לשימפנזים יש מסורות תרבותיות שונות? איזה למשל?
האם לקופי שימפנזה יש "תרבות"? באיזה תחומים? איך נראים הבדלים תרבותיים בין קהילות שימפנזים שונות? ואיך אפשר לדעת שההבדלים לא נובעים משוני בגנטיקה או בתנאי הסביבה?
כשאנחנו שומעים את המילים "מסורת" או "תרבות", אנחנו כמעט תמיד חושבים על תרבויות ומסורות אנושיות. זאת אומרת, על שפות, בגדים, מאכלים, מוזיקה, דתות… ובאמת, תרבויות אנושיות הן מגוונות ומפותחות להדהים, ואנו מכירים מקרוב דוגמאות רבות להן. אבל מחקרים מהעשורים האחרונים חושפים שגם אצל מינים אחרים אחרים קיימות תרבויות, במובן של מנהגים והתנהגויות ייחודיות לקהילות שונות של בני אותו מין. בעלי החיים הנחקרים ביותר בתחום הזה הם כמובן קרובינו, קופי השימפנזה. תצפיות קפדניות רבות הצליחו לגלות שכמו בני אדם, גם קהילות שונות של שימפנזים מפתחות מסורות ייחודיות שמועברות חברתית, מפרט לפרט ומדור לדור. ההבדלים האלה לא נובעים מהבדלים גנטיים או סביבתיים, כמו שנראה בהמשך, אלא התפתחו מלמידה וחיקוי של התנהגויות שהפכו עם הזמן להרגל (ואפילו למאפיין) קבוצתי.
מה זאת "תרבות" של שימפנזים?
"תרבות" מוגדרת כאוסף של תבניות התנהגות שנרכשות בלמידה חברתית, ומאפיינות קבוצה מסוימת. חוקרים זיהו עד כה עשרות תבניות התנהגות נלמדות חברתית שמשתנות בצורה עקבית בין קבוצות שונות של שימפנזים בטבע, שלא מוסברות על-ידי הגנטיקה או הסביבה. למשל, במחקר מקיף אחד אותרו 39 דפוסי התנהגות שונים בין קהילות שימפנזים, ביניהם דרכי שימוש בכלים, סגנונות בניית קינים, אינטראקציה חברתית, "ריקודי גשם" וטקסי חיזור. החוקרים שללו הסברים חלופיים לשוני כמו הבדלים במזג האוויר, בסוגי המזון הזמינים בכל אזור או בגנטיקה, והגיעו למסקנה שההבדלים הללו נובעים רק מלמידה חברתית בין-דורית. במילים אחרות, מהבדלי תרבות. ללהקות שימפנזים יש מסורות מקומיות ייחודיות שונות.
בואו נראה דוגמאות מחמישה תחומים בולטים להבדלים תרבותיים שגילינו בין להקות שימפנזים שונות: שימוש בכלים, טיפוח, תקשורת, חיזור וטקסים.
1. שימוש בכלים למזון ושתייה
אחד התחומים שבהם מתגלים הבדלים תרבותיים רבים הוא שימוש בכלים, במיוחד לצורך השגת מזון ואכילתו. קהילות שונות של שימפנזים פיתחו טכניקות שונות להשגת והנגשת אוכל בעזרת כלים, לא פעם בסביבות מחיה דומות עד זהות. למשל, שימפנזים במערב אפריקה משתמשים באבנים או במקלות כדי לפצח אגוזים, בעוד שאחיהם במזרח אפריקה בכלל לא אוכלים אגוזים למרות שאותם מיני אגוזים זמינים גם בסביבה שלהם. צריכת האגוזים של שימפנזים (או הימנעות ממנה) משקפת העדפה קולינרית-תרבותית. ניסוי מדעי הראה ששימפנזים לא יודעים מעצמם איך לפצח אגוזים, אפילו אם יש להם אגוזים ואבנים. רק כששימפנזים צופים במישהו מיומן מפצח אגוזים, הם לומדים ממנו לחקות את השלבים והטכניקה כדי להצליח בעצמם. כלומר, פיצוח אגוזים הוא מיומנות שמועברת בלמידה חברתית, ולא באינסטינקט מולד.
