולוטל הוא בעל ראש כלב, וכלבי הקסולו נחשבו ל"שליחיו עלי אדמות".
לאורך אלפי שנים נוצלו הכלבים הילידיים לקשת רחבה של שימושים ומשימות בקרב עמי אמריקה. גם כלבים באירופה ואסיה מילאו הרבה תפקידים - אבל באמריקה לא היו "חיות משק". על הרקע הזה, נטען, "כלבים שימשו כמקור חלבון חשוב בתזונת האדם" באזורים שונים. בחפירות במקסיקו נמצאו פסלונים של "כלבי קולימה" השמנמנים, שמעידים על פיתוח וגידול של גזעי כלבים קטני-גוף ועל פיטומם לשחיטה ומאכל. חלק מהכלבים שימשו כקורבנות בטקסים פולחניים וחלק גם גודלו בתור חיות מחמד אהובות. רוב העמים הילידיים אכלו כלבים לפחות לפעמים, אבל היו גם כמה שאכילת כלבים היתה טאבו (אסורה ומגונה) עבורם. כלבים שימשו גם לציד, לשמירה, לגרירת משאות קטנים (ל"אינדיאנים" לא היו גם סוסים או חמורים) ולהפקת סיבים (לא היו להם גם כבשים או עזים): באזור מערב קנדה של היום טיפחו גזע של "כלבי צמר", סייליש, שמצמרם הגזוז טוו שטיחים יוקרתיים. היו אפילו כלבים ש"טופחו" גנטית למטרות רפואיות: הם היו חסרי פרווה ועם טמפ' גוף גבוהה במיוחד, ושימשו מעין "כרית חימום חיה" להקלת כאבים.
בפרו התגלו עשרות מומיות של כלבים קבורים לצד "בעליהם" מלפני יותר מאלף שנים, עדות לכך שהכלב לא רק נוצל לעבודה, אלא נחשב גם מלווה נפשי ורוחני. עמים ילידיים מסוימים האמינו שאם אדם היה טוב לכלב שלו בחייו - הכלב יאפשר לו לתפוס בזנבו במסע הגועש אל ארץ המתים. אמונות נחמדות כאלה עלו לכלבים רבים בחייהם, כי "בעליהם" רצו לוודא שהם "ילוו אותם גם לעולם הבא" וקברו אותם איתם לשם כך. גם במקסיקו ובמרכז אמריקה, נהוג היה לקבור עם הנפטר כלב כ"בן לוויה". העובדה שכלבים נוצלו ונהרגו למגוון מטרות לא הפריעה לילידים האמריקאים להחשיב כלבים כשותפים קרובים; והעובדה שהחשיבו אותם כשותפים קרובים לא הפריעה כנראה להרוג אותם במכוון רק לשם קבירתם יחד עם "אדונם". עם זאת, ארכיאולוגים מצאו גם קברים של כלבים לבדם, כנראה אחרי מוות טבעי וחיים בהם זכו כנראה (גם) לחיבה. בנוסף, לעתים מוצאים רק פסלונים של כלבים בקברים, שכנראה מייצגים אמונה דומה - רק בלי הקרבה פולחנית של כלב.
הכלב החזיק במעמד ייחודי בתרבויות אמריקה הקדומות, כששימש במקביל כמזון וכאל, כ"סוס-עבודה" וכסמל רוחני, כחבר וכ"שה-לעולה".
"גילוי אמריקה": הכחדה, החלפה והכלאה
שנת 1492 מהווה נקודת מפנה דרמטית לא רק בהיסטוריה של העמים הילידיים באמריקה, אלא גם של הכלבים הילידיים. אולי הדבר הראשון שחשוב לציין הוא שהאירופים הגיעו לאמריקה לא רק עם רובים, חיידקים ופלדה (כשם ספרו הידוע של ג'ארד דיימונד) - אלא גם עם כלבים. עם הכלבים שלהם. הכלבים האירופיים, מגזעים ש"טופחו" למרעה, לציד ולמלחמה, היו מובחנים מאוד מכלבי הילידים. "כלבי המלחמה" האימתניים שהביאו איתם הכובשים הספרדים, למשל - טופחו ואולפו לתקוף בני אדם. הם עזרו לכבוש ארצות, לרדוף ולדכא "מתנגדים" (כולל מתנגדים להתנצר) ולזרוע אימה.
