מה הדברים הכי מטורפים שציפורים מביאות לקן?
איזה חומרים, חפצים ואורגניזמים בלתי צפויים ציפורים מביאות לקן או משלבות בו? ולמה?
רובנו יודעים שציפורים מביאות לקן חומרים טבעיים כמו זרדים וטחב כדי לבנות ולחזק אותו - או, מאוחר יותר, אם הכל מתנהל לפי התוכנית - חרקים ותולעים להאכלת הגוזלים שבקעו. אבל מסתבר שמגוון הדברים שציפורים מביאות לקנים - הוא גדול בהרבה. יש ציפורים שמביאות לקנים כמה חומרי גלם לגמרי בלתי צפויים - עד כדי כך שלעתים המומחים עדיין חלוקים לגבי הסיבה שהם עושים את זה - כולל אפילו יצורים חיים וחפצים מעשי ידי אדם.
בכתבה הזאת נראה איך "דברים שציפורים מביאות לקן" יכולים לסייע להן בחיזור ובביסוס הקשר הזוגי, לשפר את בריאות המשפחה, להטעות עוברי אורח - ובסופו של דבר לשפר את הסיכוי שהגוזלים שלהן יזכו יום אחד לפרוש כנפיים חזקות ולהתעופף בריאים ומאושרים לדרכם. נראה כיצד ציפורים לא רק בונות מנשא יעיל ועמיד לנשיאת הביצים והגוזלים - אלא גם ממציאות ומשכללות שיטות שונות ומשונות לשיפורו. לא רק מבחינת חוזק ובידוד - אלא גם למשל לשדרוג ההגנה שהוא מעניק מפני טורפים, טפילים או מחוללי מחלות למשל. בסוף נראה מה מביאות ציפורים לקן במקומות שבהם כמעט ונגמרו כבר חומרי הגלם הטבעיים, ומה שיש בשפע - זה בעיקר חפצים מלאכותיים-תעשייתיים - לעתים מסוכנים באופן שציפורים (ולמעשה גם בני אדם) כלל לא בנויות לזהות.
הרמת אבנים: סתם 'שוויץ'?
הסלעית השחורה בספרד מציגה התנהגות שנחשבה זמן רב ללא באמת קשורה לבניית הקן. והתוצר של ההתנהגות הזאת לא נחשב שימושי משום בחינה - אלא רק תוצר לוואי חסר-ערך של אימון "הרמת משקולות" ראוותני ("בלי חולצה", אם תרצו…). במהלך ה"אימון" הזכר מרים וסוחב עוד ועוד אבנים כבדות לקן - לפעמים אלפי אבנים שמשקלן הכולל מגיע לשני קילו - הרבה מעל משקל גופו.
למה? לרוב ההתנהגות הייחודית הזאת מתוארת בתור "איתות מיני": כמות האבנים ומשקלן משדרים לנקבה מידע אמין (כלומר, כזה שאי אפשר לזייף) על כושרו הגופני המרשים של הזכר. ונקבות מצידן אכן נוטות להטיל יותר ביצים בקן (הקרקעי) שלצדיו משתרעות ערימות אבנים גדולות יותר. אבל האם רק בגלל שהן מוקסמות מהזכר השרירי והספורטיבי? או מההבנה שעם אבא כזה בבית - שולחן האוכל יהיה תמיד עמוס כל טוב? ייתכן שלא רק.
מחקר מ-2016 טוען שפיזור האבנים סביב הקן הוא לא רק "אפקט הכבדה" שרירותי של ברירה זוויגית - אלא שיש לאבנים גם חשיבות פונקציונלית: הן משמיעות רעש ייחודי כשטורף פוסע עליהן וכך מעניקות התרעה - זמן קצר אך קריטי לציפורים לברוח או להתגונן. ההסברים כמובן אינם סותרים, אלא משתלבים בקלות.
הגנה כימית ורפואית
אחד האיומים הגדולים ביותר על הגוזלים הפגיעים בכל קן הוא טפילים חיצוניים. החום והלחות של הקן מספקים תנאים טובים לא רק לביצים ולגוזלים - אלא גם לאקריות, פרעושים וזבובי-דם, שניזונים מדם הגוזלים וגורמים להם אנמיה, עיכובים בגדילה ומוות. כדי להתמודד עם הבעיה, ציפורים מסוימות מצליחות לזהות בסביבה, להביא לקן ולשלב בו חומרים עם תכונות ביולוגיות יוצאות-דופן. ניתן היה לחשוב שאלה רק מבשמים-לבית ועזרי-חיזור - אבל מתברר שהם משמשים גם כדוחי-חרקים יעילים ואפילו כתרופות.