גם בתחום "נשנוש הנמלים" נצפו הבדלים תרבותיים מובהקים בין להקות. ברוב הלהקות שימפנזים יודעים לדוג מהאדמה נמלים וטרמיטים בעזרת ענפים, התנהגות שג'יין גודול תיעדה לראשונה לפני כמה עשורים. אבל הכלי והשימוש בו משתנים: יש מקומות שבהם השימפנזים משתמשים רק בענף אחד שהם מכניסים לקן. במקומות אחרים, למשל בקונגו, שימפנזים פיתחו "ערכת כלים" שלמה לשלבים השונים: מקל עבה לפתיחת פתח, ואז קשים דקים יותר לשליית הטרמיטים. בנוסף, שימפנזים גם בוחרים חומרי גלם שונים לכלים שלהם, למרות זמינות דומה: יש להקות שמשתמשות בקליפות עצים מסוימים כדי להכין מקל טרמיטים, בעוד שממש בסמוך להן, בסביבה עם אותם עצים, חיות להקות אחרות שמעדיפות להשתמש לאותה המטרה בענפי עשב. אלה בחירות שרירותיות (במקור, לפחות) שמתגלגלות לפיתוח טכניקות שונות ומסורות מקומיות שונות. אפילו אורך המקל יכול להיות, מסתבר, עניין של תרבות. מחקר מצא שבשתי קהילות שכנות בפארק גומבה בטנזניה, קהילת קסקלה ייצרה כלים לדיג טרמיטים שהיו ארוכים ועבים יותר מאלו של קהילת מיטומבה השכנה, למרות שאין הבדל בצמחיה בין בתי הגידול. ההבדל נובע מהעדפה נלמדת בכל קבוצה, שמייצרת עם הזמן "סגנון קבוצתי" שונה של מלאכת דיג הטרמיטים בכל קהילה.
דוגמה מרתקת אחרת לכלי ייחודי שמשמש לשתייה דווקא, נצפתה לראשונה ב-2014, כששימפנזה זכר בן 29 מאוגנדה שמכונה 'ניק' יצר ספוג מטחב כדי לספוג מים ממעיין ולהגיש אותם לפיו לשתייה נוחה. תוך שישה ימים בלבד כבר אימצו את המנהג החדש עוד שמונה שימפנזים מבני להקתו. זה היה תיעוד נדיר מאוד, בזמן אמת, של לידת חידוש תרבותי שנראה בעל פוטנציאל להפוך למסורת קבוצתית ייחודית.
2. מנהגי טיפוח
גם התנהגויות חברתיות ומנהגי טיפוח פרווה מגלים שונות עקבית בין קהילות שימפנזים. אחת הדוגמאות הידועות והבולטות לעין היא מנהג "לחיצת היד בזמן הטיפוח" (Grooming Handclasp). לרוב שימפנזים נוהגים לפלות כינים ולכלוך מפרוות חבריהם תוך כדי ישיבה קבוצתית נינוחה, בכל תנוחה שלא תהיה. אבל בכמה קהילות התפתח מנהג שבו צמדי שימפנזים שעוסקים בטיפוח הדדי מושיטים יד זה לזה, ומחזיקים אותן גבוה באוויר, לפחות בחלק מהזמן שהם מטפחים זה את זה עם היד השנייה. זה לא נראה מאוד נוח, ולא נמצאה לזה מטרה או תועלת ברורות, מלבד אולי חיזוק הקשרים, ואולי בעיקר השתלבות במנהגי הקבוצה, שרירותיים ככל שיהיו.
לעומת זאת, בקהילות אחרות המנהג הזה לא קיים, והם מטפחים אחד את השני בלי שום "לחיצת יד" ייחודית או משהו דומה. מחקר עקב אחרי שימפנזים בשמורת מקלט בזמביה במשך יותר מעשור (כולל אחרי למידת המנהגים המקומיים של מי שהגיעו מקבוצות אחרות) ומצא שה"לחיצות" הללו הן לא תוצאה של גנים או סביבה, אלא נלמדות חברתית: כל צעיר לומד תחילה מאימו ואז מקופים נוספים, ומאמץ את סגנון הטיפוח, או "נימוסי הטיפוח", שמקובלים בקבוצה שלו.