המפגש בין שתי "אוכלוסיות הכלבים" היה קטלני עבור הכלבים הילידיים, ומסיבות דומות למדי לסיבות שהמפגש בין שתי האוכלוסיות האנושיות היה קטלני. רוב הכלבים האמריקאים מתו ממחלות חדשות (ביבשת) שהביאו איתם הכלבים האירופיים, מקבילה למגפות האנושיות שהכחידו חלק ניכר מהאוכלוסייה האנושית הילידית. אבל כלבים רבים נטבחו גם במכוון: במרכז אמריקה חיילים וסוחרים אירופים התחרו זה בזה בטבח הכלבים המקומיים. לפעמים גם אכלו אותם, אבל לרוב ההרג נעשה מסיבות "דתיות", שאולי היו רק מסווה דק לרצון לצבור ולהפגין כוח, למחוק את התרבות הילידית ה"ברברית", או סתם להתאכזר. העובדה שהתרבות הילידית ייחסה משמעות רוחנית ("דתית") לכלבים ואף נהגו להקריב אותם - החמירה מאוד את מצבם. מבחינת הספרדים הכלבים היו חלק מ"תרבות פגאנית", או אפילו שותפים ל"פולחן השטן"! השלטונות הספרדיים עודדו דיכוי של מנהגים ואמונות ילידיים לגבי כלבים כחלק מדיכוי של כל האמונות והמנהגים המקומיים. השמדת הכלבים של הילידים היתה מבחינת הספרדים, כמו שריפת הספרים שלהם, חלק מ"מסע צלב קדוש" (ורווחי מאוד).
ברוב המקרים הכלבים האירופיים פשוט "החליפו את מקומם" של הכלבים הילידיים: בני האדם (מכל מוצא) אימצו בהדרגה את הכלבים שהובאו מעבר לים - שהתרבו בינם לבינם, או במקרים נדירים עם הכלבים המקומיים - אבל לרוב פשוט דחקו אותם במהירות מרוב חלקי היבשת.
כיום סבורים שההחלפה המלאה כמעט של אוכלוסיית הכלבים באמריקה קרתה במהירות רבה, תוך דורות ספורים. עד אמצע התקופה הקולוניאלית, כבר היה כנראה קשה מאוד למצוא "כלב אינדיאני" טהור. ניתוח גנום קדום (משלדים עתיקים) ומודרני מלמד שהכלבים הילידיים של אמריקה עברו למעשה הכחדה גנטית. כיום, הם כבר לא קיימים כענף באוכלוסיית הכלבים העולמית. מחקר מדעי רחב היקף שהתפרסם ב-2018 בכתב העת Science בחן גנום (DNA) של 71 כלבים עתיקים שהצליחו לחלץ ולשחזר משלדים ומומיות מרחבי צפון-אמריקה והשווה אותו לגנום של אלפי כלבים מודרניים. התוצאות המדהימות היו חד-משמעיות: כל הכלבים באמריקה לפני קולומבוס השתייכו לענף גנטי ייחודי שמקורו בסיביר, והענף הזה - נעלם כמעט לגמרי. החוקרים ציפו למצוא הרבה ערבוב בין הכלבים האירופים לאמריקאים, אבל הופתעו לגלות שההכחדה הגנטית האמריקאית הייתה כמעט מוחלטת. נראה שרוב הכלבים הילידיים מתו מהר ובמספרים עצומים ממחלות שהגיעו עם הכלבים מאירופה - עוד לפני שהספיקו להתרבות איתם. נראה גם שהאירופים נמנעו מהכלאת הכלבים שלהם עם הכלבים ה"פראיים" של הילידים ה"פראים". התוצאה היא שברוב אזורי אמריקה נכחד המטען הגנטי המקורי של הכלבים הקדומים, ובמקומו שולטים צירופים גנטיים ממוצא אירופי כמעט בלעדי.