חיטוי הקן וחיזור מבושם
ציפורים מסוימות בוחרות להביא לקן ולשלב בו צמחים ארומטיים שעשירים בחומרים נדיפים. למשל, זכרים של זרזיר מצוי נוהגים לשזור צמחים כמו אכילאה וגזר לתוך הקן. ירגזים כחולים בקורסיקה משתמשים באופן דומה בלבנדר ומנטה.
למה הם עושים את זה? המחקר מציע כמה הסברים משלימים:
- חיטוי: השמנים האתריים בצמחים דוחים חרקים. מחקרים הראו ירידה במספר האקריות בקנים "מבושמים", אבל אחרים לא מצאו אפקט מובהק.
- רפואה: לאחרונה נתגלה שהצמחים גם משפיעים ישירות על בריאות הגוזלים. נמצא שלגוזלים בקנים עם צמחים ארומטיים יש מערכת חיסונית חזקה יותר. משערים שהחומרים הנדיפים פועלים כמעוררי-חיסון או כמפחיתי עומס חיידקי, ומשפרים את בריאות הגוזלים גם בלי קשר להפחתה (אפשרית) בכמות הטפילים.
- כמתנת חיזור: בנוסף, הבאת הצמחים הריחניים קשורה (באופן שקל לנו מאוד להבין…) לחיזור. מדענים משערים שהמתנות עוזרות לזכר להראות לנקבה את איכותו, ולרמוז על יכולתו לפרנס משפחה גדולה, ובינתיים לפחות לספק הגנה מבושמת לקן. ואולי הן פשוט חושבות שפרחים זה יפה ורומנטי וחולות על הריח?
בדלים בקן: תרופה מסוכנת
ההסתגלות של ציפורים עירוניות לפסולת אנושית הולידה חדשנות מרתקת, אבל רעילה וטראגית, שסקרנו לאחרונה במסגרת כתבה על חיות שמשתמשות בתרופות: שילוב בדלי סיגריות בקן נגד טפילים. מחקרים על דרור הבית ועל ורדית מקסיקנית במקסיקו סיטי תיעדו שכיחות גבוהה של סיבי בדלי סיגריות מעושנים בריפוד הקן. פילטר סיגריות משומש הוא מאגר של ניקוטין - חומר שהתפתח בצמח הטבק כדי להרחיק חרקים, ואפילו שימש עד לא מזמן בני אדם כחומר הדברה חקלאי. כשציפורים מפרקות את הפילטרים ושוזרות את הסיבים בריפוד הקן, הן למעשה פורשות רשת של חומר הדברה. לשימוש הזה יש כצפוי גם צד אפל לטווח הארוך יותר. בדיקות דם של גוזלים שגדלו בקנים עתירי בדלי סיגריות הראו רמות גבוהות יותר של נזק ל-DNA ולתאי דם אדומים. אבל לפחות בטווח הקצר - הטפילים כנראה קטלניים יותר.
"כלי חי" וכלי מהחי
אחת התופעות המדהימות ביותר בתחום "דברים מוזרים שציפורים מביאות לקן" היא הבאה של חומרים שהפיקו בעלי חיים אחרים או אפילו בעלי חיים חיים בעצמם. מדובר למעשה על שימוש שעושות ציפורים מסוימות בבעלי חיים אחרים כחלק מהתשתית או התחזוקה של הקן שלהן. מתעוררת אפילו שאלה איך לקטלג סוג כזה של אינטרקציה: ליקוט? גניבה? חטיפה? אימוץ? העסקה? הכנסת שותף? יש כאן לכל הפחות (לפחות במקרה הראשון) שימוש מתוחכם ביצור ממין אחר - או בתוצריו - כבסוג של "כלי".
ינשוף צווחן ונחש עיוור: קינים בלי כינים
המקרה של הינשוף הצווחן המזרחי והנחש העיוור הטקסני הוא דוגמה מדהימה במיוחד (שלא לומר הזויה וקורעת) לסימביוזה הדדית (חלקית לפחות) בין שני בעלי חוליות.
זאת דוגמה נדירה שבה טורף (הינשוף) "מאמץ" פריט טרף פוטנציאלי כדי שישמש בתור מדביר על תקן "עובד משק בית קבוע + מגורים".
הינשופים הצווחנים המזרחיים הם דורסי לילה שצדים כל מיני סוגים של חיות טרף קטנות (כמו תולעים) ומביאים אותן לקן. בדרך-כלל, כשהן מגיעות לקן - הן כבר לא בחיים. אבל מחקרים פורצי דרך משנות ה-80' גילו שבערך חמישית מהנחשים העיוורים שצמד ההורים מביא לקן - מובאים אליו חיים.