3. תקשורת
גם התקשורת ומערכת המחוות של השימפנזים מבוססות בחלקן על מוסכמות קבוצתיות שרירותיות, שאפשר לראות כסוג של "שפות" או "דיאלקטים" מקומיים. שימפנזים משתמשים במגוון קריאות קוליות ומחוות גופניות לתקשורת, ומדענים הבחינו שגם בקריאות שמשותפות לכל השימפנזים, סגנון הקריאה נוטה להשתנות בין קהילות. לדוגמה, קריאת ה-"pant-hoot" המפורסמת של השימפנזים, קריאת צהלה חזקה, מקבלת מאפיינים קוליים שונים באזורים שונים. זה כנראה עוזר לשימפנזים להבחין מייד, אם משמיע הקול הוא זר או "אחד משלהם", ממש כמו שאנחנו נבחין ב"מבטא זר" בקלות. לאחרונה ראינו שיכולת זיהוי והבחנה קבוצתית היא יתרון חשוב שמספקת היכולת הכללית ללמוד באמצעות חיקוי (כשבדקנו למה ציפורים כמו תוכים מחקים קולות).
שימפנזים מתקשרים גם באמצעות מחוות גופניות ובאמצעות צלילים שהם מפיקים בעזרת חפצים. כך למשל, לקבוצות מסוימות של שימפנזים יש מחוות מוסכמות שמבוססות על "גזירת עלים" (Leaf clipping) בעזרת הידיים או הפה, לעתים תוך כדי הפקה של קול אופייני. בקהילות אחדות גילו, למשל, שהפעולה הזאת מהווה הזמנה למשחק או לטיפוח, בזמן שבקהילות אחרות בכלל לא מזהים אותה כמסר תקשורתי.
יש קבוצות שימפנזים שבהן נהוג "למחוא כפיים" בעזרת עלים כדי להביע תסכול או למשוך תשומת לב, בעוד שבקבוצות שכנות לא נצפתה מעולם התנהגות כזאת.
4. חיזור
דוגמה בולטת נוספת למחוות גופניות שמשתנות תרבותית בין קבוצות היא מחוות חיזור. במחקר בפארק הלאומי טאי שבחוף השנהב תועדו זכרים מבצעים מחווה ייחודית של נקישה עם פרקי האצבעות על גזעי עצים כדי למשוך תשומת לב של נקבות. המחווה הזו הייתה נפוצה שם במשך שנים, אבל לא נמצאה בקהילות אחרות באפריקה. כאשר ציד (בעיקר) חיסל את כל הזכרים הבוגרים באזור - המחווה התרבותית הזו למעשה נכחדה: הדור הצעיר שגדל מעולם לא אימץ את ה"נקישות", כי לא היה לו ממי ללמוד אותן. כעבור זמן, הופיעה בהדרגה מחוות חיזור אחרת שהשתרשה בקהילה: בעיטת עקב. זה ממחיש איך שינוי דמוגרפי יכול להוביל להיעלמות של מסורות תרבותיות מקומיות אצל בעלי חיים.
5. טקסים?!
לבסוף, מעניין לציין עוד קבוצה מסקרנת במיוחד של התנהגויות: כאלה שעדיין לא הצלחנו להבין לגמרי את משמעותן לשימפנזים, וחוקרים משערים שהן אולי משחקיות/ספורטיביות או אפילו אמנותיות/טקסיות ("פרוטו-טקסיות"). חוקרים גילו ב-4 קהילות במערב אפריקה תופעה מסתורית של שימפנזים שנוהגים לזרוק אבנים על עצים חלולים וכך בהדרגה לצבור סביב בסיס עץ חלול מסוים ערימות אבנים גדולות. הם לא מצאו למנהג שום מטרה או תועלת מעשית, ומשערים שאולי זו תצוגה טקסית או משחק שמקובל רק באותן קבוצות (שאולי התפצלו מקבוצה אחת בה התקיים המנהג או "נדבקו" בו זו מזו). באזורים אחרים התנהגות כזו לא מוכרת כלל. ייתכן שה"מנהג" הזה מסמל משהו שאנחנו לא מבינים עבור השימפנזים, למשל סימון של טריטוריה. ייתכן לחלופין, שזריקת האבנים מספקת פורקן לרגש כלשהו. נקווה שבעתיד אולי נבין יותר את משמעות הטקס עבור השימפנזים; בכל מקרה, מה שברור כבר עכשיו - זה שהוא חלק מתוך תרבות מקומית.