כלב מקסיקני קירח (קסולו) וכלב פרואני קירח (שמכונה "סחלב האינקה הפרואני") כמעט ונכחדו כליל בעקבות הכיבוש הספרדי במרכז ודרום אמריקה. הספרדים ראו במיוחד בכלבים חסרי-פרווה סמל פגאני/שטני שיש לבער מן העולם. כלבים מעטים ממוצא ילידי, לעתים חלקי, שרדו אצל איכרים שחיו על הרים מבודדים, עד ש"התגלו מחדש" בתחילת המאה ה-20 והחלו תוכניות ל"שיקום" ו"הצלה" של הגזע כביכול. באמצע המאה ה-20 הכריזו זואולוגים על הכלבים הילידיים של אמריקה כעל נכחדים למעשה. אבל האם כל המורשת הגנטית שלהם אבדה? מתברר שלא. חלק קטן ממנה שרד, ויש לו סיפור מרתק לספר לנו.
מה מספרת לנו הגנטיקה?
למרות "היעלמות" הכלבים הילידיים, חוקרים הצליחו לגלות עקבות מהמטען הגנטי של הכלבים ה"ילידיים" הנכחדים אצל קומץ זעיר-להפתיע של כלבים בני-ימינו. במחקר ה-DNA פורץ-הדרך שהוזכר לעיל בדקו עשרות חוקרים מעל 5,000 כלבים בני ימינו. הם מצאו שרק חמישה (!!) מתוכם נשאו שרידים כלשהם של הגנום האמריקאי-ילידי: צ'יוואווה אחת (!), כלב מעורב אחד עם פחות מ-2% מוצא "ילידי", וכן שלושה כלבי קרוליינה, כלבי בר מדרום-מזרח ארה"ב. אצל שניים מכלבי הקרוליינה נמצאו אחוזי גנטיקה "ילידית" נמוכים, אבל בכלב השלישי התגלה רכיב גדול במפתיע - כשליש מהגנים שלו מקורם בכלבים "ילידיים". אבל הוא היה החריג שבחריגים. לעומת זאת, כל שאר הכלבים, כולל גזעים שנחשבים "אמריקאיים עתיקים" הם ממוצא אירו-אסייתי. אחד החוקרים סיכם את זה בצורה פשוטה וקצת בוטה, יחסית למדען מכובד:
"כל הגזעים שחשבנו שהם אמריקניים טהורים… הכל היה שטויות"
בדיקות גנטיות לא מצאו שום שריד לגנטיקה ה"ילידית" בכלבים בני ימינו מגזעים שנחשבים "אינדיאניים" אסליים כמו קסולו או קאתאהולי. למעשה, יוצאי הדופן היחידים היו אותם כלבים חריגים ונדירים ביותר שמשמרים שרידים גנטיים זעירים של ה"שושלות האבודות". כדי להמחיש עד כמה המחיקה הגנטית של אוכלוסיית הכלבים הילידית היתה מהירה ומוחלטת - אפשר להשוות את העקבות שהותירו בכלבים אמריקאיים בני ימינו לעקבות שהותירו בנו מיני אדם נכחדים: יש לבני אדם יותר דנ"א ניאנדרטלי מאשר יש לצ’יוואווה דנ"א "מקסיקני"!
עם זאת, חידושים מחקריים ממש מהשנים האחרונות מגלים שייתכן וקיימים קווים אמהיים קדומים ששרדו לאורך לא פחות מ-9,000 שנה. בשנת 2023 פורסם מחקר מקיף שניתח DNA מיטוכונדרי (מיטוכונדריה היא אברון נפוץ בכל תא, שיורשים רק מאמא, ויש לו גנום משלו!) מעשרות כלבים עתיקים ומודרניים באמריקה הלטינית, והעלה תוצאה מרעישה: כל הכלבים במרכז ודרום אמריקה לפני קולומבוס היו שייכים לאותה שושלת אמהית. השושלת הזו נחשבה ככזו שכבר נכחדה לגמרי, אבל להפתעת החוקרים - נמצאה צ'יוואווה חיה אחת שנושאת עדיין "מיטוכונדריות ילידיות". במילים אחרות, אותה כלבת צ'יוואווה היא צאצאית חיה ישירה מצד האם של אוכלוסיית הכלבים שהייתה קיימת במקסיקו לפני שהגיעו הספרדים. אבל בגנום שלה-עצמה (שנמצא בגרעין של תאיה) יש לצ'יוואווה (הנדירה מאוד) הזאת פחות מ-4% של מטען גנטי ילידי.