הנחש העיוור הטקסני הוא נחש מאוד לא-טיפוסי, שחי לרוב בתוך הקרקע ונראה לנו למעשה הרבה יותר כמו תולעת. הנחשים התולעיים האלה שמובאים חיים לקן לא נאכלים על ידי הגוזלים או ההורים. במקום זה - הם מתחפרים בפסולת שבקרקעית הקן, וחיים שם. הם אוכלים שם זחלים של נמלים, זבובים, כינים וחרקים אחרים שמתפתחים בתנאי הלחות והריקבון. החרקים האלה מהווים כמובן טפילים שפוגעים בגוזלים.
מחקרים הראו שבקנים עם נחש עיוור:
- יש הרבה פחות חרקים וטפילים!
- הגוזלים גדלים מהר יותר - ומתים פחות!
סוד "קן הלייקרה" של הצופית
בעוד שהינשוף מכניס את בעל החיים עצמו, הקוליברים והצופיות ("יונקי דבש") - כולל הצופית הבוהקת שחיה בישראל - משתמשים לבניית הקן בתוצרים של בעל חיים אחר: קורי עכבישים. למעשה, קורי העכביש הם מה שמחזיק את כל המבנה המורכב של קן הצופית: כי בניגוד לקן ה"טיפוסי" (בעינינו) שהוא מעין קערה שמונחת על ענף מוצק ויציב - הצופית בונה קן תלוי באוויר (בצורה של טיפה). זה אולי בטוח יותר - אבל זה גם אתגר הנדסי מורכב הרבה יותר עבור מבנה שאמור לעמוד ברוחות ובגשמים - ולהחזיק בתוכו משפחה שלמה.
ולקן של הצופית יש גם דרישות ייחודיות נוספות. קורי העכביש עוזרים:
- להדבקה וקשירה: הנקבה - שבונה את הקן המופלא הזה לבדה - אוספת קורי עכביש דביקים ומלפפת אותם סביב הענף שממנו הקן משתלשל. היא משתמשת בקורים כדי "לתפור" ולהדביק יחד את כל חומרי הבנייה האחרים (עשבים, עלים, זרדים, בוץ).
- להענקת גמישות: קן הצופית צריך להתרחב ככל שהגוזלים גדלים בתוכו. אם הוא היה עשוי רק מצמחים יבשים ובוץ - הוא היה נסדק או נשבר. הקורים מאפשרים לקן להימתח כמו טייץ מלייקרה, ולהכיל את המשפחה המתרחבת בלי להתפרק.
- להסוואה. מחקרים חדשים מלמדים שצופיות משתמשות בקורים גם להסוואת הקן. צופיות בישראל נצפו מדביקות עם קורי עכביש חתיכות של קליפות עץ ועלים יבשים לצד החיצוני של הקן. בכך הן "שוברות" את הצורה של הקן וגורמות לו להיראות יותר כמו "סתם גוש לכלוך" לטורפים.
הצופית מתעופפת במיוחד לפינות של מבנים, שיחים או גזעים כדי לאסוף קורים מרשתות פעילות. זת פעילות מסוכנת, במיוחד מול עכבישים גדולים: צופית היא מהעופות הזעירים בעולם. אבל לרוב הצופית מנצלת את זריזותה הרבה (היא חווה את הזמן בצורה מאוד שונה מאיתנו - הרבה יותר מפורטת) כדי "לגנוב" את חומר הגלם היקר - ולחמוק מהסתבכות או טריפה.
דחלילים ופתיונות
מעבר להגנה פיזית וכימית, ציפורים מביאות לעתים דברים לקן כדי לבצע מניפולציה פסיכולוגית על בעלי חיים שעוברים במקרה לידו.
נשלי נחשים
ציפורים שמקננות בתוך חורים בסלעים וקירות, כמו החטפית צהובת-הבטן והירגזי הדו-גוני, משתמשות לטובתן בפחד הנפוץ של חיות רבות מנחשים. הציפורים האלה מחפשות אקטיבית נשלי נחש (עור מת שהנחש משיל מדי תקופה) ומביאות אותם לקן, שם הן מציבות אותם כמו 'חמסה' (או צרור שומים) ליד הכניסה. מחקרים הראו שמינים שמקננים בתוך מחילות או חורים נוטים להשתמש בנשלים פי 6.5 יותר ממינים שמקננים בקנים פתוחים.