התנהגות מסקרנת ונדירה נוספת שהתגלתה אצל שימפנזים היא "ריקודי גשם". מדובר בהתנהגות שבה שימפנזים משתוללים במהלך הגשם בלי מטרה ברורה: בניגוד למנהגם הרגיל להסתתר מהטיפות - הם דווקא רצים וקופצים כאילו הם מזדהים עם הסערה, מטלטלים ושוברים ענפים בצעקות. לפעמים מדובר ממש בסוג של מופע קבוצתי, שבו משתתפים כמה שימפנזים אחד אחרי השני, כמו לפי תור, וה"טקס" כולו מוביל להתרגשות קבוצתית גוברת. ריקודים משולהבים דומים נצפו גם ליד מפלי מים חזקים. ג׳יין גודול תיארה לראשונה "ריקוד" כזה, ושיערה שהוא מבטא "פליאה מול כוח הטבע". בהקשר אנושי היינו כנראה קוראים לרגש המניע את הריקוד "אמנותי", "רוחני" או "דתי". וייתכן באמת שזהו רגש "דתי" (או פרוטו-דתי), אנחנו פשוט (עדיין) לא יודעים. ההתנהגויות האלה הן כל כך נדירות, עד שלא נערכו עד היום השוואות בין ריקודי גשם של קבוצות שונות. אפשר רק לשער שגם בתחום הזה יהיה אפשר למצוא שונות תרבותית בין קבוצות שונות.
למה חשוב להכיר בכך שיש למינים אחרים תרבות?
ההבנה שלשימפנזה מקהילה אחת יכול להיות "סל התנהגויות" ומיומנויות שונה מאוד משל שימפנזה מקהילה סמוכה, מלמדת אותנו שהשורשים האבולוציוניים של התרבויות האנושיות הם עמוקים, ושהגבול בין "תרבות" ל"טבע" הוא בטח ובטח לא קו ברור שמפריד ומבחין (ואפילו מנגיד) בין "אדם" ל"חיה". במילים אחרות, העובדה שגם לחיות יש תרבות אמורה לגרום לנו לחשוב מחדש על התפיסה הסוגנית שלנו.
הידע שלשימפנזים יש מסורות ותרבות חשוב גם בגלל ההשפעות האנושיות ההרסניות על שימפנזים ועל חיות בר בכלל. חשוב לדעת שציד או כריתת יערות עלולים לצמצם לא רק את המגוון הגנטי של שימפנזים, אלא גם את המגוון התרבותי שלהם. ובאמת, אצל שימפנזים שחיים ליד אזורי פעילות אנושית גילו ירידה במספר ההתנהגויות הייחודיות לעומת קהילות מבודדות יותר. היעלמות של שימפנזים מבוגרים או דומיננטיים ש"נושאים את הידע" ומעבירים אותו לדורות הבאים, עלול לגרום לאובדן בלתי הפיך של מסורות, ובכלל זה גם של טכניקות חשובות להישרדות ושל מאפייני בידול קבוצתי. ממצאים כאלה מדגישים שהגנה על אוכלוסיות שימפנזים לא רק מגינה על המין הביולוגי ועל הקופים האינדיבידואלים, אלא גם על המורשות התרבותיות שלהם.
בשורה התחתונה, השימפנזים מוכיחים לנו שתרבות אינה נחלת האדם בלבד. לכל קהילת שימפנזים יש אופי ומנהגים משלה, הבדלים תרבותיים שנוצרו כתוצאה מניסיון רב-דורי מצטבר והעברה חברתית של ידע וכללי התנהגות.
אם נעצור את החרבת היערות ונתחיל להגן על החיים בהם, נוכל לזכות לגלות בעתיד עוד דוגמאות מרתקות רבות למגוון התרבותי של השימפנזים (ושל חיות נוספות) ואולי גם להבין את המשמעות שהם מייחסים למחוות וטקסים שכיום נראים לנו משונים או חסרי פשר. יש עוד כל כך הרבה דברים שהם יכולים ללמד אותנו, וכל מה שעלינו לעשות בתמורה - זה להפסיק להרוג אותם ולהרוס את מקום מחייתם.