ומה לגבי גזעים "ילידיים" אחרים? בדיקות גנטיות לא מצאו מטען גנטי ילידי משמעותי כמעט בכולם. רוב הכלבים מ"גזעים ילידיים" נושאים למעשה מטען גנטי שמגיע כמעט אך ורק מכלבים אירופיים (תוצאה של הכלאות רבות ושל "החייאת הגזע" במכוון מתוך אוכלוסייה קטנה, כפי שנראה מייד). למרות זאת, יש מרכיבים שונים של המשכיות כלשהי לגזעי הכלבים הילידיים: גזעי כלבים בני ימינו נקראים לעתים על שם גזעים עתיקים וגם דומים לתיאורם בפולקלור ובמקורות העתיקים. ואכן, מאמצי ה"החייאה" וה"ה"שיקום" שנעשו במאה ה-20 לגזעים שונים, למשל ה"מקסיקני" וה"פרואני" הקירחים - התבססו על אוכלוסיות קטנות שנמצאו בקהילות כפריות אינדיאניות. אבל "מאמצי השיקום" היו למעשה ברירה מלאכותית אינטנסיבית ל"שימור" או "שחזור" (כלומר יצירת) מראה "דומה" לזה של הגזע הנכחד. הכלבים נבררו שוב ושוב בשל דמיונם החיצוני ל"גזע" שנכחד מזמן.
איך יוצרים גזעים "עתיקים"
אולי תשאלו את עצמכם איך ייתכן שכל כך מעט גנים הגיעו מהגזעים העתיקים ולמרות זאת צ'יוואווה נראית די דומה לפסלונים של כלבי קולימה? גם אם נתעלם ממידת הדמיון המוגבלת - התשובה החשובה יותר היא (מה שחקלאים קוראים לו) "השבחה" או "טיפוח גנטי" (אבל מנקודת מבטם של בעלי החיים ראוי יותר להיקרא "עיוות גנטי"). כמו שפרות "טופחו" לייצר יותר חלב ותרנגולים "טופחו" לגדול יותר מהר - כלבים מסוימים "טופחו" להיראות דומים לגזע קדום. לא הזיק כמובן שגם כמה כלבים ממוצא הגזע הקדום היו מעורבים בתהליך, אבל למען האמת, תרומתם קטנה בהרבה מזו של הברירה המלאכותית. לעתים מקריות גנטית סייעה לשימור תכונות בולטות של הגזע: למשל הקירחות - שמתברר שנקבעת ידי מוטציה גנטית דומיננטית.
וכמו הפרות והתרנגולים שהחלו לסבול יותר ויותר ממחלות, כאבים ובעיות שלד - גם הכלבים שעוותו בחופזה רק למטרה מוגבלת כמו מראה מסוים, סובלים עקב כך מבעיות בריאות רבות. כלבי צ'יוואווה למשל נוטים לסבול מבעיות שחלקן אופייניות לגזעים זעירים, כמו הגולגולת הקטנה שלפעמים נותרים בה פתחים, ושנוטה לגרום בעיות שיניים וקשיים בנשימה. רבים מהם רגישים להיפוגליקמיה והם נוטים לסבול מפציעות עיניים, מבעיות מפרקים ומפריקת פיקת הברך בפרט.
למה בכלל אנשים ניסו "להחיות" גזעי כלבים נכחדים (ולמעשה, כפי שראינו, ליצור גזעי כלבים חדשים שימותגו כ"גזעים ילידיים עתיקים")? למה למשל להחיות גזע כלבים שנועד לפיטום לשחיטה בחברה שלא מעוניינת לאכול כלבים? כיום הרבה מהעיסוק בכלבים גזעיים קשור בכסף. אבל מניע שהיה נפוץ בתחילת המאה ה-20 נשמע לנו מוזר כיום בהקשר של כלבים: לאומיות. במיוחד כזו פוסט-קולוניאלית, שמנסה להתחבר לעבר המקומי העתיק שהאירופים ניסו למחוק. אחד היתרונות הידועים בהחייאת עבר שנעלם מזמן - הוא שקל לצייר אותו למעשה איך שרוצים.