ההיגיון הוא כמובן הרתעתי: נשל של נחש בפתח הקן משדר מסר (חזותי וריחני) חזק (ומפחיד!) של "טורף מסוכן". זאת בעצם הצבה של "דחליל" - אבל שמנצל את הפחד מנחשים במקום את הפחד מבני אדם.
צואה ופקקים: הסוואה, פיתיון, הרתעה
כוס המחילות הוא סוג של ינשוף קטן שנוהג לרפד את פתח המחילה שלו בצואה של יונקים גדולים. למה? במשך שנים מדענים הניחו שהצואה נועדה להסוות את ריח הינשופים מפני טורפים שחולפים בסביבה.
אבל ההסבר המקובל כיום מתוחכם יותר: זהו פיתיון. הצואה מושכת חיפושיות זבל וחרקים אחרים לפתח המחילה - שם הינשופים יכולים ללקט ולאכול אותם בנוחות, בלי צורך להתעופף - בופה מתחדש תמידית במרפסת. זאת צורה של שימוש בכלים (גינון?) גם אם לרוב אנחנו לא חושבים על קקי ככלי.
זאת ועוד: מתברר גם שכוס המחילות נוהג להביא כיום חפצים שיצרו בני אדם ולהציב גם אותם בפתח המחילה. פקקי בקבוקים, קרעי נייר כסף, ו(שוב) בדלי סיגריות הם פריטים שאתם כנראה יכולים לצפות למצוא במבואה של כוס מחילות. עדיין לא ניתן לכך הסבר מספק אך נראה שהחפצים האלה עוזרים להם לסמן שה"מחילה תפוסה" ולהרתיע אורחים לא רצויים מלבקר בה. אבל הם גם מובילים אותנו בטבעיות לסוג האחרון של "דברים מוזרים שציפורים מביאות לקן" שנסקור.
ייעוד-מחודש לחפצים אנושיים
השימוש בחפצים מלאכותיים, מעשי ידי אדם ומכונה, נמצא בשיאו כמובן בערים, ובמיוחד בערים גדולות. ככל שבני האדם מרחיבים את הסביבה המלאכותית ובמקביל מעלימים חלקים הולכים וגדלים מהסביבה הטבעית - ציפורים מסוימות מצליחות לאמץ חומרים תעשייתיים וחפצים שזמינים להן בסביבה החדשה והמשונה שבה הן מוצאות את עצמן חיות.
אח, האירוניה: דוקרנים נגד ציפורים
השימוש בדוקרנים נגד ציפורים כחומר קינון מהווה בלי ספק פסגה יצירתית ואירונית של הסתגלות ציפורים לחיים ב"ג'ונגל הבטון והאספלט". עקעקים ועורבים בהולנד, בלגיה וסקוטלנד תועדו תולשים דוקרני מתכת שמיועדים למנוע מהם נחיתה - לפעמים רצועות שלמות שלהם בבת אחת - ומשתמשים בהם לקינון! היו קנים שהכילו כ-1,500 דוקרנים! חלקם אפילו מהווים "קפסולת זמן" עשירה של פסולת אנושית שנאספה בסביבה, כולל: סרטי סימון, רשתות נגד ציפורים, חוטי מתכת ואזיקונים ואפילו עטיפות קוקאין ואריזות סמים. היו אפילו קנים שכללו מגבי רכב תלושים!
לרוב העורבים והעקעקים לא משתמשים בדוקרנים סתם כחומר בנייה, אלא ממקמים אותם כשהחודים שלהם פונים החוצה מהקן, לפעמים כמעין "גג"! ככה הם יוצרים מבצר מוגן להפליא מפני טורפים. חשוב לציין שבמקור (ועדיין במקומות אחרים) עקעקים משתמשים בענפים קוצניים כמו עוזרר לאותה מטרה. אבל בעיר, כשהחיים נותנים לך דוקרנים - תעשה מהם דאקירי! וכשהשיחים הקוצניים נעלמים - עקעק חכם מבין שהדוקרנים המעצבנים יכולים להוות תחליף שאפילו יתעלה על המקור - הם חדים יותר, חזקים יותר ויעילים יותר מקוצים טבעיים. זאת המחשה לגמישות קוגניטיבית מרשימה: הציפורים מבינות "מה המטרה" של החפץ - לדקור ולמנוע נחיתת ציפורים - ומשתמשות בו למטרותיהן האישיות.
