למה אנחנו משתמשים בתוצאות של ניסויים בבעלי חיים?

המדע רחוק מלהיות מושלם, ולא פעם הוא בעצמו חלק מהבעיה. "מדעי הבקר" ו"מדע העופות", למשל, הם דיסציפלינות מדעיות שרתומות במלואן לשירות התעשיות שמנצלות חיות ולמקסום רווחיהן. גם ה"אתיקה" של שיטות המחקר המקובלות במעבדות בעלי חיים עדיין מזכירה "אתיקה" של חוקרי אינקוויזיציה בימי הביניים. מחקרים רבים שנעשו עד היום, גם על ידי "חוקרי רווחה", הם לא מסוג "תצפיות לא-מתערבות" (או שיטות לא פוגעניות אחרות כמו איסוף נתונים מווטרינרים וטיפול בחיות חולות, מטא-אנליזות, הדמיות מתקדמות) אלא כוללים ניסויים ברמות שונות של פגיעה ועינוי (וחשוב לזכור שעכבר או חולדה למשל סובלים רבות מעצם כליאתם במעבדה, אפילו לפני הניסויים עצמם). אבל למרות כל מגבלותיו והטיותיו - המדע הוא גם הכלי החזק ביותר שיש לנו להכרת המציאות. והוא גם אחד הכלים החזקים שיש לנו כדי לערער על המיתוסים הסוגניים המושרשים עמוקות של החברה שלנו לגבי בעלי חיים. למשל, המיתוס שבגלל העדר שפה מצוקתן של חיות היא חמורה פחות. 

לא כל שימוש יוצר ביקוש 

יש הבדל חשוב בין שימוש במידע שכבר קיים לבין צריכה של מוצר, ובמיוחד פיזי, שמייצרת ביקוש לייצור נוסף.

כשאדם קונה בשר, הוא יוצר ביקוש ל"ייצור" עוד בשר בשתי דרכים לפחות: הוא משלם לתעשייה שעינתה והרגה את בעל החיים שאת בשרו קנה - וגם צורך פיסה לא מבוטלת וחסרת תחליף (בלתי ניתנת לשכפול) מגופו. בכך הוא מעודד את מילוי המדף מחדש בפיסה מגופו של בעל חיים אחר. ככל שהביקוש גדל - התעשייה שמחה להגדיל את ה"ייצור". עוד מדגרות, עוד לולים, עוד רפתות, עוד משאיות הובלה, עוד משחטות, עוד קרבנות. 

לעומת זאת, כשאנחנו משתמשים בממצאי מחקר שכבר פורסם, אנחנו לא משלמים למי שערכו אותו ולא צורכים מוצר פיזי שמחייב ייצור נוסף למילוי מחודש של ה"מדף". במידה מסוימת, ההפך הוא הנכון: הפצת ידע קיים יכולה לעזור למנוע כפילות - חזרה על הניסוי בגלל חוסר היכרות איתו. למשל, הנגשת הניסויים שעשו על דגים כדי להוכיח שהם יכולים להרגיש כאב יכולה לשמש כדי להמחיש את חוסר הטעם בביצוע עוד מחקרים פוגעניים נוספים מסוג זה (למרות קיומה של "תעשיית ספק" פסאודו-מדעית ממומנת-היטב בנושא). 

אבל צריך להודות שיש בשימוש בניסויים בבעלי חיים גם מתן סוג של לגיטימציה או אפילו "עידוד" עקיף. פרסום מחקרים אכזריים עלול לתרום בעקיפין ליוקרה של החוקרים ואפילו לעזור לנרמל את היחס לחיות כאל כלי מחקר. חשוב לנסות להימנע מכך, למשל על ידי הבהרת הפגיעה בבעלי חיים במהלך המחקרים, והצבעה על דרכים שבהם היה ניתן לחקור את הנושא אחרת (גם אם בצורה קשה ומסובכת יותר). חשוב להפנות את תשומת הלב לפרדוקס המוסרי שבעריכת ניסויים (למשל בפסיכולוגיה) שמניחים מצד אחד שבעלי חיים מרגישים כמונו ובנויים נפשית כמונו ומצד שני שאפשר להתייחס אליהם כאילו הם כלי מחקר דוממים. 

איפה נמצאת רוב הפגיעה?

לצד ההכרה בקורבנות הניסויים, חשוב לזכור שרוב מוחלט של הפגיעה בבעלי חיים לא מתרחשת במעבדות, אלא בתעשיות המזון מהחי, בעיקר בתעשיית הבשר. שם נמצאים המספרים העצומים, שאין דומה להם בשום תחום אחר של פגיעה אנושית בבעלי חיים: לולים, מדגרות, משחטות, רפתות, בריכות דגים, כלובי דגים, ספינות דיג. בעלי חיים בתעשיית המזון מהווים מעל 99% מכלל בעלי החיים שהאדם מענה והורג - 92 מיליארד בעלי חיים יבשתיים בשנה בעולם, או 2.5 טריליון אם כוללים גם בעלי חיים ימיים.