המשימה הזאת התאימה במיוחד לזוג הציירים המקסיקנים הידועים פרידה קאלו ודיאגו ריברה, שניסו "להחזיר את גזע הכלב המקסיקני העתיק לחיים" כדי לסמל זהות מקסיקנית אנטי-קולוניאלית. מאחורי הדיוקנים-העצמיים של קאלו עם הכלב שמסמל לכאורה גאווה מקסיקנית ילידית עמד "משק רבייה" שהקים בעלה דיאגו ריברה ב-1925. למטען הסמלי החיובי של הגזע לא היה באמת קשר לכלבים עצמם, ולכן הוא לא שיפר במאום את מעמדם, ולמעשה רק היווה עילה נוספת לפגיעה בהם. בסופו של דבר, חוסר האפשרות להחזיר באמת לחיים גזע שהוכחד דומה במהותו לחוסר האפשרות להחזיר לחיים מין ביולוגי שנכחד, נושא שבו עסקנו כאן בעבר. אבל ה"גזעים המשוחזרים" "עשו את העבודה" במובן שהם שימשו ביעילות בתור סמל תרבותי, בלי קשר לאותנטיות המפוקפקת של עתיקותם.
גזעים אמריקאים ששרדו יחסית
עניין מיוחד מעוררים כלבים מגזע קרוליינה - אוכלוסייה של כלבי בר חופשיים (פראליים, שחזרו לחיות בטבע) בדרום-מזרח ארה"ב, שמכונים לפעמים ״דינגו אמריקני״. הם פיתחו עם השנים נטייה בריאה להתרחק מבני אדם, ששימרה אותם באופן יחסי. הממצאים הגנטיים מראים אמנם שכלבי קרוליינה הם לא צאצאים "טהורים" של הכלבים המקומיים, אבל חלקם נושאים אחוז לא מבוטל של מוצא מקומי (כאמור, עד שליש מהגנום בכלב הכי אמריקאי-אסלי שנמצא עד כה). אלה צאצאים של הכלבים שהגיעו עם מהגרים מסיביר, שברחו או ננטשו - וחזרו לחיות פרא בביצות מפרץ מקסיקו, שם הם שרדו דורות רבים בשוליים הפחות-מבוקשים-נדל"נית, תוך התרבות עם כלבים ממוצא אירופי שהצטרפו אליהם לאורך השנים.
ומה לגבי כלבי הצפון הקפוא? הסיפור שלהם, מסתבר - שונה. כלבים של אסקימואים ואינואיטים באזורים הארקטיים אמנם מוגדרים טכנית בתור "כלבים ילידיים" כי הם חיו באמריקה לפני בוא האירופים; אבל למעשה, המוצא של כלבי הצפון שונה משל כל יתר הכלבים שהזכרנו עד כה. מחקרים מצאו שכלבי המזחלות (כמו אלסקן מלמוט או הכלב הגרינלנדי) הגיעו לקוטב הצפוני רק לפני כ-1,000 שנים, בגל הגירה מאוחר מאוד של בני תרבות ה"תולה" שהביאו איתם ממזרח אסיה הרבה טכנולוגיות מהפכניות, כמו מזחלות רתומות לכלבים רבים (גל ההגירה הזה כה מאוחר, עד שבני התולה למעשה הגיעו לגרינלנד לראשונה קצת אחרי הוויקינגים האירופים). כלבי האינואיטים האלה כמעט ולא התערבבו עם אוכלוסיות הכלבים הוותיקות יותר באמריקה - שהיו רחוקות מהם, באקלים שונה לגמרי.
כלבי הצפון הקפוא שרדו טוב יותר את הקולוניזציה כי האזור שבו חיו משך פחות התיישבות של אירופים, ובגלל שהכלבים היו הרבה יותר חשובים יותר לאורח החיים הארקטי, ואולי גם חסינים יותר למחלות. אבל גם הם הושפעו מאוד מבוא האירופים. אפילו במאה ה-20 חיסלו ממשלות קנדה וגרינלנד באופן שיטתי כלבי מזחלות במסגרת נסיונותיהם לשלוט באוכלוסיה הילידית. גם הכלאות עם כלבים אירופיים נעשו יותר נפוצות. עם זאת, מחקר גנטי על כלבי גרינלנד מצא שהם עדיין שומרים על זהות גנטית מובחנת, עם מעט תרומה גנטית מכלבים אירופיים או מזאבי הצפון. כלומר, הם מייצגים שושלת עתיקה אבל נבדלת מזו של רוב "כלבי אמריקה" הילידיים.