התופעה כנראה מבוססת גם על חדשנות יצירתית ועל למידה חברתית מתרחבת. כדי לחשוב על הרעיון ואפילו כדי להצליח לתלוש דוקרנים מודבקים בסיליקון נדרש תחכום ואפילו ניסוי-וטעיה ממושכים, או "פיתוח טכניקה". הרעיון והטכניקה נלמדים ומועתקים ומשוכללים בהדרגה בין פרטים ואוכלוסיות ואפילו בין מינים שונים. גם לבני אדם לקח זמן להבין ולהפנים את התופעה: החוקרים שגילו את התופעה מצאו צילומים רבים שהועלו לרשתות החברתיות בשנים קודמות ותיעדו את התופעה כקוריוז מקומי מוזר, בלי שזו זכתה להכרה מדעית.
החוקרים מכנים את התופעה בכינוי המוצלח "ארכיטקטורה מרדנית". מנקודת מבטן של הציפורים, בני האדם מנסים לדחוק את רגליהן החוצה מיותר ויותר מקומות נחיתה וקינון באמצעות "ארכיטקטורה עוינת" (שהדוקרנים הם בין שיאיה הבולטים); אבל הציפורים, באמצעות אינטליגנציה, יצירתיות ולמידה מניסיון ומאחרים - לומדות לא רק להסיר את המכשול, אלא אפילו להשתמש בו לטובתן!
קני מלחמה באוקראינה
דוגמה עדכנית ועצובה מגיעה מאזורי קרבות ממושכים ונרחבים, כמו אלה שמתנהלים באוקראינה. תצפיות גילו שציפורים התחילו לשלב פסולת מלחמה בקנים שהן בונות שם, במיוחד סלילים של סיבים אופטיים וכבלי בקרה דקים שנשארו מ"רחפנים מתאבדים" (מל"טים) ומטילים מונחים. החומרים האלה יכולים להזכיר קצת גבעולים ארוכים, אבל הם חזקים ועמידים הרבה יותר. העובדה שציפורים מאמצות חומר חדש וזר שמופיע בסביבה שלהן - מעידה שוב על יכולת מרשימה לזהות ולהעריך במהירות חומרים לא מוכרים שצצים בסביבתן, כנראה במקביל להרס נרחב של הצמחייה הטבעית. אבל ייתכן שגם כאן מסתתרות סכנות לטווח הארוך.
הקן המחשמל: קולבי מתכת בטוקיו
העורבים הגאונים של טוקיו (אלה שזורקים אגוזים על מעברי חצייה וניגשים לאכול מהם רק כשהאור ירוק) פיתחו שיטה חדשה לבניית קנים - על בסיס ערימת קולבי מתכת שלובים - ואפילו מקולבים בלבד. ככל שהולך ונעשה כיום קשה למצוא חומרי גלם טבעיים איכותיים בעיר העצומה - הקולבים הפכו לצעקה (העורבית) האחרונה בתחום הבנייה. והם באמת יכולים לספק מבנה חזק מאוד כשהם משולבים נכון.
אבל תוצאה מצערת לא צפויה של קני הקולבים היא קצרים חשמליים שמחשיכים רחובות ושכונות - והורגים גם עורבים רבים, במיוחד כשהקנים נבנים על עמודי חשמל ושנאים. זה הוביל את חברת החשמל המקומית להקים "סיירות פירוק קנים". העורבים, בתגובה מדהימה - התחילו לבנות "קני דמה" (מקולבי מתכת, אלא מה) שרק מחריפים את הבעיה… חברת החשמל היפנית הגיבה בחוכמה ושכללה את המדיניות שלה: כיום, לצד הרס קנים מסוכנים - היא החלה גם להציב קנים מלאכותיים בטיחותיים לשימוש העורבים.
בשורה התחתונה
קן יכול להיות הרבה יותר מאשר מנשא לביצים: ציפורים מצאו דרכים לשלב בקן חומרים, חפצים ואפילו יצורים שעוזרים להן לגדל גוזלים בריאים יותר. ציפורים הן אמניות בנייה מוכשרות שגם לא מפסיקות לחדש ולשכלל את הטכניקות שלהן, תוך שהן נאלצות להתאים אותם לחומרי הגלם הזמינים, המשתנים לאחרונה במהירות גבוהה. כיום, בנוסף על כל האתגרים הטבעיים שהן צריכות להתמודד איתן - נוספו להם גם שפע של אתגרים מעשי ידי אדם. ציפורים מסוימות מדגימות יכולת הסתגלות מדהימה: הן מצליחות לזהות חומרים מועילים שצצים בסביבתן, והן משלבות אותם במבנים שלהן למטרות שונות, ולעתים גם, בעינינו, משונות. ואולי הן פשוט כאלה שלוקח לנו יותר זמן להבין.