אולי הכלב המזוהה ביותר עם הצפון הקפוא בעולם כיום הוא הכלב ההאסקי-סיבירי - אבל הוא הובא לראשונה לאמריקה מאסיה רק בתחילת המאה ה-20!
פינת הביזאר
על רקע היעלמותו הכמעט-מוחלטת של הגנום הכלבי האמריקאי נחשפה תופעה ביזארית ודי מבחילה (בעלי קיבה רגישה מוזהרים לדלג לפסקה הבאה). שריד מוזר ונדיר של הכלבים האמריקאיים הילידיים הנכחדים ממשיך להתקיים ואף להתפשט בעולם בצורה של גידול סרטני מידבק. הגידול הזה, שנקרא CTVT, הוא סרטן שפוגע בכלבים ועובר ביניהם בהזדווגות. בשנת 2018 התברר במחקר מפתיע שהגידול המופרע הזה - תאים סרטניים מוטנטיים ש"חיים" כמין טפיל תורשתי - הוא ה"אורגניזם" הקרוב ביותר גנטית לכלבי אמריקה הנכחדים שחי כיום! למעשה, ניתוח DNA של גידולי CTVT מרחבי העולם מלמד שכולם התפתחו מאותו גידול מקורי שנוצר בתאים של כלב אמריקאי אחד לפני כ-8,000 שנה. זו תזכורת מקאברית במיוחד לאוכלוסיות הכלבים הילידיים שהיו ואינן עוד: בזמן שהן נכחדו, DNA מוטנטי שלהן ממשיך "לרדוף" כלבים חיים בימינו כמו קללה או רוח רפאים נקמנית.
בשורה התחתונה
בזכות מהפכת פענוח ה-DNA העתיק משלדים, העשור האחרון סיפק לנו הצצה מרתקת וחסרת תקדים לגורל הכלבים הילידיים של אמריקה. מחקרים משלבים כיום ארכיאולוגיה וגנטיקה בשביל לפתור חידות שהעסיקו חוקרים במשך מאות שנים. הממצאים החדשים מאפשרים לנו להבחין טוב יותר מאי פעם בין מיתוסים לבין עובדות היסטוריות בנוגע למוצא ולגורל הכלבים הילידיים של אמריקה. למשל, הטענה שגזעים כמו צ'יוואווה או קסולו הם ה"ממשיכים הישירים" של כלבי האצטקים הופרכה גנטית, אך במקביל ראינו שיש בה גרעין קטנטן של אמת, בדמות שרידים גנטיים בכלבים בודדים.
אנחנו יודעים כיום בוודאות גבוהה שהכלבים הגיעו לאמריקה מבחוץ, התלוו לבני האדם ונפוצו בכל שתי היבשות, והיו חלק בלתי נפרד מחיי הילידים במשך אלפי שנים. הם היוו ענף גנטי ייחודי ושונה מכל כלבי העולם, עם מאפיינים פיזיים והתנהגותיים יחודיים שנראים בשלדים, בפסלים ובציורים, ומתוארים במקורות ההיסטוריים. כל השושלות הקדומות ספגו מכה אנושה עם הופעת האירופים, וכיום כמעט לא נותר מרובן זכר חי. הסיבות לכך כוללות תחרות והחלפה על ידי כלבים זרים, לצד הרג מכוון והתעללות, אבל אולי יותר מכל - מחלות שהגיעו מאירופה ושאליהן לא היתה לכלבים הילידיים חסינות. רוב המורשת הגנטית של הכלבים האמריקאים נעלמה יחד איתם, ונותרו ממנה רק שרידים מעטים ונדירים בכלבים של ימינו. כן, אפילו כלבים (שהוכלאו להיות, ומשווקים עד היום בתור) "גזעים אמריקאיים-ילידיים".